סובייקטיביות ואובייקטיביות בהלכה (1)

תהליך דו-שלבי

            לאורך השיעורים הקודמים, ראינו כיצד דוחה הרב סולוביצ'יק שתי גישות קוטביות: הקוטב האחד, גישה הטוענת כי הדת סובייקטיבית לחלוטין ואינה זקוקה לביטוי נורמטיבי וחיצוני כלשהו; והקוטב הנגדי, הגישה הטוענת כי היהדות מורכבת רק ממעשים חיצוניים ותופעות אובייקטיביות ומתעלמת לגמרי מהתחום הסובייקטיבי-פנימי. ברבים מכתביו של הרב, כמו לדוגמה The Halakhic Mind ואיש ההלכה, הרב קובע כי שני הממדים, הן האובייקטיבי והן הסובייקטיבי, מרכזיים ביהדות.[1]

בספר The Halakhic Mind מוסיף הרב עיקרון מתודי חשוב לכל המבקש להעמיק בהבנת הסובייקטיביות הדתית: הדרך הלגיטימית היחידה לגשת לממד הסובייקטיבי היא באמצעות ביטוייו האובייקטיביים. את המתודה המאפשרת התחקות אחר גורמיה הסובייקטיביים של מערכת דתית דרך הופעותיה האובייקטיביות – מתודה הנקראת "רקונסטרוקציה" או שיחזור – פיתח הפילוסוף הניאו-קאנטיאני מאסכולת מרבורג, פאול נאטורפ (1854–1924).

מה הם אותם גורמים אובייקטיביים של הדת שבאמצעותם ניתן לשחזר את הגורמים הסובייקטיביים? הרב סולוביצ'יק סבור כי הדת אמנם עברה תהליך אובייקטיביזציה – החפצה – הבא לידי ביטוי בריטואלים ובכתבי הקודש, אך הביטוי היסודי ביותר של התהליך הוא מערכת המושגים המהווה תחום קוגניטיבי אוטונומי.[2] לפיכך, תהליך בידודם של האלמנטים האובייקטיביים של הדת הינו דו-שלבי. תחילה, על השואל להתחקות אחר כל הצורות המגובשות והאובייקטיביות של התודעה הדתית – כדוגמת טקסטים, חוקים, יסודות אמונה, טקסים ותפילות. בשלב השני יש להעמיד צורות אלו לבחינה קפדנית ויצירתית על מנת להגדיר ולגזור מהם את העקרונות המושגיים שבהם.

ניתוח מעין זה נכון במיוחד כאשר מדובר בחקר ההלכה – מאחר שכפי שכבר נוכחנו לדעת מקריאה באיש ההלכה, ההלכה אינה אוסף של חוקים גרידא, אלא מערכת רעיונית א-פריורית. ההלכה אומנם באה לידי ביטוי בטקסטים ובחוקים, אך במהותה היא מערכת של מושגים פורמאליים. מושגים אלה אמנם ניתנו בהר סיני, אך תהליך העיבוד וההפשטה נעשה בכוחה של התבונה האנושית, באמצעות שיטות חשיבה וניתוח הייחודיות להלכה. רק לאחר הצבת המושגים והגדרת הקשרים ההדדיים ביניהם, יהיה בידינו מאגר נתונים אובייקטיביים ומכומתים. על נתונים אלו נוכל לעשות את פעולת הרקונסטרוקציה, השחזור – חזרה מתודית מהאובייקטיביזציה לחוויה הסובייקטיבית שבבסיס התופעה.

על פי מתודה זו, אין אנו שואלים "מדוע" מושגים אובייקטיביים אלה הינם כפי שהם ואין אנו תרים אחר סיבתם הראשונית. מאחר ודת היא תחום אוטונומי, הניסיון למצוא את ה"סיבה" שבבסיסה משמעו הכפפת המושג הדתי לתחום אחר שהוא מחוץ לדת. יתירה מכך, איננו יכולים לשחזר את הסובייקטיביות הראשונית, את המקור הסובייקטיבי שממנו נבעו המושגים והתופעות הדתית האובייקטיביות. במתודת הרקונסטרוקציה אנו מקבלים את הנתונים האובייקטיביים כפי שהם ושואלים מה כרוך בהם ואלו רעיונות נובעים מהם: "כשבוחנים נורמה דתית באופן רטרוספקטיבי, באמצעות רמזים וקטוריאלים המכוונים אל הסובייקטיביות – הפעולה הדתית, על המבנה הייחודי שלה, משמרת את האוטונומיה המלאה שלה" (The Halakhic Mind, עמ' 95). מוטיב חוזר בכתבי הרב הוא החשיבות שהוא מייחס להחלפת השאלה "מדוע" בשאלה "מה".[3]

הבה ננסה להנהיר את כל המונחים האלה ולתרגמם לשפה מוכרת יותר. טכניקת האובייקטיפיקציה שבה הרב נוקט היא "למדנות בריסקאית" (או, בשפה הישיבתית, "לוֹמדוּת", lomdus). "שחזור" (רקונסטרוקציה) היא השיטה המועדפת עליו בהתחקותו אחר השקפת העולם של היהדות – השקפת עולם אשר, כפי שכבר נוכחנו לדעת שוב ושוב, חייבת להיות נגזרת מההלכה.[4] בניסיון להגיע לניסוחה של הפילוסופיה של היהדות חשוב ביותר לא לפסוח על אף אחד משני השלבים בתהליך (המשגה למדנית-אובייקטיבית ושחזור הסובייקטיבי).[5] הניסיון להגיע לניסוח של הפילוסופיה היהודית ללא התייחסות למבעים האובייקטיביים של ההלכה, או מבלי להמשיגם כראוי תחילה, יהיה ניסיון עקר.

מקרי בוחן

כשמתחילים בהתייחסות למבעים האובייקטיביים של ההלכה, כפי שהתווינו לעיל, ניתן לשחזר שלושה סוגים של סובייקטיביות:

1. מושגים פילוסופיים, או רכיבים של השקפת עולם;
2. ערכים הלכתיים;
3. אלמנטים של החוויה הדתית, ובעיקר החוויה הפנימית של המצוות.

לצורך ההבהרה, נציג דוגמאות לכל סוג.

1. מושגים פילוסופיים

בספר The Halakhic Mind מונה הרב מספר רב של מושגים פילוסופיים וקוגניטיביים אותם ניתן לשחזר מתוך הנתונים האובייקטיביים: סיבתיות, מרחב, כמות, איכות, הכרחיות (עמ' 50); זמן, מהות, אגו (עמ' 99); חירות, יחסי אדם-אלוה, בריאה ואִיון (עמ' 101). למרות שהרב מציע כאן פרויקט שאפתני, הוא ביצע פרויקט זה באופן מפורש רק במקרים אחדים, כגון בדיוניו הרבים בהבנה ההלכתית של הזמן (לדוגמה, איש ההלכה, עמ' 98‑101; The Halakhic Mind, עמ' 46‑50; מן הסערה, עמ' 52‑55).[6]

2 . ערכים הלכתיים

ניתן לכלול מספר גורמים תחת קטגוריה זו של "ערכים הלכתיים". תחילה, גזירת הערכים ההלכתיים משמעה יכולת ההיסק מפרטי ההלכה לרוח ההלכה. כשמבינים את עקרונות ההלכה, אפשר להחיל אותם גם על מצבים שאינם כלולים בחוק הראשוני, כמו גם על תחומים ניטראליים לכאורה, "דבר הרשות". ראינו כיצד מיישם הרב גישה זו במספר פסקי הלכה ובהחלטות שלו לגבי מדיניות ציבורית, שנידונו בפרק 18 – לדוגמה התנגדותו, על בסיס הפילוסופיה ההלכתית של התפילה, ששליח הציבור יפנה פניו אל ציבור המתפללים. גם במקרה של ישיבת נשים וגברים ביחד בבית כנסת (שהרב סבר שלגביה קיים איסור הלכתי טכני), יכולתו להבין ולבאר את הערכים ההלכתיים אפשרה לרב להציג נימוקים משכנעים גם בפני קהל שאינו מקפיד במצוות ואינו בקי בהלכה.

תחת הקטגוריה של ערכים הלכתיים נכללות גם מצוות כלליות שמטבען אינן יכולות להיות מתוחמות ושלשם יישומן נדרש היסק ממצוות אחרות. דוגמאות למצוות מסוג זה הן "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב) או "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו', יח). גישתו של הרמב"ן למצוות מסוג זה השפיעה השפעה מכרעת על גישתו של הרב. התבוננו למשל בדברי הרמב"ן לגבי הביטוי "הישר והטוב":

והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט, טז), "לא תקום ולא תטור" (שם פסוק יח), "ולא תעמוד על דם רעך" (שם פסוק טז), "לא תקלל חרש" (שם פסוק יד), "מפני שיבה תקום" (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא מציעא קח ע"א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו ע"א): פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל עניין תם וישר (רמב"ן על התורה, דברים ו', יח).

הרב הבין מתוך דברי הרמב"ן משהו מעבר לטיעון שהמצוות הכלליות ניתנו מפני שהתורה לא יכולה הייתה להתייחס לכל המצבים האפשריים. אלא, הסיק הרב, העובדה שהתורה קבעה את המצוות הכלליות מלמדת אותנו את מידת חשיבותה של יכולת ההיסק של ערכים מתוך הלכות ספציפיות ומקרים פרטיים.

בנוסף לשחזור הערכים מתוך מצוות ספציפיות וכלליות, פיתח הרב תפיסות פילוסופיות לגבי מוסדות הלכתיים שלמים. דוגמה טובה לכך היא דיונו בספר אדם וביתו במערכת הערכים הגנוזה בגישה היהודית לנישואין.

ולבסוף, בחלק מכתביו, נוקט הרב בצעד לא טיפוסי להגותו ומציע גישה טלאולוגית להלכה בכללה.[7] באיש ההלכה, למשל, הוא מאפיין את ההלכה כסובבת סביב היצירתיות; מאידך, באיש האמונה הבודד הוא מעביר את הדגש אל השגת הקתרזיס (צירוף, היטהרות). יחד עם זאת, אין להבין מכאן שהרב התכוון שההלכה נועדה כדי להשיג את אותן מטרות. אלא כוונתו היא כי אלה הם דפוסים כלליים שהוא מוצא בתוך בהלכה, והם בעלי משמעות סובייקטיבית וחשיבות בעבודת ה'.

בשבוע הבא, נעיין במקרה הבוחן השלישי של תהליך שחזור הסובייקטיביות, דהיינו בחוויית קיום המצוות, ולאחר מכן נדון בסוגיית טעמי המצוות.

לעיון נוסף:

1. שיטת בריסק ("לומדוּת"): כולם מסכימים על כך שהרב לא המציא את מתודת הלימוד של בריסק; זאת עשה סבו, רבי חיים מבריסק. יחד עם זאת, הרב היה הראשון שניסח את ההנחות והתוצאות הדתיות והפילוסופיות של שיטת בריסק, כפי שראינו בפרק זה ובפרקים העוסקים באיש ההלכה. הוא מאפיין את טבעה של שיטת בריסק בכתבים נוספים שלו, כשלעתים הוא מכנה אותה בשמה ("מה דודך מדוד"), ולעתים הוא פשוט קורא לה "לימוד תורה" (למשל וביקשתם משם, פרק טו).

בתחום של שיטת בריסק עצמה, הרב כמובן תרם תרומות חדשניות רבות. תרומותיו כללו לא רק חידושים בסוגיות ספציפיות, אלא גם הרחבה של שיטת בריסק לתחומים חדשים (כגון אורח חיים), וניסוח חקירות חדשות (כגון המעשה החיצוני והקיום הפנימי).

בנוגע למצבה של שיטת בריסק כיום, ואת מה שצופן לה העתיד, ראו את מאמרו המקיף של הרב אהרן ליכטנשטיין, "הגישה המושגית-בריסקאית בלימוד תורה: השיטה ועתידה", נטועים יח (תשע"ג), עמ' 9‑38, וכן את הקובץ Lomdus: The Conceptual Approach to Jewish Learning, בעריכת הרב יוסף בלאו (ניו יורק, 2006), ובמיוחד את מאמריהם של הרב מיכאל רוזנצוויג והרב משה ליכטנשטיין. ראויה לתשומת לב מיוחדת המחלוקת המרתקת בשאלת מידת השוני בין דרך לימודו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק לבין דרכו של סבו ר' חיים מבריסק: הרב אליקים קרומביין, "מר' חיים מבריסק והגרי"ד סולוביצ'יק ועד 'שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין' –– על גלגוליה של מסורת לימוד", נטועים ט (תשס"ב), עמ' 51‑94; הרב ד"ר אברהם וולפיש, "השיטה הבריסקאית והקריאה הצמודה –– תגובה למאמרו של הרב אליקים קרומביין", נטועים יא-יב (תשס"ד), עמ' 95‑137; הרב אליקים קרומביין, "מעבר למורכבות – בעקבות תגובתו של הרב אברהם וולפיש", שם, עמ' 139‑173.

אחד ממבקריה של שיטת בריסק בשנים האחרונות היה הרב שג"ר, במיוחד בספרו בתורתו יהגה – לימוד גמרא כבקשת אלוקים (אפרת תשס"ט). ביקורתו נידונה מכמה זוויות במאמרים המופיעים בגיליון יז של כתב העת נטועים (תשע"א), עמ' 115‑270.

2. אגדה: בין ה'נתונים האובייקטיביים' של היהדות נמנים טקסטים דתיים, ואלו כוללים לא רק כתבים הלכתיים אלא גם את כתבי האגדה. במבט ראשון, נראה כי אגדות חז"ל הן מקור מעולה לחקר השקפת היהדות. אף על פי כן, הרב מחשיב את ההלכה כמקור העיקרי לפיתוח פילוסופיה יהודית, ואת האגדה כמקור משני בלבד. בספרו עבודה שבלב הוא מסביר את היסוסו המתודולוגי בנוגע לשימוש ב"אגדתא":

[בנוגע לאגדה,] כאן עלי להדגיש, כמובן, את הצורך בזהירות מרובה כדי שלא יפול אדם קורבן לדמיונו שלו ויחדיר אל הטכסטים שהוא קורא רעיונות הזרים להם. במיוחד מוּעדים לכך הרבנים שבקרבנו, הנוטים אל הגישה הדרשנית, בבקשם לנצל את האגדה בעיקר כנקודת מוצא או כיסוד קישוטי, בלא קבלת מחויבות של ממש למלוא עוצמתם של דברי הפרשנות שלנו. עלינו להיות אפוא זהירים במיוחד שלא להמיר את רעיונותיה של האגדה במחשבותינו שלנו. עם זאת, משימה זו איננה חסרת תקווה, כל עוד אנו מתירים לעצמנו לעמוד על המשמר ולא להיסחף על גלי דמיוננו. וטוב מפעם לפעם לבדוק ביאורים אגדיים על רקע רעיונותיה של ההלכה, כדי לוודא את תוקפה של גישתנו (עמ' 107, ההדגשה נוספה).

3. מקומה של הלמדנות הבריסקאית בתהליך השחזור: במכתב מרתק משנת 1952 על טבעה של ההלכה (איש על העדה, עמ' 289‑293), הראוי לבחינה מדוקדקת, הרב מעמת שתי שיטות לגשת להלכה: השיטה "הנורמטיבית האידטית" (eidetic normative) והשיטה "הטלאולוגית". אני מאמין שהמושגים האלו מתייחסים לשתי השיטות שנדונו לעיל: אובייקטיביזציה ("למדנות") ושחזור, בהתאמה. שימו לב להערות המסיימות שלו:

באשר לשיטההטליאולוגית, אני עושה בה שימוש בבואילפרש את ההלכה על רקעה הפילוסופי-מטאפיסי. מכל מקום, ישספק בלבי אם שיטהזו תהיה בת-ביצוע בשדה ההלכה הטהורה. כאותומדען הבוחן את נושא מחקרובזכות עצמו, מבלי להתייחס לאיזו תכלית המצויהמעבר לתחומו, כך איש ההלכה חייב להפרידבין המהות הלוגית ההלכתיתלבין המטאפיסיקה ההלכתית. כיוון שחשיבה הלכתית מופשטת חייבת להקדים כל פרשנות פילוסופית, הרי שיש לראות את השיטה הנורמטיבית האידטית כראשונה במעלה (עמ' 293, ההדגשה נוספה).

להבנת נסיבות כתיבתו של מכתב זה, עיינו במאמר הבא: Lawrence Kaplan, “From Cooperation to Conflict: Rabbi Professor Emanuel Rackman, Rav Joseph B. Soloveitchik, and the Evolution of American Modern Orthodoxy,” Modern Judaism 30:1 (Feb. 2010), 46–68.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ה 
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורכים: חיים שוורץ ועוזיה קרונמן
עוזר מחקר: יצחק וובר

[1]  הדבר נכון לכל ביטוייה של הרוח האנושית, אך למטרת הדיון הנוכחי נתמקד ביישום תובנה זאת ליהדות.

[2]  ראו את הדיון בהלכה כמערכת קוגניטיבית בפרק 28, כמו גם את הדיון בפלורליזם האפיסטמולוגי של The Halakhic Mind בפרק 16.

[3]  הגישה של שאלת ה"מה" במקום שאלת ה"מדוע," אותה מייחס הרב גם למדען וגם ללמדן, מאפיינת את איש הדעת בספר איש ההלכה, את האדם הראשון בספר איש האמונה הבודד, את ההלכה הטופית בספר מן הסערה, ואת איש הייעוד במאמר "קול דודי דופק".

[4]  לגבי "שיטת בריסק", ראו לעיון נוסף, מס' 1. לגבי תפקיד האגדה בניסוח הפילוסופיה היהודית, ראו לעיון נוסף, מס' 2.

[5]  שלב ההמשגה, או למדנות בריסקאית, אינו רק שלב מקדים לתהליך השחזור, אלא שהוא בעל ערך עליון בפני עצמו, כפי שראינו באיש ההלכה. כשאנו לומדים את הגותו הפילוסופית של הרב, עלינו לזכור כי הוא הקדיש את מירב זמנו ומאמציו במשך כל שנות פעילותו ללמדנות בריסקאית, קרי לשלב ההמשגה, ולא לשחזור-רקונסטרוקציה. לגבי היחס שבין "למדנות" (המשגה תלמודית) ושחזור, ראו לעיון נוסף, מס' 3.

[6]  ראו את הדיון בסוגיית הזמן בפרק 22 למעלה, וכמו כן מאמרו של הרב מאיר טברסקי, "Towards a Philosophy of Halacha", בכתב העת Jewish Action 64:1 (סתיו 2003), עמ' 49‑62.

[7]  טלאולוגיה היא חקר הסיבתיות. ראו את הדיון בנושא הטלאולוגיה של ההלכה בפרק 14 למעלה.