פרשת אמור - התחדשות היחסים

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת אמור - התחדשות היחסים

הלכה וגאולה

הפטרת אמור (יחזקאל מד, טו-לא) מתמקדת בעבודת הכוהנים במקדש ובהלכותיהם, ובכך מהווה הפטרה מתבקשת לפרשת אמור. ברם, יש לשים לב למקומו ולתפקידו של הפרק במסגרת ספר יחזקאל.

בפרשה, דיני הכוהנים והקרבנות משולבים במסגרת שאר דיני המקדש השייכים לספר ויקרא, וכחטיבה נוספת השייכת לחלקים ההלכתיים של התורה. כל זה משמעותי וחשוב, אך בהפטרה נוסף לכך תפקיד נוסף והוא חזון הגאולה. יחזקאל איננו מנבא על המקדש כדבר חשוב בפני עצמו בלבד אלא מעמיד אותו במוקד תיאורו את גאולת ישראל. נבואותיהם של ישעיהו וירמיהו התמקדו בעיקר בישראל, ועל כן הגאולה מתוארת כגאולת ישראל ואילו יחזקאל בא ומציב לנו את הגאולה מצדו של הקב"ה דהיינו כינון המקדש והשראת השכינה בו. בנין המקדש בעקבות הגלות והחורבן מעניק לתיאור העבודה והלכותיה משמעות נוספת כמבשר ומיישם את הגאולה. היות וכן, לא ניתן להסתפק בניתוח פרטי הדינים בלבד אלא עלינו לבחון את הנבואה ותיאור העבודה שבה תוך כדי זיקתה לתהליך הגאולה, וכפי שיתברר בהמשך.

אחרית הימים

הקורא את ההפטרה מתרשם מכך שיחזקאל מעמיד את חזון הגאולה על העבודה היום-יומית "האפורה" שבמקדש ופרטים הלכתיים "יבשים", ולא על חזון נשגב ומרומם המפליג לעולמות פיוטיים ותיאורים חגיגיים של הגאולה. כמה רחוק פרקנו כפרק גאולה מנבואת ישעיהו על שממה ומדבר הנהפכים לגן פורח:

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אלקינוּ:

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה: וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ: לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה לֹא תִמָּצֵא שָׁם וְהָלְכוּ גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"[1].

גם נבואת ישעיהו על המקדש בעת הגאולה עם תיאורה הציורי והמרומם על נהירת העמים לירושלים משקפת הבדל זה:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם"[2].

כפי שניתן לראות, בעולמו של ישעיהו מדובר על השתנות טבעו של עולם מן המוכר לנו ויצירת עולם חדש; כפי שהוא עצמו מגדיר זאת, לא מדובר בהמשך העולם המוכר לנו אלא ב"אחרית הימים".

פרטי פרטים הלכתיים

בהפטרה, לעומת זאת, אנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין. הנימה היא עניינית, ההתמקדות היא בפרטי הפרטים, והעולם מוכר לחלוטין. יחזקאל אינו מדבר על עיוורים וחרשים שנרפאים או על נהירה אוניברסלית המונית למקדש אלא ממקד את תשומת לבו ולב שומעי נבואתו בפרטי לבוש הכוהנים:

"בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם"[3].

ותספרתם:

"וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם".

במקום להכריז על הר בית ד' הנכון בראש ההרים, יחזקאל קובע לכוהנים ש" לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע". העולם ההלכתי הפרטני של המקדש שיחזקאל מציג בפנינו ממקדת את הגאולה במחויבותו של האדם לקב"ה, בנכונותו לשמוע בקולו ומדגישה את מורא המקדש המחייב כללים קפדניים.

מקור חטאו של המגדף

הדגשת הפן ההלכתי של המקדש חשובה ביותר, היות ואנו עלולים להיתפס למחשבה על קדושה שכל כולה רוחנית ואין לה עסק בפרטים ההלכתיים הטכניים. מלבד הנטייה הכללית של האדם באשר הוא לחשוב כך, ניתן לראות בזה גם תגובה לפרשת השבוע ועלילת המגדף. פרשה זו מופיעה בסוף אמור, לאחר כל הפרטים ההלכתיים המרובים של דיני הכוהנים והקרבנות, ובפרט לאחר דין לחם הפנים. לא רחוקה ההשערה שגידופו היה מכוון כלפי הלחם, כפי אחת הדעות שבמדרש רבה בענין:

"ר' ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא אמר כתיב ולקחת סלת ואפית אותה דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה שמא צוננת?"[4].

המגדף התכחש לקדושה המתמקדת בפרטים ושוכנת בחפצים, וזהו תוכן גידופו ומלחמתו בתורה, וכפי שנטענו טענות מעין זה לאורך הדורות. ההפטרה שלנו, עם התמקדותה בקדושה ההלכתית, באה להוציא מסברה זו ולאשש את משמעות ההלכה במקדש.

בנקודה זו, כדאי להזכיר את דבריו של הנצי"ב ב"קדמת העמק", הקדמתו לפירוש העמק שאלה על שאילתות, בו הוא מרחיב על המעבר שבין הנהגת בית ראשון לבית שני. בבית ראשון היתה הנהגה נבואית ורוחנית יותר ואילו בבית שני, המוקד עבר להנהגה הלכתית ויצירתיות תורנית. אין כאן המקום להרחיב בכך אלא להעיר על כך שנבואה זו של יחזקאל, כמו נבואתו של חגי על דיני טומאה וטהרה במקדש משתלבים היטב בקו הזה.

הסטייה בנבואה מן ההלכה המוכרת

אם נתבונן בפרטי הלכות, ישנם כמה נקודות השונות מן ההלכה שבתורה, והם מעוררים תמיהה. בכך, הם מצטרפים לפרטים נוספים בפרקים הסמוכים להן, כדוגמת קרבנות חודש ניסן שפגשנו בהפטרת פרשת החדש, שאף הם שותפים לבעייתיות זו. וכבר מסרו לנו חז"ל שרצו לגנוז את בספר מפאת חוסר התאמתו לתורה:

"זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן"[5].

לצערנו, חז"ל לא פירטו לנו מה היו פתרונותיו של חנניה ולא נותרו בידינו אלא ניסיונותיהם של הפרשנים לפענח את הרז הנ"ל.

כללית, ניתן לדבר על שתי גישות במפרשים, לשאלות הללו. הראשונה מנסה להתאים את הפרטים הסותרים להלכה הקלאסית ע"י פרשנות המנסה ליישב אותם עם משמעות הכתובים. הנחת היסוד שלה היא "שזאת התורה לא תהא מוחלפת לעולם", ועל כן דבריו של יחזקאל חייבים להתיישר עם הפרטים ההלכתיים שבתורה. הגישה השנייה איננה מנסה לדחוק את המשמעות הפשוטה של הכתובים ולהתאימם לאמור בתורה אלא היא מנסה לפתור את הבעיה באמצעות ההנחה שייתכנו שינויים הלכתיים לעתיד לבא. הסטיות שבדברי יחזקאל מן ההלכה המוכרת משקפים שינויים האמורים להתחולל לעתיד לבא, ועל כן הם לגיטימיים.

דוגמא טובה לשתי הגישות הללו ניתן לראות בדברי הרד"ק (פס' כא-כב) בסיום הפטרתנו:

ומה שכתוב לו משפטי הכוהנים אע"פ שכתוב בתורה, לפי שחידש דברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב. גם אפשר שחידש דברי' שהם לעתיד לתוספת קדושה.

ואלמנה - אם אמר זה על כל כהן, יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד, והוא כי אלמנת כהן גדול ואפילו כהן הדיוט יכול לקחתה כהן אחר, וזהו שאמר 'אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו', ואם נאמר כי על כהן גדול דבר יהיה פירושו מכהן יקחו מקצת כוהנים יקח כמו שפירשו רבותינו ז"ל וכמו שתרגם יונתן שאר כהניא יסבון, והנה הניח זונה וחללה כיון שכתוב בתורה לא זכר הכל.

עלית מדרגת הכוהנים

להבנת השינויים שבהפטרה, נלך כאן בעקבות הצעתו של המלבי"ם. לדבריו, מגמתו של יחזקאל היא להעלות את הכהן מדרגת כהן הדיוט לכהן גדול. בלשונו:

"הודיעו שלעתיד יתעלו הכוהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכהן גדול, כי יהיו כממוצעים בין מדרגת הכהן גדול ובין מדרגת הכהן הדיוט".

ואכן, הנקודות שהוא מצביע עליהן עונות להגדרה זו. תחילתה בתיאור בגדי הכהונה כפארי פשתים. המלבי"ם עצמו מתמקד באבנט, מפני שזהו הבגד בו קיים הבדל בין בגדי כהן הדיוט לבגדי כהן גדול[6], אך לא רק הפרטים אלא עצם התיאור והדגש על הפשתים מעוררים במכוון את האסוציאציה של בגדי לבן של כהן גדול ביום כפור. רושם זה מתחזק ע"י פסוק י"ט:

"וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם".

פרט זה מקביל לאמור אצל כהן גדול בגמר עבודת יום הכפורים:

"וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם"[7].

ואת דרשת חז"ל המדגישה את והניחם שם כחובה המוטלת על הכהן. למשמעות העניין נזדקק בהמשך, אך קודם לכן, עלינו לסיים את הצגת נקודות הדמיון שבין כוהניו של יחזקאל לכהן גדול.

התספורת של הכהן הגדול

הנקודה השניה היא חובת התספורת המוזכרת כאן. כידוע, הגמרא בסנהדרין כב ע"ב מטילה על כהן גדול חיוב מיוחד להסתפר אחת לשבוע ועל כהן הדיוט אחת לחודש, תוך כדי ציון פרקנו כמקור לכך. ההבדל שבין כהן גדול לכהן הדיוט איננו רק כמותי אלא מציין את המעמד השונה לגמרי שיש לכהן הגדול. חובת התספורת של כהן הדיוט אחת לחודש איננה מפני שיש בה קיום חיובי אלא היא נועדה למנוע מן הכהן להופיע פרוע ראש במקדש. בסיסית, מדובר באיסור פריעת הראש והופעה בלתי-מכובדת במקדש והיא נתחמת ע"י שיעור שלשים יום של גידול השער ושלוחו פרע. בכהן גדול, לעומת זאת, המטרה איננה ההימנעות מאיסור אלא קיום חיובי של לכבוד ולתפארת. כשם שהתורה הגדירה את בגדיו כמבטאים ומייצגים כבוד ותפארת, כן גופו אמור להציג את אותה השאיפה ועל כן הוא מסתפר אחת לשבוע. המעניין הוא שדין זה לא מוזכר בתורה ודברי יחזקאל הם המקור הכתוב לכך. הגמרא שם תמהה על כך וקובעת "גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא" דהיינו שמדובר בהלכה למשה מסיני שיחזקאל רשם אותה. בכך, הגמרא פתרה את בעיית הסמכות, אך עדיין יש לשאול לשם מה יחזקאל ראה צורך לרשום אותה.

הנקודה השלישית בהם המלבי"ם רואה את יחזקאל כמעלה את הכהן הדיוט לדרגת כהן גדול הוא, כמובן, איסור האלמנה, המיוחד בפרשת אמור לכהן גדול בלבד.

להחזיר עטרה ליושנה

סיכומו של דבר, יחזקאל מנבא על "שדרוג" הכוהנים מכוהנים הדיוטות למעמד הקרוב לכהונה גדולה. בנקודה זו, הצעתו של המלבי"ם נראית משכנעת[8]. ואולם, עדיין נותרו השאלות ששאלנו תוך כדי הצגת הדברים, והן מדוע יש צורך בכך ומה משמעות העובדה שיחזקאל מסתמך על הלכות למשה מסיני והופך אותן להלכות כתובות[9].

ניתן, כמובן, ללכת בעקבות הרד"ק ולדבר על כך שתהיה תוספת קדושה לעתיד לבא, ועל כן הדרישות מאת הכוהנים יהיו גבוהות יותר. ואולם, נראה שאין מדובר רק בתולדה ממצב של תוספת קדושה אלא שזה גופא חלק ממגמת הנבואה, והיא לנחם אותם ולבשר לישראל שיוכלו להתקדש ולהתעלות כשהבית ייבנה מחדש. להבנת העניין, עלינו להבין את הספק המכרסם בלב העם בעקבות החורבן, והוא שמא לא ניתן יהיה לחזור ולחדש את אהבת הנעורים שבין ישראל לאביהם שבשמים ושאף אם יבנה המקדש, לעולם לא תהיה בו השראת שכינה כבעבר. ולאו מילתא זוטרתא היא; בל נשכח שזהו בדיוק המצב המתואר ע"י חז"ל מבחינת היחס שבין בית ראשון לבית שני. למרות שבית שני נבנה והעבודה חזרה לציון, הרי שהשראת השכינה שהיתה בבית ראשון לא התקיימה בבית שני. דילמה דומה עמדה על הפרק בהקמת המשכן לאחר חטא העגל - האם המשכן לאחר החטא ישקף את אהבת מעמד הר סיני או שמא האהבה תיפגם ולא תשרה בה שכינה כפי שהיתה אמורה להיות? זוהי השאלה שיחזקאל מנסה להתמודד אתה בבואו לנבא על בנין הבית העתידי, ובשורתו לעם היא החזרת עטרה לישנה.

שדרוג הכוהנים הנאמנים

לכן הדגש על הכוהנים הנאמנים ששמרו את משמרת ד' בתעות בני ישראל מעליו. ישנן שתי קבוצות של כוהנים - אלה שתעו מאחרי ד' ואלה ששמרו את משמרתו. בחירת הכוהנים הנאמנים חשובה כשלעצמה אך עוד יותר עבור המקדש המתחדש לאחר החורבן. זהו גם הסיבה שהוא מתמקד בבני צדוק. צדוק היה הכהן הראשון ששרת במקדש שלמה, ובחירת בניו כראשי הכוהנים יוצרת את הזיקה שבין המקדש העתידי למקדש הראשון.

מעתה, נוכל להבין גם את "שדרוג" הכוהנים מכוהנים הדיוטות למעמד הדומה לכהונה גדולה. השאיפה וההבטחה היא שהמקדש העתידי לא יהיה חסר קדושה ושכינה לעומת קודמיו, אלא, אדרבא, למרות החורבן הוא יהיה גדול יותר ונשגב יותר. תוספת הקדושה שבו, המתבטאת בדיני הכוהנים, היא הנחמה שיחזקאל מבשר לעם בנבואתו.

ואולי ניתן גם להציע שהדמיון הרמוז בנבואה בין בגדי הכוהנים לבגדי לבן של יום הכפורים מרמז על התחדשות ואהבה מחודשת, שהרי כל ענינו של יום הכפורים הוא חידוש מערכת היחסים שבין האדם למקום, מחיקת העבר ותקווה לעתיד. כך היה ביום הכפורים הראשון במדבר, וכך הוא לדורות. הלבשת הכוהנים בבגדי לבן במקדש העתידי מסמלת את ההתחדשות שהיא אמורה להביא.



[1] ישעיהו לה.

[2] שם ב, ב-ג.

[3] יחזקאל מד, יז-יח.

[4] ויקרא רבה פרשה לב.

[5] שבת יג ע"ב.

[6] בגמ' ביומא יש מחלוקת בענין. המלבי"ם בפירושו לפס' יז מתיחס לכך, עיי"ש.

[7] ויקרא טז, כג.

[8] לפרשנות הנוקטת בגישה האחרת של ישוב הנבואה עם ההלכה המוכרת, ניתן לראות את דברי ה"משך חכמה" להפטרה.

[9] הדיון בשאלה הכללית והעקרונית יותר, האם מצוות יכולות להשתנות, ומה הם הפרמטרים לכך, מחייב דיון נפרד החורג הרבה מעבר למסגרת השיעור הזה.