בא | חורבן ממלכת מצרים

 

ירמיהו מ"ו, יג-כח

בין 'וארא' ל'בא'

בשיעור על פרשת וארא מהשבוע שעבר, עמדנו על ההבדל שבין מגמת המכות שבפרשת וארא לפרשת בא. בפרשת וארא, עיקר המאבק שבין משה לפרעה הוא על עצם ההכרה בקב"ה ולמטרה זו מכוונות המכות, ואילו בפרשת בא תכלית המכות היא להוציא את ישראל ממצרים. מעת שפרעה הכריז בסיום פרשת וארא "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים" הושגה המטרה הראשונה והעלילה מתקדמת לשלב הבא שהיא הבאת פרעה לשלח את ישראל מארצו.

לאור זאת, אופי המכות משתנה בהתאם לצורך החדש והמכות שבפרשת בא שונים בתכלית השוני מאלה שבוארא. המאפיינים שציינו בשיעור הקודם ביחס למכות וארא היו:

א. מכות מטרטרות אך לא משחיתות.

ב. סילוק המכה, בעקבות דרישת פרעה, רק למחרת.

ג. העמדת החרטומים כעוזריו של פרעה.

בפרשת בא, כל זה משתנה. מרגע תחילת הפרשה, אנו נתקלים במכות קשות שנועדו לשבור את הכלכלה המצרית. הארבה לא יציק למצרים אלא יהרוס את מלאי המזון שלהם. בעקבותיו, לא יישאר עוד אוכל מן הצומח. שלא כמו בדם, התבואה לא תיהפך להיות דוחה אלא היא תיעלם; שלא כמו בברד לא תשאר פליטה אלא כלל התבואה תיפגע. לא בכדי פרעה מגדיר את מכת ארבה "המוות הזה". מכת חשך השביתה את מהלך החיים לחלוטין והיתה מעין מוות זמני, ועל מכת בכורות וההשחתה שבה אין צריך להרחיב את הדיבור. סיכומו של דבר מדובר באיום של הרס המדינה ובמכות שעניינם מוות.

הסיבה לכך פשוטה. בפרשה הקודמת היה צריך להביא את פרעה לידי הכרה פנימית ולכן היה מן הנמנע להפעיל כח רב מדי שהיה שובר אותו באופן מיידי. אך בשלב הנוכחי, בפרשתנו, הקב"ה מעוניין לגרום לפרעה לשלח את ישראל, ולשם כך יש מעבר לשימוש בכח רב שיכניע את פרעה וישבור אותו באופן מיידי.

עבדים במקום החרטומים

בעקבות זאת, ניתן להבחין במספר שינויים המתחוללים בפרשה בהנהגת המכות לעומת הפרשה הקודמת.

ראשית, החרטומים יצאו מן התמונה ובמקומם מופיעים עבדי פרעה. עבדי פרעה הינם המערכת האזרחית המנהלת את המדינה והדואגת לתפקודה היום-יומי. עניינם אינו בשאלות התיאולוגיות אלא בשלום הממלכה ומשאביה. ממילא, כל עוד פרעה התגושש עם משה מסביב לשאלת מי ד' ולא נגרם מכך כל נזק למדינה, הם לא התערבו בנעשה. ברם, מרגע שהמדינה מתחילה להיפגע ומרכז הכובד של המכות הוא ניסיון לשבור את התשתית הכלכלית והאנושית של מצרים, אזי הם במוקד העניינים, ודעתם משקפת את יעילות המכות. כבר במכת ברד, שכפי שראינו בשבוע שעבר יש אלמנט מסוים של הכנעת מצרים מלבד המאבק להכרה בקב"ה, עבדי פרעה עולים על הבמה ומתחילים לשקף את הדאגה מן המחיר שהמכות גובות. במכת ארבה, הפותחת את פרשת בא, נוכחותם הופכת להיות מרכזית והם משקפים את תהליך השגת המטרה של המכות:

"ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ד' אלוקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים".[1]

אבדון מצרים איננו שווה בעיניהם את המאבק התיאולוגי. הימנעותם מלהתערב בנעשה עד כה הייתה משום שהמכות הקודמות לא איימו לאבד את מצרים, ואילו המכות של פרשת בא שנועדו להוציא את ישראל ממצרים גובים מחיר כבד מדי.

הסרה מיידית

אותה סיבה גם עומדת בבסיסו של שינוי נוסף לעומת פרשת וארא, וזהו הסרת המכות באופן מיידי וללא המתנה למחר, כבעבר. במכת ארבה נאמר לראשונה שפרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן; עד אז, נאמר רק באופן סתמי "ויקרא פרעה" ואילו משלב הארבה ואילך ישנה בהילות[2]. שיא התהליך הוא, כמובן, במכת בכורות כשפרעה נאלץ לרדוף אחרי משה אל ביתו ולהתחנן בפניו.

המשא ומתן

אף את המו"מ שבין פרעה למשה בעקבות מכות ארבה וחשך יש להבין על רקע זה. פרעה מציע למשה לאחר האיום בארבה שהגברים בלבד יצאו למדבר לעבוד את ד' ומשה מסרב להצעה, ודורש שכל העם ייצא. בהמשך, בלב המאפליה של מכת חשך, פרעה מתרצה לשלוח את הטף אך מתנגד להליכת המקנה ומשה מתעקש שגם הצאן והבקר ילכו עמם. לא מדובר פה בהתמקחות בין תגרים כשמשה מעלה את המחיר בכל סיבוב ופרעה נאלץ לעשות וויתורים גדולים יותר, אלא מדובר באי הבנתו של פרעה את השוני שחל במגמת המכות. היות ומשה דבר בשעתו על הליכה של שלשה ימים במדבר וחזרה למצרים, פרעה מציע ללכת בהרכב חלקי על מנת לקיים את החג לקב"ה. בתחילה הוא סבור שהצעתו בדבר הליכת הגברים בלבד מספקת, שהרי הם אלה שאמורים לזבוח; אף לאחר מכן, הנכונות להליכת הטף ללא הצאן מניחה שמדובר בחגיגה דתית שבסופה יחזרו ישראל למצרים. התעקשותו על הישארות הצאן איננה בגלל ערכם הכלכלי אלא שזהו סימן שישראל אמורים לחזור למצרים. ואולם, זוהי בדיוק הסיבה שמשה מסרב להיעתר לכך. הצעתו ללכת לשלשה ימים הייתה תקפה לאורך פרשת וארא, כשהעיקרון השנוי במחלוקת היה ההכרה בד'. מרגע שמטרה זו הושגה, דרישתו של משה היא להוציא את ישראל ממצרים ועל כן ברור שהוא מתעקש על יציאת כלל ישראל, על צאנם, בקרם ושאר נכסיהם.

ההפטרה

אף ההפטרות של פרשיות וארא-בא משקפות את אותה ההבחנה שראינו בפרשיות עצמן. מוקד הפטרתה של וארא, כפי שראינו בשבוע העבר, היא "וידעו כל ישבי מצרים כי אני ד' "[3] אך הפטרת בא עוסקת במחיר שמצרים תשלם ובזוית האנושית של הפגיעה במצרים.

הרקע להפטרה מצוי בנבואה הקודמת לה, בה ירמיהו מנבא על עלייתה של בבל ועל כישלונה הגיאו-פוליטי והמדיני של מצרים לעצור את השתלטותה של בבל על המרחב האזורי. הנבואה ההיא מתייחסת לקרב הנערך על גדות נהר הפרת, כשמצרים מנסים לקדם את פני הרעה ולעצור את בבל בצפון. ההפטרה שלנו מתייחסת לשלב הבא בתהליך; המלחמה איננה בפרת אלא במצרים כשנבוכדנאצר בא להכות את ארץ מצרים גופא.

משמעות העניין הוא שמאחרי כל החלטה מדינית וצבאית, יש מחיר אנושי שיגבה מן המצרים. מאבק פרעה על מעמדו הגיאו-פוליטי לא יסתיים רק בירידת קרנה של מצרים אלא בכיבוש מצרים עצמה[4]. ברם, ענינו של הנביא איננו במשמעות הכיבוש על מעמד מצרים אלא על החרב שתאכל בעם המצרי. תיאור המציאות הוא "כי אכלה חרב סביביך"[5] ותחושת המצרים היא "קומה ונשבה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו מפני חרב היונה". מלבד החרב, אף הגלות מאיימת עליהם וארצם עתידה ליחרב: "כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים כי נוף לשמה תהיה, ונצתה מאין יושב"[6]. ההנגדה ליחזקאל, המנבא אף הוא על שממה וחורבן של מצרים ("הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה. והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה"[7]) בולטת. נימוקו של יחזקאל הוא "וידעו כי אני ד' " ואילו ירמיהו מתעלם מכל זה ורק מתמקד בעצם החורבן.

מחיר התמיכה העממית

בנקודה זו, קיים דמיון בין ההפטרה לפרשה. אף בפרשה, האיש המצרי ברחוב משלם את מחיר מלחמתו של פרעה בעם ישראל: תבואתו ומחייתו נהרסים, חייו מושבתים ובנו הבכור מומת. בהקשר זה, מן הראוי לצטט את מה ששמעתי מפי הרב סולוביצ'יק זצ"ל. הרב שאל מדוע הקב"ה הרג את כלל הבכורות במצרים ולא הסתפק במה שנאמר בפרשת שמות שהקב"ה יהרוג את בנו בכורו של פרעה. תשובתו היתה כך: "כילד ברוסיה, שסבל מאנטישמיות מתמדת, ממי סבלתי? כשברחתי בדרך הביתה מאלו שרצו להכות ולהשפיל אותי, ממי ברחתי? לא מן הצאר אלא מן הבריון השכונתי!" לולא תמיכת העם ושותפותו, לא היו ישראל סובלים כפי שסבלו במצרים ולא היו מוכים כפי שהוכו. התמיכה העממית היא שאפשרה את דיכוי עם ישראל, ובני מצרים היו שותפים מלאים לשעבוד[8]. גם בהפטרה, נתפסת "יושבת בת מצרים" כמזדהה עם פרעה ומסייעת בידו ועל כן היא נענשת יחד עמו.

בין תנין לעגלה יפה-פיה

בנקודה זו, כדאי להנגיד את שתי המטאפורות המרכזיות של שתי ההפטרות. בנבואת יחזקאל, הדימוי המרכזי הוא התנין בעוד ירמיהו מנבא על עגלה יפה-פיה ומכנה את מצרים בתואר "עגלי מרבק". התנין מסמל כוח וקמאיות ומתאים כסמל בריאה אך איננו משמעותי לצריכה אנושית ואילו העגלה מזוהה עם הקיום האנושי. היא מספקת לאדם את מצרכי היסוד שהוא זקוק להם והינה חיה ביתית ומתורבתת שאינה משדרת עוצמה ואנרגיה אלא משק אנושי. העגלה איננה כוח בתוך הטבע, השולט על בעלי חיים, אלא היא נשלטת בידי אחרים. כל זה הופך את העגלה לדימוי גרוע עבור מטרתו של יחזקאל אך טוב מאד לנושא שירמיהו מעוניין בו. כמו כן, העגלה מהווה סמל לבורגנות שבעה ודשנה, ושחיטתה ע"י הכוח הבבלי ("קרץ מצפון בא בא"[9]) מסמלת את הרס החיים הנוחים של המצרים.

הבטחה צנועה

אף סיום ההפטרה בהבטחה לישראל ממוקדת בזוית הראיה של האדם הסובל ולא בהשלכות התיאולוגיות או הממלכתיות של הגאולה:

"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד. אתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד', כי אתך אני, כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך".

הדגש הוא על כך שהעם יזכה לשקט ושלווה ושהחרדות תיעלמנה. לא מדובר על הרמת קרן ישראל או הכרזה לגויים שיכירו בקב"ה אלא בעצם השקט. אם נתבונן בפסוק השני, נראה שהבטחתו מינימאלית, ועיקרה שהקב"ה לא יעשה כלה מישראל. כמו כן, הדגש החוזר בשני הפסוקים הוא "אל תירא עבדי יעקב" - החרדה מעצם הקיום והחשש מפני החרב. הנחמה שבנבואה מכוונת לא רק כלפי קיומו של ישראל כעם, אלא אף כלפי היחידים.

ונראה להוסיף שייתכן והכפילות בשני הפסוקים הללו מכוונת כלפי שתי הנבואות שירמיהו ניבא על מצרים. הפסוק הראשון מכוון כלפי הנבואה הסמוכה לה, ומוקד הפסוק הוא השקט המובטח לאדם מישראל. הפסוק השני חוזר ומתייחס לנבואה הקודמת שעסקה בירידת קרנה המדינית של מצרים כאומה, ומנבא בדרך הנחמה על גורלו של ישראל כעם שלא ייכחד ויכלה אלא יתקיים כעמו של הקב"ה.

 

 

---