פרק 37ב – נושאים מרכזיים והרהורים לסיום (חלק ב)

  • הרב ראובן ציגלר

גישה למציאות

          מחשבתו של הרב סולוביצ'יק נטועה בקרקע המציאות, ולפיכך היא נמנעת הן מתיאוריות מטפיזיות ספקולטיביות והן מדחייה סגפנית של העולם-הזה. הוא מתייחס רק לתופעות שהוא מכיר מניסיונו, ומאשרר את ערכם של כישרונות האדם ועיסוקיו על ידי הקצאת מקום להם בתוך עולם עבודת ה'. הוא אינו מתייחס לקיומו הפיזי של האדם, חייו הרגשיים ויכולותיו השכליות כניסיונות בעבודת ה' עליהם צריכים להתגבר או כנטל ממנו יש להיפטר, אלא כאמצעים חיוניים להתפתחות האדם, שהאדם יכול וחייב לנצל להשגת מטרות נעלות. אין להתכחש לעולם אלא לרומם וגאול אותו.

            הואיל והעולם אינו מחסום בחיפוש אחר ה', אלא הוא הזירה בה מתרחש המפגש בין ה' לאדם, הבנת העולם הכרחית למאמץ הדתי. מכאן עולה כי ההלכה דורשת ידע בתחומי פיזיולוגיה, בוטניקה, אסטרונומיה, גיאומטריה, פסיכולוגיה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותחומי ידע נוספים רבים. יתר על כן, הרב רואה ערך דתי לא רק במצוות במובנן המצומצם, אלא גם במאמציו היצירתיים של האדם בתחומי המדע והתרבות, כל עוד אלה מופיעים בהקשר רחב של עבודת ה' ואינם נועדים לשרת את האדם בלבד. "אמונה גילויית אינה מתנגשת עם היש ואינה מכחישה את חשיבותו. אדרבה, תורתה היא תורה ריאלית, תורת-היש, שתכליתה היא קידוש המציאות הביולוגית ושתכסיסיה צפונים בהכרה ההגיונית" (ובקשתם משם, עמ' 215‑216).

            מאחר והרב סולוביצ'יק מתייחס אל העולם כפי שהוא, אין הוא מתכחש לקיומם או ללגיטימיות של דחפים ויצרים סותרים בתוכו של האדם, כפי שראינו לעיל. כמו כן, אין הוא תומך בצמצום תחומי העניין של האדם או בהצרת התחום הרגשי שלו. אבל הוא אכן דורש שנשתמש בקריטריונים הלכתיים ומוסריים על מנת לשפוט אילו רגשות והיבטים של האישיות רצוי לטפח, ובאילו סיטואציות אנו רוצים להשתמש בהם. יתר על כן, הוא מכיר בעובדה שלפעמים האדם חי בהרמוניה ובשלווה ולפעמים במתח ובדיכוטומיה. הרמוניזציה מאולצת ויישוב מטפיזי של סתירות אינן חלק מהרפרטואר של הרב. הוא מעדיף הכרה כנה בעובדות לא נוחות (כמו קיום הסבל האנושי) ובשאלות ללא מענה (כמו מדוע ה' מאפשר לרשע להתקיים). בפני עובדות ושאלות מעין אלו, אין להציע תירוצים, שהיא פעולה פסיבית, אלא יש להגיב בצורה פעילה ויצירתית (גם מבלי לתרץ ולהסביר).

            בהתעמתות עם המציאות, הרב סולוביצ'יק מגיע חמוש בביטחון מלא ביכולת התורה לעמוד בכל התקפה וביכולתה לגאול את האנושות. יהודי דתי אינו צריך לסגת לפינה ולאטום את עצמו מן העולם שמסביב. "אנו מאמינים, כי היהדות – בכוחה לתת משמעות ותכלית, ערך ועידון לחיים המודרניים על כל ריבוי גווניה. אין אנו מפחדים את המתחדש בכל תחומי הקיום ומשוכנעים אנו, כי עלֹה נעלה ונוכל לו" (איש על העדה, עמ' 230). הגישה הראויה כלפי החברה המקיפה היא זאת של "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד) – היהודי משתתף בקידום הרווחה הכללית של החברה, בעוד הוא מחזיק במערכת ערכים שהיא ייחודית ונפרדת מזו של החברה הכללית.

דיאלקטיקה

          ברור כי הדיאלקטיקה היא רעיון מרכזי במחשבת הרב. כתביו מלאים בזוגות דיאלקטיים: איש הדעת ואיש הדת, החוויה הדתית הטבעית והחוויה הדתית הגילויית, אדם א' ואדם ב', השכל והרגש, היחיד והציבור, הוד וענווה, ועוד רבים אחרים. לדברי הרב, היהדות אינה מסכימה עם עיקרון "השלישי הנמנע" של אריסטו, אשר קובע כי כאשר ישנם שני היגדים סותרים, רק אחד מהם יכול להיות נכון. במקום זאת, היהדות מאמינה ששניהם יכולים להיות נכונים.

            דבר זה נכון בתחומים רבים. לדוגמה, בתחום הערכים, אנחנו מצווים לאמץ הן את גישת ההדר של האדם הראשון והן את גישת הענווה של האדם השני. בתחום התודעה הדתית, עלינו להתייחס לא-לוהים הן כרחוק והן כקרוב, ולחוש כלפיו יראה ואהבה. "התודעה הדתית, היותר עמוקה והיותר נשגבה שבחווית האדם, הנוקבת ויורדת עד התהום ובוקעת ועולה עד לרקיע, אינה כל כך פשוטה ונוחה, אלא כלפי לייא, מסובכת וחמורה ומפותלת ביותר. במקום שאתה מוצא תסבוכתה, אתה מוצא גדולתה" (איש ההלכה עמ' 13, הע' 4).

            למרות שגישה זו היא "מסובכת וחמורה ומפותלת ביותר", היא הכרחית משום שהיא משקפת במדויק מציאות מורכבת. יתר על כן, גישה דיאלקטית היא חשובה לבריאות הנפש, שכן רק גישה המכירה בערכים ובדרישות מרובים יכולה להציל את האדם מהנוירוזה הנובעת ממחויבות מוגזמת ולא מאוזנת לערך יחיד. הניסיון הדיאלקטי של החיים, אשר מוצא מקום למכלול הרגשי של האדם וממזג חוויות הפוכות לכדי שלם קוהרנטי, מעורר מבט נרחב על חיים בהם באים לידי ביטוי הן כבוד והן חסד.

            הוגים כמו סרן קירקגור, רודולף אוטו וקרל בארת' קבעו את מרכזיותה של הדיאלקטיקה במחשבה הדתית המודרנית, והרב סולוביצ'יק למד את כתביהם למד ביסודיות. עם זאת, חשובים לא פחות הם התקדימים לגישה הדיאלקטית בתוך היהדות עצמה, כמו שיטת הרמב"ם בנוגע לאהבה ויראה, שיטת המקובלים לגבי תכונות מנוגדות כגון גבורה וחסד, ובמיוחד שיטת בריסק בלימוד גמרא, אשר מכילה גישות סותרות מבלי לדלל את ייחודה ותוקפה של כל אחת מהן.

            בכתביו של הרב סולוביצ'יק אנו נתקלים גם בדיאלקטיקה הֶגֶליאנית (שבה ההתנגשות בין התזה והאנטי-תזה מולידה סינתזה) וגם בדיאלקטיקה קירקגורית (שבה התזה והאנטי-תזה נשארות במתח תמידי). איש ההלכה הוא דוגמה לראשונה, ואיש האמונה הבודד הוא דוגמה לשנייה. בדומה לכך, הרעיונות הסותרים של קתרזיס (צירוף) בעל שני שלבים ובעל שלושה שלבים עולים שוב ושוב בכתביו של הרב ללא פתרון. במבט על, אנחנו יכולים לומר כי כתביו מכילים דיאלקטיקה קירקגורית בין שתי צורות הדיאלקטיקה עצמן.

נקודת מבט אנושית

הרב סולוביצ'יק מקבל את הגבולות שקאנט מציב באשר להיקף הידיעה האנושית. מכאן, כפי שאמרנו, שהוא נמנע ממטפיזיקה ובמקום זאת מתמקד בתחום האנושי, ובמיוחד באישיות הדתית. הוא משתמש במגוון של טכניקות על מנת לגשת לנושא זה. כתביו המוקדמים יותר עושים שימוש בכלים של הפנומנולוגיה, אשר מנתחים מצבים ומבנים של תודעה. בכתביו המאוחרים הוא שם דגש חזק יותר על נקודת המבט הקיומית, המתמקדת בדילמות המוחשיות של הפרט, במשבריו ובנקודות התורפה שלו. הן בכתביו המוקדמים והן באלו המאוחרים, עושה הרב שימוש נרחב בטכניקה של הטיפולוגיה, אשר בונה סוגי אישיות תיאורטיים המגלמים רעיונות מסוימים או עקרונות מנחים. על ידי הבנת הלכידות הפנימית של כל אחד מסוגי האישיויות הטיפולוגיות, אנו יכולים להבין טוב יותר את תפקודם של בני אדם מורכבים, אשר עשויים לשלב שניים או יותר מסוגים אלה.

            בכתביו, אם כן, הרב אינו מנסה להוכיח טענות אמת, כפי שעשו פילוסופים רציונליסטיים של ימי הביניים. במקום זאת, הוא מנסה לתאר עמדות דתיות ומצבי תודעה. אין הוא מנסה להראות איך ומדוע להיות איש הלכה או איש אמונה בודד, אלא רק מה טיבן של דמויות אלה. מתוך כך, אנו מסוגלים להבין טוב יותר היבטים חשובים של הקיום הדתי.

            בנוסף לסיבותיו הפילוסופיות באשר להימנעות מנקודת המבט המטפיסית, הרב סולוביצ'יק מכיר בכך שנקודת מבט זו אינה מתאימה לאופיו של האדם המודרני, הנטוע במציאות של העולם הזה. בשל כך, הרב מטפל בכל הנושאים מנקודת המבט האנושית: למשל, לא כיצד מתייחס ה' לתפילה, אלא מה מחוללת התפילה בתוך האדם; לא מדוע ה' מאפשר רוע בעולם, אלא כיצד אמור האדם להגיב לסבל.

            הרב סולוביצ'יק מקיף את רוחב היריעה של נקודת המבט האנושית, כאשר הוא שם דגש הן על השכל והן על הרגש. באופן מפתיע, הוא גם משלב אלמנטים של החוויה האישית שלו, אשר מעניקים להגותו את "הכוח המיוחד שלה: היכולת שלה לנוע מחוויות אישיות מאוד לטיפוסים אידיאלים, ולאחר מכן לגלות טיפוסים אלה בסיפורים מקראים, במדרשי חז"ל או בפרטי הלכתי".[1] ואכן, בתוך מאמר אחד אנו יכולים לעתים קרובות למצוא מגוון יוצא דופן של צורות הבעה: פילוסופיה מופשטת, הלכה טכנית, פרשנות טקסטואלית, הבחנה פסיכולוגית, תובנה דתית, פיוטיות נישאה ווידוי אישי.

            חרף העובדה שהרב מעריך לא רק את האנליטי אלא גם את החווייתי, ולמרות העובדה שהוא רואה את המחויבות לאמונה כדבר שאינו נובע מן ההיגיון (אך, עם זאת, לא מנוגד להיגיון), הרב תמיד דבק במחויבותו לחשיבה רציונלית ואובייקטיבית. לדידו, ההלכה דורשת שימוש בשכל שלנו, וקיימת סכנה מוסרית בהיסחפות על גלי הסובייקטיביות.

            הגותו של הרב סולוביצ'יק מושרשת היטב במסורת היהודית, אך תמיד רגישה למצב האנושי הכללי. לכן, כמו הרמב"ם, הוא משתמש במקורות יהודיים על מנת להתמודד עם סוגיות אוניברסליות. יתר על כן, בגלל רגישותו למצב האנושי, הוא אינו מסתפק בעיסוק בפילוסופיה מופשטת בלבד; הוא תמיד מקשר בין תיאוריה לפרקטיקה.

            מאחר והוא מאמץ נקודת מבט אנושית, שהיא בהכרח מוגבלת, הרב, שלא כמו הפילוסופים של דורות קודמים, אינו מציע 'תיאוריה מאחדת גדולה של הכול'. במקום זאת, הוא מתייחס לסוגיות נושא אחר נושא בהתאם למה שהוא מוצא בו עניין, ותמיד משאיר את רעיונותיו פתוחים לבחינה וניסוח מחודשים. יתר על כן, הוא בדרך כלל בוחן מספר פרספקטיבות על כול עניין נתון, כי "לתודעה ישנם אינסוף רבדים, ואל-לו לאף אחד להיות יהיר עד כדי הטענה שהוא הגדיר את התודעה הדתית במידה כלשהי של סופיות או מיצוי".[2] נטייה זו, המשקפת צניעות אינטלקטואלית, בולטת, למשל, באיש הלכה ובאיש האמונה הבודד. מכל הסיבות שנמנו, חשוב שלא לקרוא את הפילוסופיה של הרב כשיטתית יותר מכפי שהיא באמת – למרות שתֵמות מקיפות אכן עולות מתוך משנתו, כפי שפורט לעיל.

            כאדם הנמצא בעידן המודרני ומאמץ נקודת מבט אנושית, הרב מפגין מודעות חדה של העולם המודרני ומתייחס לבעיות המתעוררות בתוכו. הוא עוסק במגמות חברתיות כמו חילון והתבוללות, אירועים כמו השואה והקמת מדינת ישראל, ועמדות כמו פרגמטיזם ורומנטיקה. יתר על כן, הוא בוחן את הרגשות המאפיינים את האדם המודרני, כגון בדידות, ניכור ומשבר מצד אחד, ואת שמחת הידיעה והתרגשות היצירה מצד שני. מתוך רגישות להזדמנויות, לאתגרים ולסכנות של המודרנה, ומתוך מחויבות נלהבת לשמירת מסורתה הנצחית של היהדות, הוא מנסח גישה אורתודוכסית מודרנית כאידיאל ולא כפשרה בלבד.

* *

בשבוע הבא נחתום את הסדרה בדיונים על ההמשכיות במשנתו של הרב סולוביצ'יק ובהרהורים על מורשתו לעתיד.

 

השיעורים הקודמים בסדרה: לחצו כאן.

שאלות והערות תתקבלנה בברכה: [email protected].

 

 


[1] Rabbi Jonathan Sacks, Tradition in an Untraditional Age (London 1990), p. 40.

[2] David Shatz, “A Framework for Reading Ish Ha-Halakha,” in Turim, vol. 2, ed. R. Michael A. Shmidman (New York, 2008), pp. 183-184