סקירה וסיכום (2)

(פרקים 19‑27)

            לאחר שחקרנו את כפל הפנים של איש ההדר ואיש הברית באיש האמונה הבודד, בחנו היבטים נוספים בתפיסת האדם של הרב בכתביו על המשפחה, התפילה, התשובה והייסורים. באדם וביתו, מסביר הרב כיצד קשרי המשפחה אינם רק חשובים לכשעצמם אלא חיוניים גם ביחסים שבין אדם למקום ומשמשים עבורם כהשתקפות ומבוא. היחסים עם ההורים, בני הזוג והילדים כוללים הן מחויבות מעשית והן קשרים רגשיים, ורק באמצעותם יכול האדם ללמוד לאהוב, להעריץ ולעבוד את הא-לוהים. יתרה מזאת, קשרי המשפחה עצמם עשויים להיות חלק מעבודת ה' ולסייע לגאול את האישיות האנושית.

            בכתביו הרבים בנושא התפילה, הרב סולוביצ'יק אינו עוסק בהשפעתה על הא-לוהים, אלא דווקא, בהתאם לגישתו הכללית, בפעולתה על האדם. באמצעות בחינת הלכות התפילה ונוסחיה, מזהה הרב שלושה תפקידים שנועדו לתפילה. ראשית, מדובר במפגש עם הקב"ה, דיאלוג הממשיך את זה שהתנהל עם הנביאים, אשר יש לשלבו בחיים הרחבים יותר של עבודת ה'. שנית, התפילה היא אמצעי לאדם לזכך את תודעת הצורך שלו בכך שהוא מבחין בין צרכים אמיתיים ומזויפים, ומתוך כך יוצר אני טוב ואותנטי יותר. שלישית, בתפילה האדם מקריב את עצמו לה', שכן "עצם ההתנפלות לפני ה' וההודאה בשלטונו הבלתי-מוגבל ובחולשת האדם הגמורה, מהווה פעולת הקרבה" ("רעיונות על התפילה", עמ' 266). הסדר של שני המרכיבים האחרונים – כלומר, האם הקרבה עצמית קודמת לקניין עצמי או מאוחרת לה – מוצגת בצורה שונה בכתביו השונים של הרב, מה שמחזיר אותנו בשנית לדיאלקטיקה שבין הצירוף הדו-שלבי והצירוף התלת-שלבי.

התפילה נובעת מתחושת משבר, מתודעת היעדר, שקיימת הן ברמה החיצונית של הצרכים הגופניים והחברתיים והן ברמה העמוקה יותר של מודעות האדם לחסרונותיו, לחטאיו, לפגיעותו, למגבלותיו ולהיותו בן תמותה. עם זאת, חרף העובדה שהתפילה דורשת מהאדם לגלות ענווה ולהודות בחסרונותיו, ההלכה מתירה לו לקיים דו-שיח עם בורא עולם ולשטוח בפניו את בקשותיו ובכך מעידה שלחייו יש משמעות, תכלית וערך. התשובה כרוכה באותה הכרה של גאון וענווה אצל האדם. בתהליך התשובה, האדם מתבונן בכישלונותיו, אך עצם העובדה שה' העניק לו בחירה חופשית ואת היכולת ליצור את עצמו מחדש מאשררת את תוקף ערכו ומעידה שעבודתו רצויה לפני ריבון העולמים.

בפרקים 22‑23, עיינו בשני היבטים מרכזיים בתורת התשובה של הרב. ראשית, ראינו שהתשובה בעיניו היא הביטוי האולטימטיבי של היצירתיות האנושית – כלומר, יצירת העצמי. עימתנו גישה זו לתשובה עם גישת הרב קוק לתשובה כשיבה אל האני. שנית, בחנו את גישת הרב לתשובה כתגובה ההלכתית לסבל. כשאדם נתקל במצוקה, אל לו להגות בשאלה המטפיזית – "מדוע זה קרה לי?" – כיוון ששאלה זו מציגה אותו כקרבן סביל לכוחות חיצוניים. אלא עליו לשאול את השאלה ההלכתית הפעילה – "כיצד עליי להגיב לנסיבות הקשות?" התשובה לשאלה זו היא שעל האדם להשתמש באירוע הטראומטי שהפר את דפוסי הפעולה המיושבים ואת השגרה המוכרת כהזדמנות לשינוי וצמיחה – במילים אחרות, כהזדמנות לתשובה. כך הסובל הופך מאובייקט הנשלט על ידי כוחות חיצוניים לסובייקט המתווה את מסלולו בסערה. הרב סולוביצ'יק מציג שלושה לקחים שהוא למד ממפגשו האישי עם סופיות חיי האדם, ובחנו כיצד הם נשארים רלוונטיים גם במצבים פחות קיצוניים. בחינה זו הובילה אותנו לשקול את תפקיד המשבר בהגותו, את החוויה הדיאלקטית של החיים, וכיצד אלה באים לידי ביטוי בהלכות אנינות ואבלות. לבסוף, ציינו שכתבי הרב עצמם לגבי מוות וייסורים הם דוגמאות מבוהקות לתגובות לצרה באופן בונה וגואל.

בחינת קטגוריות הגורל והייעוד בחיי הפרט הובילה אותנו לבחינת הקטגוריות האלה באשר לקיומו הלאומי של עם ישראל. בתגובה לשואה, כמו בתגובה לרוע בכלל, אל לנו לשאול את השאלה שאין עליה מענה – "למה?" – אלא אלו פעולות לעשות בעקבותיו. עם זאת, בשעה שהיחיד יכול להתעלות מעל הגורל, הציבור אינו יכול להימנע ממנו. עם ישראל נקשר בברית גורל המתבטאת בייסורים ובאחריות משותפת, כמו גם בברית ייעוד המתבטאת בערכים משותפים ובמטרה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) ו"לתקן עולם במלכות שד-י" (עלינו). לכן תגובה הולמת לנס מדינת ישראל היא התמסרות לחיזוק שתי הבריתות – תמיכה במדינת ישראל והטמעת ערכי התורה בה. סיימנו את עיוננו ב"קול דודי דופק" בעריכת השוואה בין גישת הרב לשואה ולמדינת ישראל לבין גישותיהם של הוגים אחרים, וגם בבחינת השלכות גישת שתי הבריתות לסוגיית הזהות היהודית בימינו.

ההלכה ומסע החיפוש הדתי

(פרקים 28‑35)

איש ההלכה מגלם תכונות שאותן מתאר הרב כמיטב המעלות של איש הדעת ושל איש הדת – או, בתרגום חופשי, של המדען ושל המיסטיקן. איש הדעת, המטריאליסט, מכיר רק בעולם החומר וניגש אליו באמצעות כליו האינטלקטואליים היצירתיים, המושגיים והשיטתיים. איש הדת הוא דואליסט שמכיר הן בעולם החומרי והן בעולם ברוחני, אך סבור שהם שוללים זה את זה ולכן הוא מבקש להימלט מהראשון כדי להגיע אל השני. איש ההלכה משתמש בכלים של איש הדעת כדי להשיג את הקדושה שמחפש איש הדת. במקום לנוס מהמציאות אל העולמות העליונים, כפי שעושה איש הדת, איש ההלכה מביא את הנשגב אל העולם האנושי ומאפשר בכך רוחניות של העולם-הזה.

איש ההלכה דוחה את גישתו של איש הדת, שהיא סובייקטיבית ומכוונת אל העולם שמעבר לעולם הזה, שכן הוא סבור שגישה זו אינה מוסרית, אינה מציאותית ואינה דמוקרטית. הוא רוצה להעניק לדת מימד אובייקטיבי, ועושה זאת הן באמצעות לימוד תורה שיטתי ומדויק שהופך את מושגי ההלכה לאובייקטיביים, והן באמצעות מימוש מושגים אלה באמצעות שמירת המצוות. ההלכה, מסביר הרב, היא תחום ידע קוגניטיבי; היא דורשת את תרומתו היצירתית של הלומד ומעצבת אותו – דרך השימוש בתבונה והשמירה על גבולות – לכדי אדם ממומש ובעל הדר הנמנע מההפרזות של איש הדת.

אחרי שהצבנו את איש ההלכה בין הגישות הקיצוניות של איש הדעת ואיש הדת, התחקינו אחר האופן שבו מצליח איש ההלכה לערות את הנשגב אל תוך העולם הארצי והדרכים שבהן מִפעָל זה מעצב את אישיותו ופעולותיו. לאחר מכן בחנו כמה מודלים אפשריים לדמותו של איש ההלכה והסקנו שאף על פי שהוא טיפוס תיאורטי ואידאלי, הוא בבירור מתבסס על דמויותיהם של תלמידי החכמים הגדולים משושלת בריסק (הגם שהם לא היו בהכרח מנסחים את מפעלם כפי שעשה זאת הרב). מטרתו המוצהרת של הרב בכתיבת איש ההלכה לא היתה רק עשיית מחווה לאבותיו. הוא ביקש לתאר דתיוּת ואישיות דתית שמבוססת על המחשבה ואינה מוכרת לפסיכולוגים ולפילוסופים של הדת בני זמננו; להגן על האישיות ההלכתית מפני הטענה שהיא הטרונורמית, לא-הכרתית, בלתי מוסרית ועבדותית; ולהגן על האישיות ההלכתית מפני הטענות שהיא מוכוונת אל עולמות אחרים, פסיבית ובלתי יצירתית. דרך השגת מטרות אלה מסביר איש ההלכה את הערך הנעלה שבלימוד תורה; הוא טוען שדתיוּתו של איש ההלכה, שניחנת ביציבות ואובייקטיביות אך בה בעת בדינאמיות ובחדשנות, עולה על זו של איש הדת; והוא עומד על מרכזיותה של היצירתיות בחיי ההלכה: יצירתיות בלימוד התורה, יצירתיות בעולם (באמצעות הגשמת אידיאלים הלכתיים) ויצירתיות כלפי העצמי. איש ההלכה חי חיים של רצינות רבה ושל גבורה, של דרמה ומעורבות, תוך שהוא משקע את עצמו במאבק התובעני ורב-המשמעות לתפוש ולנסח את מושגי ההלכה, לממש את ערכיהם הנעלים בעולם הקונקרטי ולעצב אישיות ייחודית שהיא אינטלקטואלית ומוסרית, יצירתית ומלאת-הוד.

בעוד שבאיש ההלכה הרב חולק על התפישה כי הדת היא סובייקטיבית בלבד ואינה דורשת ביטויים אובייקטיביים ונורמטיביים, בכתבים אחרים הוא חולק על דעת הטוענים שהיהדות מורכבת רק מתבניות אובייקטיביות ושהיא מתעלמת מהסובייקטיביות. הרב טוען ב-The Halakhic Mind שהדרך הלגיטימית היחידה לגשת למימד הסובייקטיבי-פנימי של היהדות היא באמצעות גילוייו האובייקטיביים-חיצוניים. לכך אפשר להגיע באמצעות שיטת הרקונסטרוקציה (התחקות או בנייה מחדש), כפי שהיא מוסברת בפרק 31. רקונסטרוקציה מאפשרת לנו לגזור מתוך הצורות האובייקטיביות של היהדות כמה מרכיבים סובייקטיביים: מרכיבים פילוסופיים של השקפת עולם, ערכים הלכתיים והחוויה הפנימית של המצוות. לאחר מכן הדגמנו מרכיבים אלה באמצעות דוגמאות פרטניות.

ובקשתם משם הוא עבודה משלימה, מלווה או קונטרפונקטית לאיש ההלכה; בסוף פרק 35 דנו בטבעו המדויק של היחס בין שתי היצירות. ביצירה זו, עוסק הרב בשכל ובהתגלות, אך לא כשתי שיטות לגילוי האמת אלא כשני אופנים להתנסות בא-ל. הספר מתאר התפתחות בת שלושה שלבים שבה היחס בין החוויה הדתית הרציונלית והחוויה הדתית הגילויית מתקדם מסתירה להשלמה, ומהשלמה להתמזגות.

בשלב א' האדם, המחפש משמעות וביטחון קיומי, פותח בחיפוש אחר הא-ל, ורותם לכך את כל כוחות המחשבה, הנפש, היצירתיות והחירות. הוא נוחל הצלחה חלקית במוצאו עקבות למוחלט בתוך המדע, הפילוסופיה, האמנות והנפש האנושית; הוא מוצא סדר ביקום ורמזים לקיומו של דבר-מה נעלה ממנו. אך המחפש מגלה ששכלו, פעילותו התרבותית וחווייתו הקוסמית מאפשרות לו ללכת רק חלק מהדרך ליעדו הנכסף. בדרך כלל, הקב"ה נסתר בשפריר חביון; כאשר האדם זוכה בכוחותיו להשיג "מבט חטוף" בא-ל, הרי שזהו א-ל מופשט וכללי; והאדם אינו יכול להבין את חוסר-הסדר בעולם ואת הרוע. ברגע שבו האדם כבר מוכן, בייאושו, לוותר על החיפוש, ה' מתגלה אליו – אך במקום להושיט לו יד, ה' מתגלה כמחוקק שנוטל מהאדם את חירותו ותובע מחויבות מוחלטת. מכך נובעת שניוּת מתוחה של ביטחון ופחד, של דתיוּת טבעית ודתיות גילויית. שניהם הכרחיים, שכן ביטחון אינו מאוזן על ידי פחד, סובייקטיביות שהמוחלט לא מרסן אותה ורוחניות ללא ציוויים מביאות אנדרלמוסיה לעולם. לחילופין, פחד ללא ביטחון מוביל לפרישוּת, הכחשת העולם ונטישת דרך הפעולה המעשית.

הביטחון והפחד משלב א' סובבים סביב העצמי: האדם מבקש את הא-ל כדי לעגן את הקיום שלו, ומציית לציוויי ההתגלות כדי לזכות בפרס ולחמוק מעונש; אולם בשלב ב' אלה מתפתחים לאהבה וליראה שנובעים מההכרה בנשגבות הא-ל. שלב זה מיישב בין החופש לבין הכפייה, שכן כעת האדם בוחר לציית לצו הא-לוהי. באמצעות החוק מחקה האדם את הא-ל, את מושא יראת הרוממות.

בשלב ג' מקיים האדם את המצוות לא מתוך כפייה וגם לא מתוך חיקוי, אלא מתוך הזדהות ושותפות. ההלכה עונה למאוויו העמוקים של האדם בכך שהיא מציעה לו מערכת קוגניטיבית-נורמטיבית בעלת תוקף מוחלט שמבקשת את תרומתו, מאששת את ערכו ומרוממת את קיומו. הוא מגלה שההלכה אינה שוללת את חירותו ויצירתיותו אלא אדרבה דורשת אותן. ״האדם מתדבק בקב"ה על ידי ריאליזציה שלמה של אישיותו, על ידי חשיפת כל האפשרויות הגנוזות בנבכי הוויתו״ (עמ' 193). בשלב זה, המכונה 'דבקות', מתגלים המושגים המוכרים 'תלמוד תורה', 'שמירת המצוות' ו'המסורה' כפעילויות יצירתיות שבהן מערה האדם את ייחודו. בכך הופך האדם את מושגי ההלכה ומצוותיה לשלו, ובאופן זה דבק הוא בה', נותן התורה. באמצעות הקריאה לשותפותו הפעילה של האדם, ההלכה מאשרת ומקדשת את יצירתיותו האינטלקטואלית של האדם, את קיומו הפיסי ואת חייו החברתיים והתרבותיים. ומפעל המסורה ההלכתית, בפנייתו אל הדורות הנוכחיים, הקודמים והבאים, מחזק את קשריו של האדם לעבר, להווה ולעתיד.

משהשלמנו את הסקירה הקצרה של הסדרה הזו, נפנה עתה לכמה מהמושגים הרחבים יותר שעולים מכתבי הרב, ונציע כמה מחשבות מסכמות על הרב ועל פועלו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ו
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: עוזיה קרונמן