דילוג לתוכן העיקרי

אמור | מועדים ותהליכים

קובץ טקסט

מבוא

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג, ד').

מילים אלו הן מילות הפתיחה לציווי על מועדי השנה, הלכותיהם וקרבנותיהם: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. הראשון שבהם חל בחודש הראשון, והאחרון שבהם חל בחודש השביעי[1] . עיון זה יתמקד בשני חגים - חג המצות וחג הסוכות. נבחין בשלד המשותף לשניהם, נבחין גם בפערים. הדומה והשונה ישמשו כחלון הצצה אל עבר המהות - אל התהליך העובר על אדם מישראל - במהלך השנה - מן החודש הראשון (ניסן) ועד החדש השביעי (תשרי), ואל התהליך העובר עליו במהלך ימי החג.

בפתח העיון, נעיר על הבחנה העולה מהפסוקים בין שני מועדים - 'פסח' ו'חג המצות'. שמו של הראשון מתייחס אל קרבן הפסח העומד במרכזו, והוא חל בזמן הקרבת הקרבן - בי"ד בניסן. שמו של השני - 'חג המצות', מגלם את מצוות אכילת המצה, הוא חל בט"ו בניסן והוא נמשך שבעת ימים (במקביל לישיבה בסוכה שזמנה הוא שבעה ימים).


נפתח בדמיון שבין השניים:

  1. שניהם חלים בחמישה עשר יום לחודש - הראשון או השביעי.
  2. משך זמנם הוא שבעה ימים.
  3. היום הראשון הוא 'מקרא קדש', ונאסרת בו מלאכה.
  4. מוקרב אשה לה' במשך שבעה ימים.
  5. בחתימה - מקרא קודש ואיסור מלאכה.

והשונה:

  1. בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש - פסח לה'. זוהי נקודת הראשית לחג המצות, ואין לה מקבילה בחג הסוכות.
  2. ביום השמיני, לאחר שבעת ימי חג הסוכות - מקרא קדש. זוהי תוספת שאינה קיימת בחג המצות, המסתיים ביום השביעי (היום המקודש בחתימת חג המצות הוא היום השביעי, היום המקודש בחתימת חג הסוכות הוא היום השמיני).
  3. כפי הנראה בהמשך, פסגת חג המצות מצויה בראשיתו, פסגת חג הסוכות היא אחריתו. 

בשורות הבאות נעמיד זה מול זה את הפסוקים בשתי היחידות, ובהקשבה לניסוחים ולדקויות, נבחין בפערי המהות המצויים בין השניים.

ערכנו את פסוקי הפרשיה בטבלה כדי להציף את הפער הקיים בין שני המועדים. בטבלה שאחריה ינותחו פערים אלו:

 

30emor-pic1

 

30emor-pic2

 

30emor-pic3

מהות: בפרשייה זו אין הקשר היסטורי או חקלאי לחג המצות ולחג הסוכות[2]. הנושא הוא התאריכים. חגי השנה מסודרים על שני צירים: חגי החודש הראשון וחגי החודש השביעי[3], ובנוסף תאריכי החודש - י"ד, ט"ו, שבעת ימים והיום השמיני. בכדי להבין את טיבן של ההתרחשויות נאמר דבר ביחס לאלו.


שתי קדושות הן החוזרות על עצמן שוב ושוב בתורה. קדושת הראשית וקדושת השבע. קדושת הראשית קיימת בנקודת הראשית, בעקבות המעבר מן ה'אין' אל ה'יש', ובה מגולם עצם הקיום, הקודם לתכונה כזו או אחרת. לדוגמא: הבכור מחדש את עצם קיומה של המשכיות להוריו (ממילא הוא גם מעניק להם מעמד חדש כהורים), בשונה מכלל האחים המצטרפים

 

למציאות נתונה. מכיוון נוסף - הראשוניות מגלמת קרבה יתירה אל המקור, והיא מעמידה אותו בעמדה גבוהה, בראשיתית, קודם לתהליכים המתקיימים מאוחר יותר. במונחים של פרק א' וב' בספר בראשית[4], ה'ראשון' קרוב אל ממד הבריאה - אל המעשה הא-להי בראשוניותו, בטרם עברו עליו תהליכים ובטרם הבשיל. התורה מצווה על קדושת הראשית, ובכך היא מנכיחה את מעלתה כעובדה ממשית. לדוגמה, הציווי - 'קדש לי כל בכור', מבטא ממד גבוה הנוכח בעולמו, והוא מייצר מתח מובנה בין עמדתו כבכור לבין העמדה בה נתונים אחיו האחרים. האינטראקציה בינו לבין אחיו יוצרת תהליך, ובמהלכו מקרינה נוכחותו על כלל האחים.

קדושת השבע מספרת סיפור אחר. זוהי קדושה הבאה בשלב של סיכום. שישה ימי בריאה כבר עברו, במהלכם - כל יום הוא 'עולם', יחידה החולקת רשות לעצמה. כעת מזומן ה'שבע', והוא מעיד על בורא אחד לכולם, על האחדות העומדת בבסיס קיומם, ועל המשמעות הרוחנית הנגזרת מעובדות אלו[5].

בניגוד ל'ראשית' הקודמת לכל, העומדת לפני ומעל לחברותיה ומהווה להם מודל לחיקוי, השבע בא כמסכם, מפרש ונותן משמעות למציאות קיימת. במובן זה - קיימת ביום זה נימה שעל פיה - לא על עצמו הוא בא ללמד, כי אם על מעלת הששה שקדמו לו, לספר את סיפורם מחדש ולטעת בו משמעות.

בהתאמה, פרשייה זו מציינת את מועדי ה' בשני חודשים בשנה - בחודש הראשון ובחודש השביעי, ושני אלו מגלמים שני סוגי עבודה השונים זה מזה. החודש הראשון מגלם את תחילת הדרך, את עצם בחירת א-להים בעם, את יציאתם ממצרים, ובהתאם מודגשת בו נקודת ה'ראשית'. חג הסוכות, לעומתו, שייך לעבודת החודש השביעי, והוא מגלם את הסיכום ואת הבשלות.

ביטויים לכך בחודש הראשון: כאמור, נקודת הראשית בו היא ה'פסח' - המגלם את פועלו של א-להים, פוסח על בתי ישראל ובוחר בהם; 'חג המצות' - המגלם את פועלם של ישראל, נסמך על הראשון ומוקרן ממנו; מעלה מיוחדת קיימת ליום הראשון בחג זה (ט"ו בניסן) בקיומה של הוויה - "יִהְיֶה לָכֶם", שאינה קיימת ביום השביעי[6]; בחג זה - שבעת הימים, עדיין אינם מיוחסים לה', ומעלת היום האחרון אינה כמעלת הראשון (חסר בו הביטוי 'יהיה לכם').

ובחג הסוכות: זהו חג המגלם את עבודת החודש השביעי, וממילא שיאו מצוי בסיכום, לא בנקודת הראשית. ביטויים לכך: נקודת הראשית היא ביום חמישה עשר - 'חג הסוכות', ללא מקבילה ל'חג הפסח' המקדים ומגלם את חלקו של
א-להים; לא נזכרת 'הוויה' ביום הראשון, לעומת היום השמיני בו היא נזכרת; שבעת ימים שבו משויכים כולם לה', כביטוי למעלתם, לבשילות הקיימת בהם; הסוכה משמשת כ'מושג' המגלם את מהותו של החג, לא כהוראה מעשית על פעולת הישיבה; 'שבעת ימים' משמשים כיחידת זמן חשובה, ומעל לכל אלו - היום השמיני, מגלם את שיאו של החג.

 

אלה מועדי ה'

פרשת המועדות בספר ויקרא מתייחסת אל החגים כאל מועדיו של ה': וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (שם כ"ג, א'-ב'). ה'מועד', מצביע על התוועדות המתקיימת ביום זה. מושג זה נזכר לא רק בהקשר של זמן, אלא גם בהקשר של מקום: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ט, מ"ב-מ"ג), או - "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל', ו'). בין שתי ההתוועדויות קיים הבדל: ביחס למקום מתוארת התוועדות מוחשית של ה' עם האדם, ואילו ביחס לזמן - זהו מושג מופשט, פתוח יותר, שהרי הזמן בעצמו נקרא מועד[7].

המועד, אם כן, הוא זמנו של ה', בו הוא ממציא את עצמו, נוכח, ומזמן את האדם להיוועד עמו. זמן זה יכול להתפרש גם במובן רחב יותר, כמי שמקפל בתוכו את ההתוועדות בין חלקים נפרדים הנועדים יחדיו ביום זה.

כאמור, שתי צורות של הנכחה הן, בחודש הראשון ובחודש השביעי.  כעת נכנה אותן - שני סוגי התוועדות, ונלך בהן צעד נוסף. נקודת הפתיחה לשני המועדים היא בחמישה עשר לחודש. יום זה הוא אמצעו של החודש, ובו הלבנה נמצאת בשיאה ובמילואה. פתיחה של 'מועד' בנקודה זו כמוה כהצבעה על אורו של האדם מישראל הנמצא במיטבו, מגלם את פועלו של מי שפועל ויוצר בעולם. א-להים נועד עם האדם - ביום בו האדם מצוי במיטבו, ופירוש הדבר שחלקו בשני מועדים אלו הוא מרכזי. זוהי התשתית, ועליה נבנות שתי צורות שונות של עבודת ה'. הראשונה - נפתחת בהתוועדות גדולה, והיא מקרינה אל עבר הימים שלאחריה, ובשנייה - תהליך של סיכום ההולך ומבשיל עד היום השמיני.

הקדמה ההתוועדות ליום ארבעה עשר לחודש, כמוה כציון לנוכחות ה' המקדים את האדם, עושה את הצעד הראשון, מחולל תהליך, ומזמין את האדם ליטול בו חלק. לעומת זאת, תוספת התוועדות ביום השמיני, כמוה כחוליה נוספת בתהליך ההבשלה, קומה אליה מטפס האדם, עד הגיעו אל ה'עצרת' - יום בו מתקיימת ההתוועדות במיטבה.

"אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך"  (סוכה נ"ה, ע"ב).

 

 


[1] למעשה חגי התורה חלים או בחודש הראשון או בחודש השביעי, יוצא דופן הוא חג השבועות המתקיים בחודש סיוון, אך בפסוקים לא נזכר תאריך, והוא מהווה המשך או פיתוח לחג הפסח החל בחודש הראשון (זמנו הוא בתום ספירת העומר -  ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז).

[2] בפרשייה הנוספת העוסקת בחג הסוכות (שם ל"ט-מ"ג), קיים הקשר חקלאי והקשר היסטורי גם יחד.

[3] ביטוי נאה לכך: הפתיחה ל'פסח' היא פתיחה לכלל המועדים, ובה הוקדם ציון החודש לציון היום: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה'" (ויקרא כ"ג, ה'). לאחריו - חג המצות, והפתיחה בו אינה בציון החודש, כי אם בציון היום: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שם ו'). גם חגי החודש השביעי, הנפתחים בראש השנה, פותחים בציון החודש: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שם כ"ד). בהתאמה במועדים הנוספים - הפתיחה היא בתיאורו של היום בחודש, ורק במעגל שני מצוין החודש (שם כ"ז ביחס ליום הכיפורים, ושם ל"ד ביחס לחג הסוכות).

[4] ראה בהרחבה בעיוננו לפרשת בראשית.

[5] מעין הפסוק במלאכי "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ" (מלאכי ב', י'). העובדה שיש לכולנו אב אחד ואל אחד, מייצרת קשר חדש בין האחים, ומחויבות שלא לבגוד ולחלל בכך את ברית אבותם.

[6] בספר שמות מעלתו של היום הראשון מוצגת בהיבט של יום היציאה ממצרים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (שמות י"ב, י"ז).

[7] כל מפגש בעולם הזה יכול להתקיים בכפוף לקיומם של שני תנאים: זמן ומקום. שני אנשים יכולים לקבוע פגישה ביניהם במקום מסוים מבלי לקבוע זמן, שניהם יבואו אל המקום, אבל לא ייפגשו. שניהם יכולים לקבוע זמן, אך לא לקבוע מקום, ובזמן המיועד ייערכו שניהם לפגישה, ושוב לא ייפגשו. אדם נולד ב'מקום', אדם נולד ב'זמן', ובמיזוג שביניהם מתחולל סיפור חייו. סיפור חוני המעגל (תענית כ"ג א') ממחיש מציאות בה אדם נמצא במקומו, אך בממד הזמן הוא מוצא עצמו במרחב אחר, במערכת חיים שהוא אינו חלק ממנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)