דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | האחים יורדים למצרים בפעם השנייה

קובץ טקסט

ספר בראשית פרק מג

(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: (ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: (ד) אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: (ה) וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: (ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח: (ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: (י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם: (יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: (יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: (יג) וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ: (יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: (טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף: (טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם: (יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף: (יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ: (יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת: (כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל: (כא) וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ: (כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ: (כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן: (כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם: (כה) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם: (כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה: (כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי: (כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ: (כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: (ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: (לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: (לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: (לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: (לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ:

מספר שאלות בוקעות ועולות מתוך קריאת היחידה:

1.        כיצד ניתן להסביר את דבריו של יעקב "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח" – מדוע הוא תולה את האשמה בבניו[1]?

2.        כיצד ניתן להסביר את תגובת האחים השקרית לכאורה "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח"[2] במיוחד לאור דבריהם אליו פרק קודם: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ: וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים: שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

3.        מה בדבריו של יהודה מצליח לשכנע את יעקב? במיוחד לאור סירובו לדברי ראובן?

4.        ההדגשה בחשש האחים ש: עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ: מתמיהה, האם החשש מפני החרמת חמוריהם כל כך רבה בעיניהם שהיא ניצבת אל מול החשש שלהם להילקח לעבדים?

5.        מה פשר שאלתו של יוסף לשלומו של יעקב? מדוע נכמרו רחמיו על בנימין?

6.        מה פשר הגדלת משאת בנימין יותר מאשר כולם? האם לא חשב יוסף שהעניין יתגלה ויחשיד את אחיו? מה העניין בכלל לתת משאת מרובה אם בנימין תוכנן מבחינתו מכל מקום להישאר במצרים?

 

ננסה להציע קריאה חדשה של הפרק שתשיב על שאלותינו.

 

דבר אחד מאוד ברור מקריאת הפרק והוא שלעומת המפגש הראשוני והטראומתי שאחי יוסף עוברים עם המשנה למלך (הוא יוסף) המפגש השני הרבה יותר סלחני ואוהד. אם בתחילה יוסף ריכז את כל מאמציו בכדי להתעלל באחיו כאן הוא מפגין אמפתיה ואהבה כלפיהם. בהרבה נקודות קיים ממשק בין שני המפגשים ונדגים אותם בטבלה:

 

מפגש ראשון (פרק מב)

מפגש שני (פרק מג)

(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין

וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת

וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם:

 

(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:

 

(יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ:

(יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת:... (כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי

 

וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

 

ויּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן:

 

(יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים:

 

(כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם:

 

(כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן: (כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם:

 

וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:

 

(יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:

 

(כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי: (כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ:

 

(כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם

 

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:

(לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:

 

האוירה הפייסנית והשלוה נמסכת על כל המפגש. מרגע שיוסף רואה את בנימין הוא מתכנן את המסיבה לאחיו. במפגש השני יוסף הרבה יותר עדין ורגיש 'השלום אביכם הזקן העודנו חי?' 'אלהים יחנך בני' האם האחים לא שמים לב שהיחס של המשנה למלך קצת מופרז ביחס לאנשים שנחשדו עד לא מזמן כמרגלים ובסה"כ באו לשבור אוכל? אולי זה מה שיוסף מנסה לרמוז להם והם עדיין לא מבינים? אולי דוקא משום כך הוא מציב אותם בסדר המשפחתי שלהם? אמנם האחים לא משכילים להבין את רמזיו של יוסף, הם גם לא מצליחים להבחין במוזרות שהמשנה למלך מקבל את עובדת היותו של בנימין אחיהם הקטן מבלי שהוא אפילו שאל האמנם כך הם הדברים או שאולי הביאו אסופי מן השוק? (אמנם נכון הדבר שיוסף שאל אך הוא לא חיכה לתשובת אחיו ומיד ברכו 'אלהים יחנך בני') האין זה מוזר שהאח הקטן שלהם זוכה ליחס כה חם ואבהי שמקבל בסופו של דבר פי חמש מכולם. האחים לא מבינים את הרמזים של יוסף היד המושטת לא פוגשת יד אחות, והיחיד שמבין את המסר הוא יוסף. הרי  יוסף לא לחינם לא נחשף ורק מטפטף רמזים, הוא מתלבט בשאלה האם לעזוב הכל ולעלות עם אחיו אחרי שהכירו בחטאם או שמא עליו להמשיך ולהישאר במצרים. אם יבחינו האחים ברמזים וישאלו הרי שייתן את תשובתו אך אם לא ישימו את ליבם לכך יוסף ימשיך בשלו.  אמנם יוסף לא מתכנן להישאר במצרים לבד, הוא לא מתכוין להעלות בחזרה איתם את בנימין, אלא להשאיר אותו במצרים וכל זאת למה מפני שהוא רצה להציל אותו מאחיו. יוסף ידע היטב את יחסי הכוחות בבית אבא והוא לא רצה שהאח הקטן שלו יקלע לתוך הסיפור העגום הזה. הרי אין לדעת מה יקרה ביום שאביו יעקב ילך לבית עולמו.

ייתכן גם שזהו פשר שאלתו של יוסף: השלום אביכם הזקן העודנו חי? הרי יוסף יודע היטב מדוע בנימין לא ירד בתחילה, הוא ידע היטב ממה חשש יעקב ומדוע לא הורידו אותו אחיו עד עכשיו. כעת הוא רואה את בנימין עם אחיו, מה קרה לאבא? מדוע אבא מפקיר את בנימין ומוריד אותו עם האחים? האמנם אבא לא מבין כל מה שקורה כל מה שניסיתי לרמוז לו? ההנחה של יוסף היתה שיעקב אכן לא ייתן לבנימין לרדת כל עוד הוא חי. ומה עם שמעון? באשר לשמעון זה מגיע להיות אסור בבור – כך סבר יוסף. אמנם ברגע שיעקב ימות האחים יקחו את בנימין וישחררו את שמעון. תפיסתו של שמעון היתה אולי מראש להוות פיקדון וערבון שבודאי בנימין ירד שלם מצרימה ולא יינזק, שהרי אם לא ידאגו אחיו לשלומו של בנימין לפחות ידאגו לשלומו של שמעון.  לכן הוא שואל: מה עם אבא הוא חי אולי הוא כבר לא צלול בדעתו? ובקיצור: כיצד אבא נתן לכם להוריד את בנימין לכאן כל עוד הוא חי? אבל האחים אומרים שיעקב עומד מאחורי ההחלטה להוריד את בנימין 'שלום לעבדך לאבינו'. ייתכן שדבריהם מבלבלים את יוסף אך הוא ניגש ישר אל החגיגה. למעשה החגיגה בביתו של יוסף היא מסיבת הפרידה שלו ושל אחיו בנימין משאר האחים 'וישתו וישכרו עמו'. עד כמה שזה מוזר היחס הפייסני הזה מופיע כבר בדברי האחים אל ישראל. למרות שלא נשאלו מעולם את השאלות הללו אומרים הבנים לישראל אביהם:

שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם:

מה בעצם האחים אומרים? הם אומרים שהאיש בסה"כ היה די נחמד. הוא התעניין בנו מי אנחנו ומאיפה באנו? והאם אבא שלנו עדיין חי? ואם יש לנו עוד אחים? בסה"כ שיחה די ידידותית. האם לאור הדברים הנעימים הללו היינו אמורים לנחש שמייד הוא יאלץ אותנו להוריד את אחינו מצרימה.

האחים משוים למשנה למלך אישיות חיובית, שפתאום משום מקום נחה עליה רוח רעה שביקשה להוריד את אחיהם מצרימה. למרות שיהודה יישא נאום שלם לאחר דברי אחיו:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:

            יעקב לא מתייחס לדברי יהודה כי אם לדברי אחיו:

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם

ומאפשר להם להוריד איתן את בנימין. הפניה של יהודה נשארת בחלל האויר וישראל מתייחס רק לדברי אחיו. מה שקנה את ישראל זו הנימה הפייסנית שתיארו האחים את השליט. במקום דבריהם בפרק הקודם דיבר איתנו אדוני הארץ קשות ויתן אותנו כמרגלים את הארץ. כאן הם משוים לשיחה אופי ידידותי. אז נכון שדבריו של יהודה מרשימים בפני עצמם והם עוד יזכו להתייחסות מצידנו בהמשך. אבל כרגע די ברור שישראל לא משוחח עם יהודה אלא עם אחיו. אמנם מן השאלה לא נוכל להתחמק: הרי יעקב לא סתם שאל את שאלתו 'למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח' הוא לא שואל למה נפלט לכם מהפה שיש לכם אח, יעקב זוכר מה הבנים שלו סיפרו לו לפני זמן מה וזה ש:

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ:

וכעת הוא עומד ולא מבין הרי האיש בסה"כ האשים אתכם שאתם מרגלים אז מה דחפתם את העובדה שיש לכם אח? למה לא אמרתם לו שגם יש לכם עזים ותיישים? מה זה רלוונטי? מדוע הרגשתם כל כך בנוח להתחיל לספר את כל קורות חייכם? הרי השיחה לא הייתה על כוס קפה ועוגה?

ואז האחים עונים לו על שתי השאלות:

1.        השיחה היתה נינוחה וידידותית.

2.        האיש שאל במפורש האם יש לנו עוד אח.

 

אמנם כיצד מתיישבים הדברים עם מה שיעקב יודע מלפני פרק אחד בלבד? או שהאיש האשים אתכם בריגול או שהוא ניהל אתכם שיחה על קפה ועוגה?!!

נשים לב שהמקרא קורא ליעקב אבינו בשם ישראל. בסירוב שלו הוא נקרא יעקב:

(לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:

אמנם כאן בפרקנו פתע משתנה שמו והוא נקרא ישראל:

(ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי

(יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ

המקום הראשון והיחיד שיעקב נקרא ישראל לפני פרשתינו הוא כאשר הוא מצוה את יוסף ללכת אל אחיו בשכם (לז, יג):

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

אז יעקב גרם שלא ביודעין להורדת יוסף למצרים, כאן הוא גם גורם להורדת בנימין. אמנם ייתכן שמלבד שהכתובים רומזים לאותה ירידה הם רומזים לעומק שעומד מאחורי החלטתו של יעקב. ניזכר בעת שבה ניתן ליעקב שם זה – ישראל:

(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל

לאחר מכן הקב"ה מאשר את החלטת המלאך ואומר:

(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: (יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:

יעקב זוכר היטב את הרגע בו ניתן לו השם 'ישראל' כיצד למד להפוך אויב לאוהב. כיצד הובטח מפיו של הקב"ה 'אני אל שדי פרה ורבה' ההבטחה הזו מעודדת אותו לעומת מה שהרגיש בפרק הקודם 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה?' כאן יעקב נזכר שיש לו הבטחה השם שאיתו צעד לעבר עשו אחיו, עם אותו שם הוא מוכן לצעוד עכשיו למשנה למלך. הוא מצוה את בניו להכין מנחה לאיש בדיוק כפי שהכין לעשו אחיו והוא גם מציין באזניהם 'ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש' אותו א-ל שהבטיחו פרה ורבה. אמנם מה הופך את יעקב לישראל? ייתכן שאוסף המקרים המוזרים הזקיק אותו לכך, לכן הוא גם שואל אותם: ריבון העולמים! למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח? ישראל שואל את בניו לכאורה אבל בעצם השאלה מופנית גבוה יותר: למה כל זה קורה לי ומה ה' רוצה ממני? השינוי בתיאור של בניו של אותה שיחה הזכיר לו שאכן אפשר להפוך אויב לאוהב. ואז יעקב כאילו חוזר כמה שנים אחורה: מכין את המנחה ומתפלל.

כעת ניגש לעניין החמורים. החמורים מוזכרים ומודגשים לא פעם ולא פעמיים במהלך הסיפור. הם מוזכרים בפרק מב:

(כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם: (כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ

ובפרקנו בפס' כד:

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם

וכמוהו גם בפרק מד פס' ג:

(ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם

ושם בפס' יג:

וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה

קשה לקבוע בוודאות מה פשר ההדגשה המרובה של החמור במהלך הסיפור. ייתכן שכיוון אפשרי עשוי לצמוח מן הפעם היחידה שבה קיימת התייחסות פרטנית לחמור כחיה בפני עצמה והכוונה כמובן לפרשת העקידה בפרק כב:

(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

נשים לב שבפרשת העקידה החמור מהווה איזו שהיא נקודת ציון לנערים הנשארים, שבו לכם פה עם החמור וכניגוד ברור למה שהולכים אברהם ויצחק לעשות 'ונשתחוה ונשובה אליכם' גם המפרשים[3] היו רגישים לכך שבניסוח הזה יש יותר מאשר מראה מקום פיזי:

שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור[4]

אין ספק שגם בפרשתינו האחים מזוהים עם חמוריהם בעוד יוסף (ובנימין – כך לפי התכנון של יוסף) נעדרים זיהוי שכזה. כביכול יוסף אומר לאחיו: שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה. כאן נפרדות דרכינו אתם תמשיכו בדרככם אני אמשיך בדרכי ואני לוקח איתי את אחי את בנימין.

דומה שלא רק החמורים בפרשתינו מרמזים על פרשת העקידה אלא עוד כמה מרכיבים שמצויים בשתי הפרשות:

 

עקידת יצחק

"עקידת בנימין"

החשש מפני המוות

ומוכנות להקרבה

 

(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

 

(לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:

(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

לקיחת הנער מהווה מבחן ונסיון

 וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

 

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל

הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

(טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:

(טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם:

הילד המוקרב הוא ילד יחיד ואהוב שנותר מבין שניים

 

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק

 

ראוי להביא בהקשר זה את דברי רש"י על אתר:

את בנך - אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמר לו אשר אהבת אמר לו שניהם אני אוהב אמר לו את יצחק.

 

(כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:

(כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי:

(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:

(כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:

 

מעבר להקרבה של יעקב, דומה שהדמיון לפרשת העקידה יכול ללמד משהו על כוונותיו של יוסף. יוסף בטוח שכמו שיצחק נבחר על פני ישמעאל ויצא לארץ פלשתים וכמו שיעקב אביו נבחר על פני עשו אחיו ויצא לחרן כך גם הוא נבחר על ידי אביו על פני שאר אחיו ונגזר עליו ועל בנימין אחיו בניה של רחל לצאת לגלות מצרים בעוד שאר אחיו יישארו עם אביהם בארץ. בכך יוסף השיג את כל מטרותיו:

בפרק הקודם הוא לימד את אחיו לקח שהשיא שלו היה באמרם 'אשמים אנחנו על אחינו'

ובפרק הנוכחי הוא מארגן מסיבת פרידה כאשר אחיו בנימין נשאר איתו במצרים.

לשם כך הוא ריפד את בנימין במשאת מרובה בכדי שהאחים יקנאו בו וישנאו אותו, ובכדי שברגע האמת כאשר יתברר שבנימין שקרן וגנב יהיה להם קל יותר להפקיר אותו וכך הם יעזבו אותו במצרים לידיו של יוסף. בכך הוא יודע: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" לכו אתם לדרכיכם ואני ובנימין לדרכנו אולי יום אחד עוד ניפגש אבל כרגע זה המצב וזה מה שמצופה מאיתנו.

 

 


[1] עי' בפירוש העמק דבר על שאלה זו ועי' מה שהשיב.

[2] עי' פירוש ריב"א על אתר ומה שהשיב.

[3] רש"י דברים כ גיח ד"ה ולא יהיה

[4] ובמפרשים הדימוי מובא בוראציות שונות:

כך למשל בפירוש בעלי התוס' על אתר:

שבו לכם פה עם החמור. מפני מה דימה אותם לחמור לפי שראה ענן קשור על ההר ושאל ליצחק אם רואה אותו א"ל הן. שאל לישמעאל ולאליעזר אמרו לו לא אמר להם אינכם רואים שום דבר כחמור הזה:

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)