דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | האחים דואגים לבנימין

קובץ טקסט

בראשית מ"ד

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: (ב) וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר: (ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם: (ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה: (ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם: (ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: (ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב: (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים: (י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם: (יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ: (יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: (יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה: (יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה: (טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: (טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם: (יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: (כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: (כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: (כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: (כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: (כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: (כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: (כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: (כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: (לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:

כפי שטענו שעבר נראה שהמפגש של יוסף ואחיו הולך להיות המפגש האחרון ביניהם מבחינתו של יוסף. האמור בפרקנו יכול רק לחזק את טענתנו:

  1. אמנם יוסף מצוה את אשר על ביתו "מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ" אך הכסף המוטמן בפי אמתחתם אינו משמש לו לתואנה[1] כי אם רק גביע בנימין ומובן שיוסף רוצה למלא את אחיו בכל טוב ולהיפרד מהם מתוך תחושה שהוא עשה הכל בכדי שיהיה להם טוב.
  2. יוסף מתעקש שרק בנימין יהיה לו לעבד והשאר יעלו לשלום אל אביהם בניגוד להצעת האחים שכולם יהיו לו לעבדים.
  3. יוסף מטמין את הגביע באמתחת בנימין. האחים יכלו כמובן לטעון שזהו משגה בדיוק כפי שטענו על כסף שברם אבל הם אינם טוענים זאת. מדוע?

יוסף הבכיר את בנימין הצעיר לעומת אחיו בכך שהרבה את משאתו חמש ידות משלהם ובכך יצר קנאה ושנאה ביניהם מה שמחליש משמעותית את המוטיבציה של האחים להביא לשחרורו.

זאת ועוד, יוסף הפליל את בנימין בצורה מושלמת, כזו שתגרום להם להשתכנע שאכן אחיהם הקטן נתפס בקלקלתו. בנימין נתפס כשכלי הניחוש של המשנה למלך באמתחתו בדיוק כפי שאמו גנבה את כלי הניחוש של אביה והצפינה אותם בכר הגמל. גם אמו נעצרה לאחר שיצאו מבית לבן בדומה לבנה שנעצר לאחר שיצא מבית המשנה למלך. בדומה אביהם גם האחים מגינים על בנימין בחירוף נפש אל מול האשמותיו של האיש אשר על ביתו גם הם מוכנים להישבע ואפילו להמית את מי שתימצא הגניבה בידו מתוך ביטחון שאכן לא היה ולא נברא. חשוב לציין שכתוצאה משבועתו של יעקב 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה!' מתה רחל בעת שילדה את... בנימין! הנה! אומרים האחים גנב בן גנבת![2]

ואם כן, יוסף תכנן את הפללתו של בנימין מראש[3] ואולי בשל כך גם נכמרו רחמיו על אחיו וביקש לבכות. יוסף היה בטוח שבו ברגע האחים יאמרו: אין מה לעשות הילד גנב – מגיע לו להיאסר. הוא לא ידע את חילופי הדברים ביניהם לבין אביהם שנאמרו בטרם ירדו למצרים בשנית.

כעת ראוי לעיין בדבריו של יהודה אל יוסף. בשיעור הקודם טענו שהסיבה להסכמת ישראל להורדת בנימין לא היתה התחייבותו של יהודה כי אם מה ששמע מתוך דברי אחיו. מכל מקום טרם בואנו לעיין בדבריו בפרשתינו נעיין בהבטחתו לאביו בפרשה הקודמת:

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו :

שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ:

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:

דבריו של יהודה מתעמתים עם דברי ראובן אחיו. כזכור טענו שדברי ראובן 'את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך' נובעות מתפיסתו כי מות בניו של יהודה ער ואונן נבעו מאותו מעשה נפשע שעשה ליוסף. תשובתו של יהודה לדבריו של ראובן מאוד ברורה: אין עוד צורך בהמתה 'ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו' כאשר הכוונה היא כמובן לילדיו וילדי אחיו בניגוד לתנאי הקטלני של ראובן 'את שני בני תמית' – יהודה מכריז: הפעם לא יומת איש! לא שלי ולא של אף אחד, אני מסוגל לקחת אחריות ולעמוד בה.

בהמשך יהודה מדגיש את יכולתו להיות ערב: 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו' כאשר ברור שהוא מכוון למעשה תמר שם הוא ערב לה ועמד בדברו בסופו של דבר. בדבריו ממחיש יהודה את השינוי שחל בו. יהודה מתנה את דבריו בכך שאם לא יעמוד בדיבורו אזי יחשב כחוטא לאביו כל הימים, מהי משמעות הדבר? נראה שדברי יהודה עשויים להתפרש לאור דבריה של בת שבע אל דוד בספר מלכים א פרק א פס' כא:

וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

ששם הביא הרד"ק על אתר את דברי יונתן וכתב:

חטאים - ת"י מתרכין כלומר מגורשין מן המלוכה

יהודה מתנה את מעמדו בבית אביו בהשבתו של בנימין בשלום. לא סתם זהו התנאי של יהודה הוא מבין היטב את חששו של יעקב שמאשים את בניו: אותי שיכלתם! הוא מבין שיעקב חושש שהאחים אחראים להעלמתו של יוסף מתוך כך שאביהם ביכר אותו לעומת ראובן, אולי, כך חושב יהודה, סובר אבא שגם העלמתו של שמעון קשורה בכך שכן הוא הבא לרשת אחר שראובן נושל מן הבכורה ויוסף איננו וכעת שבנימין לאחר הסתלקותו של שמעון עומד לקבל את הבכורה חושש יעקב שיהודה ינסה להעלים גם אותו. לכן אומר יהודה שהוא לא ירויח מזה כלום כי כל עוד בנימים לא ישוב בשלום הוא לא יוכל לקבל שום מעמד של בכורה בבית אביו.

בהמשך דבריו אומר יהודה:

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם:

לעניות דעתי גם ההתמהמהות עליה מדבר יהודה נעוצה לפי הבנתו בחטא תמר שם התמהמה והשהה את כלתו בבית אביה ולא נתן אותה לשלה, דוקא בשל חוסר יכולתו להתייצב מולה ולומר לה את האמת בפנים. את אותה מציאות שהוא לא מסוגל להכריע מה יעלה בגורל כלתו ונכנס להתמהמהות שמזיקה לסובבים אותו מנסה יהודה לחסל. אלו דבריו של יהודה, אמנם מה קורה למעשה?

ההצעה הראשונה שיהודה מציע ליוסף היא:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:

יהודה מנסה שוב להתמהמה הוא משהה את בנימין אצל יוסף ובכך הוא לא מחלץ את בנימין וגם לא חוזר לאבא. מה יהיה עם אבא בינתיים? שאבא ימתין. אולי חשב יהודה שעדיף כך לא לחזור בלי בנימין ואבא ימתין לבאות, הרי כבר כמה זמן עוד נשאר לו לחיות? לאחר מות אבא יהיה אפשר לעלות בחזרה ולהשאיר את בנימין במקום שיועד לו. אמנם יוסף שלא במודע לא נותן ליהודה ליפול בפח והוא מסרב להגיע איתו להסדר הזה ומבקש להשאיר את בנימין בלבד. ואז יהודה נאלץ לבוא עמו בדברים הבאים ולחשוף לפניו את כל הקלפים:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:  וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ  וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי:  וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:

נשים לב שבנאומו של יהודה קיימות חריגות מכפי שהכתובים תיארו את השתלשלות העניינים ונציג את הפערים בטבלה:

נאום יהודה

תיאור הכתובים

החריגה

אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים:

יהודה משמיט את האשמתו של המשנה למלך על דבר היותם מרגלים. הוא מציג אותו כמבקש המידע בעוד שהאחים בעצמם סיפרו לו את הדברים מבלי שלכאורה נזקקו לכך.

יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבו

וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ:

האחים לא הזכירו את דבר אהבתו של יעקב אל בנימין וכמו כן לא ציינו במפורש שיוסף מת

וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה:

יהודה שהשמיט את האשמת הריגול טוען שהורדת בנימין היתה בכדי לשים את עיני המשנה עליו ולא כדי שיאמנו דבריהם, כביכול יהודה מייחס למשנה איזשהו רצון להתקשר עם בנימין. הרמב"ן מסביר את הביטוי באופן שקרוב מאוד לפשוטו של מקרא וכותב:

כי לא צוה אותו שיראנו אחר שיקחנו, אלא שישמור אותו ויטיב לו:  אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו,

וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת

 

הפרט הזה בכלל לא מופיע בתיאורי הכתובים על פיהם האחים כלל לא מגיבים לבקשתו של המשנה

וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי

 

גם הפרט הזה לא מוזכר בתיאורי הכתוב

וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: 

וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם

יהודה משמיט את תגובתו הראשונית של יעקב שהיתה סירוב מוחלט. יהודה מציין רק את דברי יעקב שלאחר כילוי השבר.

וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי:  וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:

 

על פי תיאור הכתובים דברי יעקב הללו שמצטט יהודה מעולם לא נאמרו מפיו של יעקב.

 

על פי פשט דברי יהודה, המשנה ביקש את אחיהם הקטן בלי קשר לפרשיית הריגול אלא מפני שהוא רצה לשמור עליו ולהשגיח עליו. תשובת האחים היתה שלא ניתן להפריד בין אביהם לאחיהם הקטן, אך המשנה התעקש והתנה את שברם בהבאת אחיהם הקטן למצרים ולהישארותו תחת השגחתו וכעת אומר יהודה מכיון שאבינו לא רצה לעזוב את בנו, הבטחנו לו שנחזיר אותו וכעת למרות כל רצונך להשאיר אותו כאן ולהשגיח עליו אני חייב להחזיר את אחי אל אבא ואני מוכן להישאר כאן במקומו.

הפרשנות שנותן יהודה לרצף האירועים היא מדהימה כי באמת, לפי דברינו עד כאן זה באמת מה שתכנן יוסף לעשות להוריד את בנימין ולהשגיח עליו מפני האחים. יהודה כנראה מגיע למסקנה הזאת מכיון שאותו משנה למלך האשים אותם בריגול וחזר בו משום מה לאחר שראה את אחיהם הקטן, מצא את כסף שברם בתוך שקיהם של כל אחד מהם והוא בוחר להתגולל דוקא על הגביע שבאמתחת בנימין. מה יש לך מבנימין? למה רצית להוריד אותו מרישא? לכן יהודה מאמץ את הפרשנות כמנותקת מכל האירועים ומביע את תחושתו. התחושה הזו היא האמת של יוסף. יהודה קולע בדיוק למקום הנכון, והמוכנות שלו לשבת תחת בנימין גורמת ליוסף להבין שאכן קרה כאן משהו מה שמוביל להתגלותו אל אחיו בפרק הבא.

 

 

 


[1] הרמב"ן עמד נקודה זו וכתב:

 ושים כסף איש בפי אמתחתו - לדעתם, כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו:

[2] ויש במדרש דבאותה שעה הכו השבטים את בנימין אחיהם בין כתפיו הכאה גדולה אמרו לו גנב בן גנבית אמך גנבה התרפים.

[3] אולי דוקא בשל כך יודע האיש אשר על ביתו שאסור לו להסכים לדברי האחים מכיון שיוסף רצה רק את בנימין ורצה אותו חי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)