ויגש | האחים מספרים ליעקב

ספר בראשית פרק מה – חלק 2

(יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (יח) וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ:  (יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: (כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא: (כא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ: (כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת: (כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: (כד) וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ: (כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:

ישנו ביטוי שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בפי כמה דמויות בסיפור והוא הביטוי 'זאת עשו':

לראשונה יוסף אמר אל אחיו (פרק מב פס' יח-כ):

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

בשניה אמר יעקב אל בניו (פרק מג פס' יא-יד):

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

בשלישית הביטוי נשתל פעמיים בפי פרעה בפרקנו:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא:

הנוכחות של פרעה בסיפור מפתיעה. פרעה לא נקף אצבע באשר לגורלה של ארצו - את הכל הפקיד ביד יוסף. עתה כאשר בני משפחתו של יוסף הגיעו מצרימה פרעה מתגלה במלוא תקפו וסמכותו. ייתכן שהתורה רומזת על השינוי במעמדו של יוסף גם על ידי הביטוי 'זאת עשו'. כאשר פרעה אומר ליוסף 'ואתה צויתה' ניתן לקרוא את המילה בשני פנים: אתה ציוית, דהיינו אתה נתת את ההוראה הזאת[1], וניתן כמובן גם לקרוא אתה צוות דהיינו לך ניתנה ההוראה. בעקבות הופעת הביטוי בסיפור נראה ששתי הקריאות נכונות: יוסף גם ציוה 'זאת עשו' וכעת יוסף מצטוה על ידי פרעה 'זאת עשו'. השינוי שחל במעמדו של יוסף זהה לשינוי שחל במעמדו של פרעה. יוסף הרי הכריז באזני אחיו שכל מטרת הפיכתו לשליט מצרים היתה בשביל לשום לאחיו ולאביו שארית בארץ, מכיון שתכלית זו מולאה או מתמלאת כרגע בהווה, אנו עשויים לראות כפי שאנו רואים בפרקנו ירידה במעמדו של יוסף וחזרה לסדריה המקוריים והטבעיים של מצרים. יוסף שוב נמנה כיתר אחיו, הוא שוב בנו של יעקב ואחי בנימין ויתר אחיו בפוזיציה הזו פרעה ממלא את תפקיד השליט ואילו יוסף את תפקיד הבן והאח.

ואכן יוסף ממלא את דברי פרעה ונותן לאחיו את המשאת מאת פרעה, אלא שכאן עושה יוסף מעשה תמוה ומעורר ביקורת: יוסף נותן לבנימין שלא כמו ליתר אחיו 300 מאות כסף ופי חמש חליפות ושמלות[2]. הגמרא במגילה (דף טז.) כבר חשה בבעייתיות שבמעשה יוסף ואמרה:

 אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים אמר רבי בנימן בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'

המפרשים אף הם הרגישו חוסר נוחות במעשיו של יוסף ונתנו הסברים כאלה ואחרים ונביא כאן מדברי ריב"א:

וי"מ שלכך נתן יוסף ג' מאות כסף לבנימין יותר משאר אחיו לפי שאחיו מכרוהו לעכו"ם ובנימין לא היה במכירתו ואמרינן בפרק השולח המוכר עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד עשרה בדמיו כלומר עשר ידות יותר מערכו וערכו של עבד ל' שקלים כדכתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו ועשר פעמים שלשים הם ג' מאות, ואינו נראה לר' אליקים שהרי ראובן לא היה במכירתו כמו שפי' בו בפרשת וישב ראובן וא"כ היה ליוסף ליתן לו ג' מאות כסף כמו שנתן שלש מאות כסף אל בנימין:

 

ניתן לשים לב לרגישות מיוחדת של יוסף כלפי בנימין אחיו לאורך כל הרצף הסיפורי:

יוסף מראש מבקש להוריד את בנימין במטרה ש'אשימה עיני עליו'[3]. יוסף חש שהפקיר את בנימין מידי אחיו, הוא חש שדיבורי הסרק שלו וחלומותיו ההזויים הביאו לגורלו להתרחק מאחיו הקטן ולהזניח אותו. בחלום הראשון של יוסף לא נוכח בנימין כי אם כל המאלמים בשדה. אמנם בחלום השני כולם כולל כולם נמצאים שם וכולל בנימין הקטן. יוסף רואה בדברי אביו תוכחה קשה: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. שיגעון הגדלות שלך מעביר אותך על דעתך, אתה מוכן לראות אותי ואת אמא (שהיא כנראה רחל שמתה כבר[4]) ואת שאר אחיך כולל בנימין משתחוים לך ארצה?!

ואכן יוסף כל הזמן מגלה גילויי חיבה מופלגים כלפי בנימין והמקרא מדגיש את זה:

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם

ובמקום אחר הוא אומר:

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם

הוא מגלה כלפיו גם יחס אבהי:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי

נשים לב כי עבור יוסף בנימין אינו רק אח אלא 'בן אמו' הדבר היחיד שעוד נשאר ליוסף מאמא שלו – הוא בנימין. ייתכן שבעת שכזאת לאחר השנים הרבות שעברו יוסף מרגיש רגשות אשמה על שנות העדרותו מבית אביו, ובראש ובראשונה הוא מרגיש זאת כלפי בנימין. בשל כך הוא רוצה לפצות על כך ומעניק לו פי חמש מכל אחיו בדיוק כפי שאביו אהב אותו ופיצה אותו על כל מה שחסך מאמו. הרי גם יעקב אהב מאוד את רחל אך לא הקדיש לה את מרב תשומת הלב. הידיעה שבאיזשהו מקום היה לו חלק ולו הקטן ביותר בגרימה למותה[5] ייסרה אותו כל חייו ואת כל היחס החם שחסך ממנה במשך השנים הוא העניק ליוסף. בלי פרופורציה. כך גם יוסף משלים את הפערים שלו מול אחיו בנימין ומצוה את אחיו שיבינו כי האהבה המופרזת שלו אל בנימין לא נובעת מנחיתותם אלא מתוך רגשות האשמה שלו עצמו.

דומה שמעשיו הסתומים של יוסף לא לחינם לא זכו לנימוק הולם הן מצד המקרא והן מצד חז"ל. ייתכן שהתכלית במעשיו רמוזה בהמשך דבריו בפס' כד:

וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:

מה פשר ההנחיה שנותן יוסף לאחיו? גם כאן המפרשים הסבירו בדרכים שונות, רש"י הסביר בדרך הפשט (וכ"מ באב"ע) כי:

יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לה"ר עליו וגרמת לנו לשנאתו:

מאידך הסביר הרמב"ן (וכ"מ ברשב"ם) כי המשמעות של 'אל תרגזו' היא 'אל תפחדו':

הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך - והענין, כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים, וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שנאמר (בפסוק ט) מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם, שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום:

הרמב"ן והרשב"ם ודאי חשו כי יש קשר בין הצו של יוסף 'אל תרגזו בדרך' לכל המתנות שהעמיס עליהם. מצד שני רש"י והאב"ע חשו במתחים התת קרקעיים שקיימים כעת בין האחים לאחר היוודע דבר המכירה. ייתכן להציע פירוש שמאחד את שני הפירושים ולומר כי יוסף שנתן לבנימין מנה כפולה ומכופלת מפציר באחיו שהפעם יוכלו להתמודד עם אהבה גלויה כלפי אחד מהם. יוסף מחד נותן לבנימין הרבה יותר מכולם ומאידך מצוה על השאר לא לריב ולא לפחד. האהבה הגלויה של יוסף לבנימין עשויה לעורר פחדים וחששות מצד אחיו לגבי גורלם והם אכן חוששים מכך בהמשך (פרק נ פסוק טו):

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

יוסף קורא להם להתגבר על הכל 'אל תרגזו בדרך' ירושת אחד אינה אומרת הדחת השני ואהבה גלויה לאחד אין משמעותה שנאה לאחר.

כאשר יעקב משתכנע סוף סוף שאכן בנו יוסף עודנו חי מתקיים שוב המעבר שהבחנו בו לא פעם בין שם יעקב לשם ישראל. עד הפסוק האחרון נקרא יעקב בשמו יעקב. רק כאשר הוא מאמין סוף סוף המקרא מכנה אותו בשם ישראל[6]:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: