פרשת בא – "אני שולח את כל מגפותי"

  • הרב גד אלדד

א. "למען שיתי אותותי אלה בקרבו"[1]

פרשתנו פותחת בקריאה של ה' למשה לשים פעמיו שוב לארמונו של פרעה. זאת, על מנת להתרות בו בטרם תבוא אליו המכה הבאה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' א-להי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ... וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה" (שמות י', א'-ו')

ההתראה כשלעצמה אינה צריכה להפתיע אותנו. כבר היו מכות שקדמה להם התראה באותן מלים ממש:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה"   (שם ז', י"ד-ט"ז)

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"   (שם כ"ו)

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"   (שם ח', ט"ז)

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' א-להי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"  (שם ט', א')

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' א-להי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שם י"ג)

אולם, עדיין יש היבט שאמור לעורר את תשומת לבנו. עד כה, דבר ה' למשה התמקד בקריאה להתייצב לפני פרעה ולהתרות בו. טרם המכה הראשונה אנו מוצאים בפעם הראשונה דיבור המתייחס לתמונת המצב:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר..." (שם ז', י"ד-ט"ו)

כיוון שאנו בשלב בו טרם החל ה' להפליא מכותיו במצרים, ניתן להבין את  מקומו של משפט ההקדמה. ה' מנמק את ההכרח להתחיל להכות במצרים, בכך שהערוצים האחרים לא הביאו לתוצאות הרצויות. ברם, אנו מוצאים פעם נוספת בה ה' מוסיף דברים למשה, המתייחסים לתמונת המצב העכשווית. בפרשתנו, טרם נשלח משה להתרות על מכת הארבה, נאמר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (שם י', א'-ב')

והתמיהה עלה מאליה: מה טעם דווקא בנקודה זו נזקק ה' לייחד שוב את הדיבור למשה, ביחס לתמונת המצב העכשווית?

לשם כך, עלינו לאמץ זווית ראייה חדשה על התנהלות מכות מצרים.

ב. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ

תחילה, דיבר ה' למשה במעמד הסנה. בנאומו, מודיע ה' למשה על כוונתו לגאול את עמו ממצרים, ואף עומד על הקשיים הצפויים בדרך כמו גם פתרונן:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' א-להי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי א-להי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם....וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ  מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' א-להי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' א-להינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שם ג', ט"ז-כ')

הדברים פעלו את פעולתם, והעם מקבל את בשורת הגאולה בהודיה ובהשתחוויה:

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"  (שם ד', כ"ט-ל"א)

אמנם, המפגש הראשוני עם פרעה לא צלח ומצב העם במצרים הורע. מיד החלו מופנות תלונות לעבר משה ואהרן. כתגובת שרשרת, תלונות אלו הועברו ל-ה' בדברי משה אליו:

"וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שם ה', כ'-כ"ג)

בתגובתו לדברים, ה' קובל על חוסר הסבלנות שמפגין משה לתהליך, שחלחל אליו דרך תלונות העם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שם ו', א')

ג. וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם

משלב זה, תופסת העלילה קצב חדש, וההתנהלות כלפי פרעה עולה מדרגה. כך, לא נעשים יותר לנגד עיניו אותות שנועדו לראווה בלבד, כהפיכת מטה לנחש, אלא כאלו שמסבים נזק למצרים. היאור הופך לדם, צפרדעים מופיעים, כינים שורצות ועוד.

אנו מוצאים את עצמנו במעגל אירועים שחוזר על עצמו. ה' מכה את מצרים, אז פרעה נרתם לבקש כל דרך אפשרית לסיים את אסון הטבע שנפל על מצרים. לעתים הוא אף מבטיח שישלח את ישראל מארצו. הסבל נפסק, ופרעה שב לעמוד בסירובו.

ברם, במסכת אירועים זו נוטלים חלק פרעה, משה ו-ה'. בני ישראל, לעומת זאת, נאלמו דום ונעלמו מן התמונה. האם ניתן לשער את התחושות בקרב העם הצופה במתרחש?

מובן מאליו שעם ישראל חשו במתרחש סביבם. יש להניח, שברגע שהתבצעה עליית מדרגה תחושתם אף הוקלה[2]. אמנם יש לתהות, איך ליוו את התפתחות התהליך "השגרתי" בדמות התראה, מכה, הבטחות שווא, הסרת המכה וסירוב. האם במשך הזמן לא התגנב לליבם חשש שהמאמץ לא יישא פרי? מהו פשר ההתנהלות הזו ביחס למכות?

יש לציין, שכדי להקדים תרופה למכה עדכן ה' את משה שהתהליך לא יהיה קל:

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם"  (שם ג', י"ט-כ')

יש להניח, שבמהלך המכות העם פונה למשה לקבל כל פיסת מידע אפשרית, ומשה מדווח לעם על השתלשלות העניינים בינו לפרעה. אמנם, לאיש לא ידוע, עד מתי מעגל אירועים זה אמור להימשך.

לאחר מכת הערוב, משה נותן ביטוי לאכזבה מהתנהלותו ההפכפכה של פרעה, ועדיין ללא הועיל:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' א-להיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה' וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַ-ה': וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה': וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם"     (שם ח', כ"ד-כ"ח)

ד. בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ

באווירה זו מגיעה מכת הברד. בסמוך למכה זו, ה' פונה בנאום משמעותי לפרעה, בו לראשונה חושף טפח מהחשיבה המסתתרת מאחורי המאורעות:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' א-להי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ"    (שם ט', י"ג-ט"ז)

כאן לראשונה, מגלה ה' שבעצם מכת הדבר הייתה אמורה להיות האחרונה, והייתה ממיטה כליה על מצרים. ברם, הוא הותיר אותם בחיים, מתוך מגמה להביא את פרעה ועמו להכרה בגדולתו העילאית של ה', למען יספרו זאת בכל הארץ.

כעת, אומר ה', הגיע הזמן לפרוע את החוב, וליישם את הדברים. ה' מכריז שבפעם הזו הוא שולח בו את מכת המכות, את 'כל מגפותיו', באמצעותה יכיר לדעת שאין כמוהו בכל הארץ. נאום זה מכוון את שומעיו לציפייה, שמכת הברד תהייה המכה המסכמת[3].

אכן, הברד גרם לתגובה יוצאת דופן מצד פרעה:

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת א-להים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד"  (שם כ"ז-כ"ח) 

אין זו הפעם הראשונה שפרעה מבטיח לשלח את העם, אך זוהי הפעם הראשונה בה הודה באשמתו.

לכאורה, אם כן, המאבק הוכתר בהצלחה. פרעה מכיר ב-ה' ומכיר באשמתו על שהעז פניו נגדו, ומתוך כך משלח את העם. אך אל מול האופוריה האוחזת בכולם, השגרה המוכרת שוב מוטחת בפנינו:

"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה"  (שם ל"ה)

קל לשער את האכזבה העמוקה שהתפשטה במחנה בני ישראל. לא מדובר בסבב האירועים הרגיל. ה' עצמו נסך משמעות אחרת במכה זו, ועדיין התהליך לא התקדם.

בשלב זה, מתבקש ש-ה' יבאר את מהלכיו. ממילא, כעת אנו מסוגלים להבין את הצורך בפנייה הנדירה למשה, עליה הצבענו בפתיחת דברינו .

ה. כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' "    (שם י' , א'-ב')

בפתיחת דבריו, ה' 'לוקח אחריות' בתור הגורם המניע מאחורי הכבדת ליבו של פרעה. הוא קובע שבעצם המאבק כבר הוכרע, ופרעה כבר מזמן מוכן לשלח את ישראל. תורף הנאום הוא, שבמסגרת התהליך משולבות מטרות נוספות שבהן מעוניין ה', שעדיין לא הושלמו. מסיבה זו אך למראית עין נדמה, שהמאבק עדיין בעיצומו, אך לא כך הם פני הדברים.

היה נראה, שבכוחה של טענה זו עצמה, לפזר את הערפל שהאפיל על התפתחות התהליך. אמנם בטענה זו אין חידוש, שהרי טרם התחילו המכות, יידע ה' על אפשרות כזו:[4]

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אלהים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"      (שם ז', א'-ה')

יתירה מזו, דווקא קריאה משולבת של פסוקים אלו עם פרשתנו, יבהירו ביותר את נסיבות המשבר בו שרוי התהליך. בתום ההתראה על מכת הארבה, יצא משה בחרי אף מלפני פרעה. בשלב זה, אנו עדים לראשונה להתערבות של עבדיו בהחלטותיו:

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם"   (שם י', ז')

נראה, שהמקרא מציין בפנינו עובדה זו דווקא בשלב זה, לאחר מכת הברד, כדי להעמיד אותנו על העובדה, שמטרת המכות המוצהרת כבר הושגה.

ה' ביקש שמצרים ידעו מיהו ה'. לראשונה, אנו לומדים כי לא רק פרעה יודע אלא גם עבדיו ומצרים כולה[5]. אם כן, המכות השיגו את כל מטרתן.

יש להניח, שלהלך רוח זה של המצרים היו ערים גם בני ישראל. דווקא מתוך כך, תחושת ה"אין מוצא" מתחזקת. מהו, אם כן, המסר החדש אותו מבקש ה' למסור כדי להסביר את התעכבות התהליך?

ו. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' "[6]   (שם א'-ב')

נראה שהנקודה החדשה בדברי ה' היא, שהמכות לא נועדו רק למען ידעו מצרים מיהו ה'. המכות מכוונת אף לבני ישראל, למען ידעו את ה'.

לשם הבנת נקודה זו יש לחזור לתחילת הסיפור.

משה נקרא לגאול את העם ממצרים, ומוסר לעם את בשורת גאולתו המתקבלת בשמחה ובמפגן אמונה:

"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שם ד', ל'-ל"א)

מחוזק מאמונם של העם, הוא מופיע לפני פרעה, אך תגובתו מתגרה ומתעלמת:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"     (שם ה', ב')

מפנה זה גורם לתגובת שרשרת מצד בני ישראל עצמם, כאשר הם עצמם מטילים ספק בתהליך המתרחש לעיניהם:

וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"        (שם, כ'-כ"ג)

כתוצאה מכך, ה' נזקק להגן על תכניתו, ולהתעקש כי היא אכן תצליח. כעת נשים לב, שכבר אז הוא 'משחיל' בדבריו את המטרה הסופית של המכות. אלא, שאז היא איננה מנוסחת בתור מטרת המכות לכשעצמה, אלא בתור תוצאה נלווית, שתהיה מושגת ממילא:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' א-להיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה': וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"        (שם ו', ו-ט')

כעת, בני ישראל כבר לא מגיבים בהודיה והשתחוויה, אלא בהתחמקות, בתירוץ העבודה הקשה. אם אמונתם בבשורת הגאולה מתנפצת בקושי הראשון, ניתן להניח שמראש לא הייתה כה חסונה. ממילא, על ה' להוכיח את עצמו לא רק לעיני מצרים אלא גם לעיני עם ישראל.

ה' מסמן את אופן הפתרון באמצעות אותו הנתיב בו התפתחה הבעיה, בכיוון ההפוך. הכנעת מצרים משמשת אמצעי לקנות את אמונו של העם.

כעת מתברר, שהכנעת מצרים איננה מטרה לכשעצמה, אלא המוקד הוא דווקא חיזוק אמונתם של ישראל ב-ה'. במקום שישראל ימתינו בדממה מתוחה להחדרת ההכרה בלב מצרים על חוזקו של ה', הם נקראים להפנים זאת בעצמם, וכך יביאו עליהם את גאולתם[7].  דברי ה' למשה – "וידעתם כי אני ה' " - טרם מכת הארבה, מהווים ציטוט מנאום הפתיחה למכות, אך מכוונים לקריאה מחדש שלו, המבהירה את תוכנו האמתי:

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' "  (שם י', ב')

 


[1]  מבט אחר לנושא הנידון בשיעור ניתן למצוא בספר "תורת עציון" על ספר שמות, בדברי הרב עזרא ביק "וידעתם כי אני ה' " (עמוד 107) ובדברי הרב משה לכטנשטיין, "תפקידן של מכות מצרים" (עמוד 115).

[2] רש"י מביא בשם המדרש, שמאז שהחלו המכות נפסק שיעבוד העם הפיזי.

[3]  אמנם ה' הצהיר מתחילת שליחותו, כי הוא עתיד להרוג את בכורי מצרים:

"וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"    (ד', כ"ב-כ"ג)

אך אמירה זו אינה מתפרשת בהכרח כהבטחה אלא כאיום, ולכן אין הכרח שתתגשם. בעוד הנאום המקדים לברד, מכוון למחשבה שאחריה לא יהיה צורך יותר במכות.עיין עוד ברש"י על המילים "את כל מגפתי"  ובמפרשיו, ובדברי ד"ר מ' רפלד בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, מס' 687.

[4] לאמיתו של דבר, ה' כבר רומז לאפשרות כזו עוד קודם:  

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם" (ד', כ"א)

אולם, ניתן להגביל משפט זה לאור הקשרו, רק לאותות הנחש והדם, בהם הצטייד משה בהתייצבותו הראשונה לפני פרעה.

[5] יש לקרוא פסוקים אלו על רקע הפסוקים שקדמו למכת הברד, בה התרשמנו שהמצב כלל לא היה כך

"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה"   (שם ט', כ'-כ"א)

ברם, כעת עבדיו תמימי דעים.

[6] נשים לב כי המשפט פותח בלשון יחיד המתייחס לכזורה למשה, אך מסיים בלשון רבים המתייחס לעם כולו. ככל הנראה, אמנם הדיבור התייחד רק עם משה, אך העם עקב אחריו בדריכות, ולכן יש ללמוד מדברי משה על הלך הרוח בעם, וכן להיפך.

[7] אם נשים לב מעתה כבר לא מתבצע דיאלוג עם פרעה, אלא מונולוג של משה בנוכחותו של פרעה, כיוון שבעצם הוא אינו המען למטרת המכות.