דילוג לתוכן העיקרי

בא | פסח וחג המצות - שני חגים?

לזכר אלברט ואבילין בלום, שקיימו את מצות "והגדת לבנך" במקוריות עם כל אחד מילדיהם: שנון בלום ורבר, דב בלום, אילנה בלום, ומיכאל בלום ז"ל.
28.01.2020
קובץ טקסט
 
א. פתיחה[1]
 
פסח וחג המצות בתורה הם לא חג אחד שמתחיל בקרבן פסח, אלא שני חגים מחוברים. כך מפורש בלשון התורה בפרשת המועדות:
 
"בַּחֹדש הראשון, בארבעה עשר לחדש בין העַרְבָּיִם, פסח ל-ה': ובחמִשה עשר יום לַחֹדש הזה חג המצות ל-ה', שבעת ימים מצות תֹאכֵלו"   (ויקרא כ"ג, ה'-ו')
 
אולם, פסח מופיע בתורה ובנביאים גם בפני עצמו, בלי חג מצות. לעיתים הוא אף מופיע בלי תאריך בכלל, במשמעות של הצלה פלאית.
 
ב. דגם ראשון – פסח בפני עצמו
 
אזכור אחד, ובו גם מפורש וברור לפי פשט הכתוב שפסח נמצא בלי חג מצות, הוא פרשת 'פסח מדבר', שממנה גם 'פסח שני' (במדבר ט', א'-י"ד). לא רק ש'פסח שני' איננו נסמך לחג מצות, כמובן, אלא שגם הפסח שעשו בני ישראל במדבר בחודש הראשון לא נסמך לחג מצות. חג מצות לא נזכר שם כלל!
 
מסתבר, לדעתי, שחג המצות נהג לראשונה ב"חֹדש האביב" (דברים ט"ז, א') של ארץ ישראל. נכון הדבר, שלדורות נקבע בהלכת חז"ל, שמצוות החגים חלות בכל מקום, ואינן תלויות בארץ (=בחקלאות). בכל אופן, העלייה לרגל שהיא, בלשון התורה, עיקרם של "שלֹש רגלים תָחֹג לי בשנה" (שמות כ"ג, י"ד), בוודאי לא נהגה אלא בארץ, ובמקום שעם ישראל יכול לעלות אליו לרגל דווקא.
 
 
אזכור שני מצוי ב'פסח גִּלגָּל', עם כניסת עם ישראל לארץ האבות בימי יהושע (יהושע ה', ב'-י"ב). שם נזכרו רק 'המילה והפסח', עם רמז לעומר מתבואת הארץ "מצות וקלוי", "ממחרת הפסח". חג המצות לא נזכר שם.
 
רמזים נוספים לפסח בפני עצמו אנו מוצאים במקרא במקומות רבים. כבר בבראשית (י"ט) בולט מאד התיאור על הצלת לוט מסדום, בהוצאתו עם משפחתו הגרעינית על ידי מלאך ה' אל "מחוץ לעיר" אחרי משתה המצות בבית הסגור – משם נולדו שני עמים. כל זה מכוח הכנסת האורחים שלמד לוט מאברהם.
 
כמובן, שאין שם תאריך ואין שום רמז לחג מצות ולא לחג בכלל. אמנם גם השם 'פסח' איננו, אבל ההקבלות לפסח מצרים מפתיעות בהיקפן ("ויתמהמה").[2]
 
המקור הרביעי הוא ישעיהו הנביא, שמתאר את הצלת ירושלים בנבואתו במונחים של פסח. באופן ספציפי, תיאורו את המצור מלא בביטויים הדומים לפסח מצרים:
 
"לֵך עמי בֹּא בחדריך וּסגֹר דְּלָתךָ בעדך, חֲבי (=הֵחָבֵא) כמעט רגע עד יעבור זעם, כי הנה ה' יֹצֵא ממקומו לפקֹד עֲוֹן יֹשֵב הארץ עליו, וגִלתה הארץ את דָּמֶיהָ..."     (ישעיהו כ"ו, כ'-כ"א)
 
בנבואה אחרת, בשימוש מפורש בשורש 'פסח' ובתיאורים דומים למכות מצרים, נאמר:
 
"...כְּצִפֳּרים עָפוֹת, כֵּן יָגֵן ה' צבאות על ירושלִָם – גָּנוֹן והִציל, פָּסוֹחַ והִמליט (=ומילט) ...ונָפַל אשור בחרב לא איש, וחרב לא אדם תֹאכְלֶנּוּ..."   (שם ל"א, ה'-ט')
 
פרק לפני כן, בקשר ברור אל ליל השימורים של יציאת מצרים, נאמר:
 
"השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל"     (שם ל', כ"ט)
 
על הפסוק האחרון סמכו רש"י (בפירושו לפסוק) והפייטנים[3] כאשר אמרו, שמגפת צבאו של סנחריב בשערי ירושלים התחוללה בליל הפסח.  
 
אין בנבואות אלה שום רמז לחג מצות שבעה ימים, אלא לפסח לבדו, כהצלה פלאית.
 
ג. דגם שני – פסח מצרים, פסח דורות וחג המצות
 
הפרשה המורכבת ביותר, פרק י"ב בספר שמות, היא הפרשה המכוננת של פסח מצרים ופסח דורות. חג המצות מופיע בתוכה בציווי בלבד, אבל כחלק בלתי נפרד. דבר זה הוא המוביל למחשבה המקובלת, שפסח וחג מצות הם חג אחד.
 
אולם, אם נקרא את הפרק כולו בלי הפסוקים של חג המצות (שמות י"ב, ט"ו-כ'), נגלה שהפרשיה עוסקת רק בפסח: רובה בפסח מצרים וישנם גם שני פסוקים לפסח דורות. לעומת זאת, חג המצות נזכר רק בציווי. משה לא הזכיר דבר ממנו בדבריו אל זקני ישראל. גם כאשר הזכיר פסח לדורות, הוא לא הזכיר את שבעת ימי חג המצות עמו.
 
גם בסוף הפרשה נזכרות רק הלכות הפסח: "זאת חֻקַּת הפסח". לעומת זאת, ההלכה של שבעת ימי חג המצות לא נזכרת. פסח הוא השולט בפרק כולו, מלבד הפסוקים המכוונים לדורות, דבר המעורר תמיהה גדולה.
 
האם נצטוו משה ואהרן בארץ מצרים, עוד לפני היציאה, גם על חג המצות לזיכרון היציאה? אם כן, מדוע לא אמרו דבר על כך לזקני ישראל? מדוע לא נזכרו הלכות חג המצות יחד עם "חֻקַּת הפסח"?
 
אם, לעומת זאת, לא נצטוו משה ואהרן בארץ מצרים אלא על פסח מצרים ופסח דורות, מדוע נכתבו פסוקי חג המצות כהמשך הציווי על הפסח וכחלק ממנו?
 
הרמב"ן פירש כאן, שהציווי נאמר למשה ולאהרן בארץ מצרים בדיוק כפי שהוא כתוב: גם פסח מצרים, גם פסח דורות וגם שבעת ימים של חג מצות על כל הלכותיו. הרמב"ן אף הגדיל לפרש, שגם לזקני ישראל אמר משה את הכל, אף שהדבר לא נזכר בכתוב. זאת, עקב הנימוק הבא:
 
"בידוע שמשה יצווה לישראל כל מה שיצטווה מפי ה' "   (רמב"ן שם)
 
לפי פירושו, בני ישראל אפו מצות ביציאת מצרים כי כבר ידעו מראש על המצות של יציאת מצרים, ולא משום שלא הספיק בצקם להחמיץ. פירוש זה נראה דחוק מאד.
 
אנו ננסה ללכת בכיוון ההפוך, בעקבות דברי האבן עזרא (שמות י"ב, י"ד). משה ואהרן אכן נצטוו בארץ מצרים רק על פסח מצרים ופסח לדורות. לכן, פסח בלבד נזכר בכל הפרשה מן הציווי לזקני ישראל ועד "חקת הפסח". רק בסיני, כאשר נצטוו ישראל על שלושת הרגלים, נכתב גם הציווי על שבעת ימי חג המצות והלכותיו.
 
אולם, התורה רצתה לשלב את חג המצות עם חג הפסח, ולהצמיד את שני החגים ליחידה אחת. לכן, נכתבו פסוקי חג המצות כהמשך ישיר לפסוקי הפסח, כציווי לדורות. כפי שאמרו חז"ל במקום אחר, "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו" (חולין ק עמוד ב' ועוד).
 
בקריאה זהירה ומדויקת נמצא לפירוש זה ראיה חשובה מסוגיית הגמרא, ומן ההלכה.
 
 
פסוקי פסח מצרים מסתיימים בפסוק י"ג:
 
"והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עֲלֵכֶם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהַכֹּתי בארץ מצרים"   (שמות י"ב, י"ג)
 
אולם, אז בא פסוק י"ד לחתום את יום הפסח כחג לדורות בפני עצמו, עוד לפני הציווי על חג המצות. המילים הברורות בפסוק מתייחסות לחג של יום אחד, ועדיין לא לחג המצות שנמשך (תמיד) "שבעת ימים"  –
 
"והיה היום הזה לכם לזכרון וחַגֹתֶם אֹתו חג ל-ה', לדֹרֹתיכם חֻקַת עולם תְחָגֻהוּ"    (שם י"ד)
 
הפסוק הבא (ט"ו) נחשב כפירוט של קודמו – איך תחוגו את החג לדורות? "שבעת ימים מצות תאכלו...". אולם, דווקא מדרש ההלכה על זמן השבתת השאור, מוכיח להפך: לא רק את "היום הזה" תחוגו לדורות, כי אם שבעת ימים נוספים של חג המצות יהיו לכם לדורות, והם ייצמדו אל יום הפסח. "אך ביום הראשון", שהוא יום הפסח, "תשביתו שׂאֹר מבתיכם".
 
גם סוגיית הגמרא בפסחים (ה ע"א) הבינה את המילים "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" כחוזרות אל יום הפסח שמתחיל בחצות היום, בתחילת "בין הערבים". למעשה, כך היא ההלכה וכך הוא מנהג כל ישראל, לסיים ביעור חמץ קודם חצות היום.
 
בהתאם לכך יש לקרוא את הפסוקים לפי המדרש "אך[4] – חָלַק", שמחלק את הפסוק: 
 
"והיה היום הזה (=יום הפסח) לכם לזכרון, וְחַגֹּתֶם אֹתו חג ל-ה', לדֹרֹתיכם חֻקַּת עולם תְּחָגֻּהוּ (=בקרבן הפסח ובאכילתו, ונוסף אליו –) שבעת ימים מצות תאכלו.
 
אך ביום הראשון (=יום הפסח) תַשביתו שׂאֹר מבתיכם, כי כל אֹכֵל חמץ (=בחג המצות) ונכרתה הנפש ההוא מישראל, מיום הראשון (=של חג המצות) עד יום השבִעי"       (שם, י"ד-ט"ו)  
 
אותה תופעה של הצמדת שני החגים, ניכרת גם בפסוקים הבאים:
 
"ושמרתם את המצות (=בחג המצות), כי בעצם היום הזה (=יום הפסח המתחבר עם חג המצות) הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה (=יום הפסח) לדֹרֹתיכם חֻקַּת עולם; בראשון (=בחודש הראשון) בארבעה עשר יום לחֹדש בערב תאכלו מצות (=של פסח ושל חג המצות יחד), עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (=סוף שבעת הימים של חג המצות) – שבעת ימים (=של חג המצות) שׂאֹר לא יִמָּצֵא בבתיכם... כל מחמצת לא תאכלו (=בחג המצות), בכל מושבֹתיכם תאכלו מצות"      (שם, י"ז-כ')
 
 
המפגש והחפיפה החלקית בין "היום הזה"-'יום הפסח', לבין שבעת ימי חג המצות, הוא שמחייב ניסוחים מוזרים וחריגים. דוגמה לכך הוא הביטוי "בארבעה עשר לחֹדש בערב...", שאיננו אלא ליל חמישה עשר, הלילה הראשון של חג המצות. מדוע קוראת לו התורה 'ארבעה עשר בערב'?!
 
אלא, ש"הלילה הזה" של יציאת מצרים שייך באמת לשני החגים. הוא גם הלילה של הפסח, לאכילתו ולזיכרון ההצלה הפסחית-הפלאית במצרים לפני היציאה, והוא גם הלילה הראשון של חג המצות לזיכרון היציאה עצמה.
 
גם הצורך המפתיע להדגיש ששבעת הימים של חג המצות מסתיימים "עד יום האחד ועשרים לחֹדש בערב", נובע מהתחלת יום הפסח ביום "ארבעה עשר לחדש בין הערבים". קל היה לטעות ולחשוב ששבעת הימים יסתיימו גם הם בצהרי יום "האחד ועשרים" או בבוקר שלו. לכן, הייתה חייבת התורה להגדיר בבירור את סדרי הזמן של חג הפסח (="היום הזה") על הלכותיו, מחד, ואת סדרי הזמן של שבעת ימי חג המצות על הלכותיו, מאידך.
 
ליל הסדר הוא לילה של שני חגים, עובדה שהופכת אותו ללילה מיוחד כל כך. ליל הסדר מובדל בצורה בולטת מן הלילה הראשון של חג הסוכות, שהוא לילה-ראשון נורמלי של חג נורמלי בן שבעה ימים (למרות הכפל 'אסיף'-סוכות). ליל הסדר הוא מפגש של שני חגים שאחד מתחיל ב-י"ד והשני ב-ט"ו, ו"הלילה הזה" שייך לשניהם. אין עוד שום דוגמה לתופעה זו, וזה באמת ייחודו לדורות של "היום הזה" = "הלילה הזה".
 
ד. משמעם של שני החגים הנפגשים
 
נוכל לעמוד על משמעם של שני החגים הנפגשים, אם נתבונן בחמישה דברים: קרבן הפסח, המצות, איסורי החמץ, איסורי מלאכת-עבודה וחיוב עונש 'כרת'.
 
בחג הפסח העיקר הוא הקרבת הפסח ואכילתו על מצות ומרורים. המצות אינן עיקר, אלא נלוות לפסח. המצות של חג המצות אינן מצות המרורים של הפסח, אלא הזיכרון של מצות היציאה. די לנו אם נזכור שהפסח על מצות ומרורים כבר נאכל כולו בבתים הסגורים לפני היציאה ממצרים, ואילו הבצק שלא החמיץ בחיפזון של יציאת מצרים, נאכל כמצות אחרי היציאה ממצרים.
 
מצוות הפסח העיקרית היא מצוות עשה, ומי שמבטל אותה "וחדל לעשות הפסח... במֹעדו" (במדבר ט', י"ג), מתחייב 'כרת'. יש רק שתי מצוות 'עשה' בתורה שחייבים על ביטולן 'כרת', מפני שהן מגדירות את הזהות של בית ישראל: ברית מילה ופסח (משנה ותוספתא כריתות פרק א', א'). ברית המילה מגדירה את הזהות המשפחתית של צאצאי משפחת האבות, והפסח מגדיר את שייכות כל המשפחות בישראל לזהות 'הלאומית' של עם בני ישראל היוצא ממצרים.
 
על כן, לא ייפלא שפסח מותנה בברית מילה. לא רק ש"כל ערל לא יאכל" בפסח (שמות י"ב, מ"ד ו-מ"ח), אלא שערל אחד בבית, אפילו עבד, מעכב את כל הבית מן הפסח.[5]
 
אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.[6]
 
לעומת זאת, איסור החמץ בחג הפסח הוא איסור רגיל של "לא תעשה", ואין עליו עונש כרת. גם איסורי 'לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא' אינם חלים בחג הפסח, אלא בחג המצות בלבד.
 
בכל המקומות שנזכר בהם הפסח בתורה, לא נאמר 'מקרא קדש', ולא נזכרו בו איסורי מלאכת עבודה. גם בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג) בה הוגדרו במפורש היום הראשון והיום השביעי של חג המצות כ'מקראי קדש', נשאר פסח כחג לעצמו, אין בו 'מקרא קדש' ולא נזכר בו איסור מלאכה.
 
כיוון שחג הפסח חל בפני עצמו רק כשש שעות, ובערב כבר חל עליו גם חג המצות, הרי ההבדלים האלה נראים חסרי חשיבות לאדם רגיל. אולם, הבדלים אלה מעמידים אותנו על המשמעות השונה של שני החגים המתחברים.
 
פסח הוא חג ההצלה הפלאית בחצי הלילה. קרבן הפסח במצרים הוגדר במפורש כציפיה מתוחה לקראת ההצלה הפלאית, שהתגלתה במציאות מחצות הלילה ואילך. לדורות, פסח הוא הזיכרון של ההצלה הפלאית הזאת על ידי הקרבן, הסעודה וההגדה. 
 
אולם, בחג המצות העיקר הוא לא באכילת המצה, שחובתה נקבעה ל'כזית' אחד בתחילת ליל הסדר. העיקר הוא במניעת החמץ עד כדי 'לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא'. על ה'לאו' של איסור אכילת חמץ חל עונש כרת (בדומה לרוב עונשי כרת בתורה, שחלים על איסורי 'לאו').
 
אך מה משמעותה של האזהרה החמורה כל כך מפני כל פירור חמץ בחג המצות?
 
בחג השבועות חייבים להביא ל-ה' כקרבן ביכורים את שתי הלחם "חמץ תאפינה" (ויקרא כ"ג, י"ז). מכאן ברור, שעיקרו של חג המצות הוא באזהרה, שעדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. יציאת מצרים היא רק ראשיתה של דרך ארוכה מאד, עד לתודה הגמורה, לביכורי החמץ של חג השבועות. חג זה מתקשר גם עם ביכורי הארץ, וגם עם מתן תורה.
 
       
ה. דגם שלישי – חג המצות לבדו כזכר ליציאה (לא להצלה)
 
רק בפרשת 'קדש / והיה כי יביאך' (שמות י"ג) מופיע חג המצות לבדו, עם הלכותיו ואיסוריו. עיקרו של החג הוא זיכרון ליציאת מצרים. הפסח נזכר רק ברמיזה, בפסוק אחד, בביטוי "העבֹדה הזאת", בטוי שהתפרש בפרק הקודם (שמות י"ב, כ"ו-כ"ז)
 
כ"זבח פסח":
"והיה כי יְביאֲךָ ה' אל ארץ הכנעני, והחִתי והאמֹרי, והחִוי והיבוּסי, אשר נשבע לאבֹתיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש – ועבדת את העבֹדה הזאת בחֹדש הזה"       (שמות י"ג, ה')
 
הפסוק הזה לא בא להסביר את משמעה של עבודת הפסח, שהרי זה כבר נאמר בפרשה הקודמת. פסוק זה בא להדגיש את חובת "העבֹדה הזאת – בחֹדש הזה" כלומר, העבודה "בחֹדש האביב", הוא החודש הירחי שחל בעונה החקלאית-שמשית של האביב.
 
זהו החידוש הבולט בפרשה זו: שמירת הלוח הכפול, לוח החודשים הירחי עם לוח העונות החקלאי-שמשי, והצמדת הזיכרון של יציאת מצרים "בראש חדשים" (שם י"ב, ב'), אל האביב החקלאי של ארץ האבות.
 
עיקר הפרשה מוקדש לחג המצות כשהוא לעצמו, חג של זיכרון:
 
"ויאמר משה אל העם: זכור[7] את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... היום אתם יֹצאים בחֹדש האביב; והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... אשר נשבע לאבֹתיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש – ועבדת את העבֹדה הזאת בחֹדש הזה – שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג ל-ה' – מצות יֵאָכֵל את שבעת הימים, ולא יֵרָאֶה לך חמץ, ולא יֵרָאֶה לך שׂאֹר, בכל גְּבֻלֶךָ;
והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים; והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך – כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים; ושמרת[8] את החֻקה הזאת למועדה, מימים ימימה"  (שם י"ג, ג'-י')
 
בפרשה זו אין הבן שואל כלל, וצריך להגיד לו. אולם, אנו שואלים מדוע לא נזכר כאן (גם לא בספר דברים ט"ז, א'-ח'), יום החג הראשון של חג המצות, שהוא 'מקרא קדש', ויש בו איסורי מלאכה כמו ביום טוב (שמות י"ב, ט"ז, ויקרא כ"ג, ז' וכן במדבר כ"ח, י"ח)? 
 
כפי שהוסבר למעלה, היום של חג הפסח משולב עם היום של חג המצות. זאת, כיוון שהלילה (לפחות עד חצות) שייך לשני החגים. דבר זה מחייב הסבר מפורט ומורכב, כפי שקראנו בפסוקי חג המצות (שמות י"ב, ט"ו-כ'), שנצמדו לפסח מצרים ולפסח דורות (שם י"ד).
 
בפרשת הזיכרון (שמות י"ג), התורה לא חוזרת על מורכבות זו.
 
מכיוון שהתורה הציבה בפרשה זו את חג המצות לבדו, אי אפשר להזכיר בו את החג הראשון של שבעת הימים, שהוא משולב עם יום הפסח בחפיפה חלקית. לכן, הוזכר כאן רק החג של היום השביעי.
 
מצב דומה (ושונה במקצת) שורר בפרשת המועדים בספר דברים (ט"ז, א'-ח'). בפרשייה זו הכל מתחיל בשמירת הפסח במועדו, אבל ההצמדה של חג המצות לחג הפסח מתוארת בקיצור. היום הראשון כלול בתוך החפיפה לפסח, ואילו היום השביעי, יום ה'עצרת', הודגש במיוחד.
 
בפרשה זו דווקא, אנו פוגשים את הבן האחד בתורה שלא ישאל שום שאלה, וצריך לקיים בו "והגדת לבנך". גם כאן אנו שואלים, מדוע דווקא בפרשייה זו לא ישאל הבן דבר, ומי הוא הבן הזה שלא ישאל?
 
כאן עלינו לשים לב להקשר החקלאי של ארץ האבות ("והיה כי יביאך"). שמירת העבודה של הפסח כזיכרון ההצלה, בחודש האביב, יכולה להתקבל כמו 'חגיגות' ליל הסדר בימינו. אבל, שבעת הימים של חג המצות עם איסורי 'לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא', מציבים קושי עצום במיוחד בחברה חקלאית. האביב[9] הוא עונה חקלאית 'בוערת', וצריך להתאמץ מאד כדי להכין קציר בזמנו בכל שדה כפי המתאים להבשלת תבואתו. אין הדעת והלב פנויים לחג ארוך וקשה כל כך.
 
הבן הזה (שאיננו רשע), לא ישאל כי הוא עסוק[10] בהכנות לקציר, וכולו שקוע בברכת הארץ ובקשיי הקציר. זיכרון יציאת מצרים דווקא בשעה זו עלול להישמע באוזניו כהתעקשות של כוהנים וחכמי תורה, שאיננה מתחשבת כראוי בצורכי החיים ודאגות הקיום.
 
התורה יודעת מראש וצופה, שהבנים ישאלו[11] על עבודת הפסח ומשמעותה (שמות י"ב, כ"ו-כ"ז), כמו על פדיון הבכורות (שם י"ג, י"ד), ועל טעם המצוות בכלל ומטרתן (דברים ו', כ"א-כ"ה). אבל, הבן החקלאי לא ישאל על חג של שבעה ימים, עם איסורי חמץ מפליגים, ובמיוחד בעונה החקלאית הבוערת.
 
לכן, אין מנוס מלהגיד לבן החקלאי המתכונן לקציר ב"ארץ זבת חלב ודבש": 'אם לא היו אבותיך או אבות אבותיך יוצאים ממצרים לא היו לך שדות לקצור, בן יקיר'.
 
זה בדיוק מה שאומרת התורה:
 
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר – בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"  (שמות י"ג, ח')
 
למען השדה הזה בארץ האבות "עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
 
ידיעה זו צריך לזכור ולשמור יום יום (בהנחת אות החירות והזיכרון "על ידך" ו-"בין עיניך"), וכמובן לזכור ולשמור תודעה זו מִשָנה לשָנה (לפי הלוח הכפול) – "מימים ימימה".[12]
 
נחתום בהבהרה נוספת על מבנה הפרשיות (שמות י"ג), הנראה קשה בגלל הסמיכות של דבר ה' על קדושת הבכורות אל מאמר משה על זכירת יום היציאה ממצרים דווקא "בחֹדש האביב".
 
צריך להבין, שיש כאן שתי פתיחות (דבר ה' ומאמר משה) ושני סיומים ("והיה כי יביאך"/"והיה כי יבִאך"), כאשר דבר ה' (הפותח) על קדושת הבכורות, מתחבר דווקא לחלק השני שבפרשה:
 
"וידבר ה' אל משה לאמֹר:
קדש לי כל בכור... לי הוא;
ויאמר משה אל העם:
זכור את היום הזה...
והיה כי יביאך ה'...
והיה כי יבִאך ה' אל ארץ ...
כאשר נשבע לך ולאבֹתיך ונתנהּ לך;
והעברת כל פטר רחם לה' ...
...וכל בכור אדם בבניך תפדה..."  (שם י"ג, א'-י"ג)
 
 

[1] ערוך ומקוצר מתוך הספר 'זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים', פרק שלישי.
[2] ראו מאמרי 'פסח לוט ופסח מצרים', באתר שלי. הרחבה לשיעור כולו במאמר 'פסח וחג המצות' הנמצא גם הוא באתר.
[3] יניי והקליר, בפיוטי 'ויהי בחצי הלילה' ו'ואמרתם זבח פסח'.
[4] ראו הסברו של אבי מורי ז"ל למשמע הלשוני של 'אך = אכן', בספר 'ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון' (אלון שבות התשס"ו), עמודים 380-357, ובמיוחד בפסוק זה בעמוד 365, ובהערה 212 שלי שם.
[5] כדעת רבי יהושע במכילתא (מסכתא דפסחא פרשה ט"ו), רש"י (שמות י"ב, מ"ד) ורמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט', ט').
[6] ראו ממצאי סקר גוטמן, 'אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל'. הסקר הראשון, שנערך בתשנ"ב-נ"ג, פורסם בירושלים בתשנ"ד, הסקר השני משנת תש"ס (פורסם בתשס"ב) והסקר השלישי משנת תשס"ט (פורסם בתשע"ב). התוצאות העיקריות השתנו מעט בסקר השני בעקבות העלייה הגדולה מרוסיה, של מאות אלפי יהודים ומשפחות מעורבות, שרובן לא נהגו לא מילה ולא פסח. אולם, בסקר השלישי חזרו התוצאות להיות דומות לאלה של הסקר הראשון. אכן, זהו נס של קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, שמזכיר את יציאת מצרים, אבל גדול ממנו בהיקפו לאין שיעור.   
[7] בדיבור שבת בעשרת הדיברות יש 'זכור (בשמות) ושמור' (בדברים), וכן בקיום הלוח הכפול – "זכור את היום הזה... היום אתם יֹצאים בחֹדש האביב" (בשמות), ו"שמור את חֹדש האביב ועשית פסח ל-ה'..." (בדברים).
[8] כמו ב"ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות ל"א, ט"ז), יש בשמות לשון 'שמירה' גם בקיום הלוח – "ושמרת".
[9] "אביב" במקרא זו תבואה מבשילה (לא פריחה). ראו שמות ט', ל"א וויקרא ב', י"ד.
[10] זהו גם 'הבן שאינו יודע לשאול' בהגדה, ואלו הם הרוב הגדול של הבנים. אין כל טעם במחשבה הרווחת על ילד קטן שרק מתחיל לדבר ולשיר, כי התורה וחז"ל דיברו בבנים גדולים ובני דעת, כמובן. 
[11] בתורה אין הבחנה בין בנים שונים אלא בין שאלות שונות: משמעות הפסח, פדיון בכורות וטעם המצוות בכללן. 
[12] ראו רמב"ם בספר המצוות, מצוות עשה, סוף קנ"ג (קידוש החודש ועיבור השנה), וכן רמב"ן לשמות י"ג, ד'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)