פרשת בהעלותך - להקדים רפואה למכה

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת בהעלותך - להקדים רפואה למכה

הפטרת בהעלותך (זכריה ב,יד - ד,ז) היא אחת משתי ההפטרות החוזרות על עצמן פעמיים במחזור ההפטרות השנתי, וכבר נפגשנו בה במהלך השנה כהפטרת שבת חנוכה[1]. לכן, דברינו כאן יהיו מבוססים על מה שכתבנו אז, תוך כדי שיבוץ נבואת הנרות במסגרת הפרשה.

זה כל הקשר?

לפום ריהטא, הקשר שבין ההפטרה לפרשה הוא המנורה המופיעה בה בהבלטה, וזאת בזיקה להעלאת הנרות שבראש הפרשה. ראוי לציין שאין זו בחירה כה פשוטה שהרי המנורה המוזכרת בתחילת הפרשה הינה אחת מני נושאים רבים ומגוונים הנדונים בה, שכל אחד מהם חשוב ומשמעותי. אמנם, מיקום פרשת המנורה מקום של כבוד, אך עדיין אין עניינה מוקד הפרשה, וחז"ל אף ראו אותה כקשורה במידה רבה לסוף הפרשה הקודמת. סוף דבר, ניתן לראות את הזיקה שבין שתי המנורות, והכהנים המזוהים עם כל אחת מהן, כטעם קריאת הפטרה זו אך משמעות הדבר הוא שרק חלק קטן מן ההפטרה - וחלק עוד יותר זעיר מן הפרשה - יזכו להתייחסות בקריאת ההפטרה. לאור זאת, ברצוננו להצביע על הקשר מערכתי יותר שבין פרשת בהעלותך לנבואת זכריה; קשר זה לוקח בחשבון את המנורות, כמובן, אך אף את המכלול שבו הן משובצות. כדרכנו בסדרה זו, נפתח בניתוח ההפטרה, ולאחר מכן נעבור לפרשה.

סכנות הגלות

זכריה מנבא בתקופת שיבת ציון, כשקיימת חזרה לארץ ישראל מגלות בבל, ועל הנביא להתמודד עם אתגרי התקופה. החורבן והגלות - מלבד אבדן המקדש והמחיר האנושי הטרגי בשעתו - העמידו את העם בפני אתגר מאד קשה. נוצרה מציאות קיומית במישור הרוחני והלאומי שהייתה שונה, בלתי מוכרת ומאיימת יותר מכל מה שהיה עד כה, והיא הגלות. שתי סכנות רוחניות רובצות לפתחו של העם בשעה זו בתגובותיו למצב החדש:

הראשונה היא התחושה שהם נזופים בעקבות החורבן והגלות ושמידת הדין מתוחה כנגדם בצורה שלא יוכלו לרצותה; קשה מזו היא ההנחה שחטאיהם גרמו לקב"ה למאוס בם ולדחותם מעל פניו, ושעל כן אין ישראל עוד קשורים לקב"ה. במדרש ידוע, ביקשו חז"ל להשתמש במטאפורה של עבד שמכרו רבו[2] על מנת לבטא תפיסה זו של ניתוק מערכת היחסים בינם לבין קונם בעת החורבן.

המשותף לשתי האמירות הללו הוא העדר התקווה לתקון המצב והשתוק בעשייה הרוחנית והלאומית שתחושות אלו מולידות. זהו המצב עמה מתמודד זכריה מתחילת הספר והיא מתוארת בפתיחה בפשטות כמציאות של "קצף ד' על אבותיכם קצף"[3] ולכן משימתו המרכזית היא לעודד את רוחם לשוב בתשובה ולהתקרב חזרה לקב"ה ולא ליפול למעמקי הייאוש.

לכך מתלווה בעיה נוספת והיא עמדתם של הגויים המתגרים בישראל ובקב"ה בעקבות החורבן והפער הבלתי נסבל שבין שלוותם של הללו לבין מצוקתם של ישראל[4].

ושכנתי בתוכך

בנקודה זו בנבואה אנו מגיעים להפטרתנו והיא פותחת בדברי ניחומים. תחילתה מכוונת כלפי הגויים ומהווה המשך לנאמר קודם על תחושת העמים שהקב"ה עזב את ישראל וזנחם:

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'.
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ.
וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם.
הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.

עיקר העניין הוא בחזרתו של הקב"ה לשכון בתוך ישראל, וזאת לא כהישג רוחני בפני עצמו אלא מפאת משמעותו כלפי הרוחות המתהלכות בתוך ישראל ובין האומות בדבר משמעות החורבן. לכן מודגש לא רק עצם עניין "ושכנתי בתוכך" המוכר לנו מן המשכן שבמדבר וממצות בנין בית המקדש הנסמך על הציווי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אלא המשמעות הנגזרת מכך למצבם, דהיינו המסקנה של "וידעת כי ד' צב-אות שלחני אליך". לא רק "נחלה באדמת הקדש" מבטיח הנביא אלא בחירה מחודשת ומתמדת בירושלים[5].

[נקודה מעניינת נוספת הכלולה בפסוקים הללו הוא הרושם שהחזרה לציון תעשה על הגויים אשר יעברו מהפך פנימי ויצטרפו על עובדי ד' ויהיו אף הם לעמו. הביטוי "ונלוו גויים רבים אל ד' " מזכיר מאד את נבואתו של ישעיהו, המפרטת את העניין בצורה נרחבת יותר: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי"[6]]

חלקי ההפטרה

זהו חלקו הראשון של ההפטרה והוא מכוון כלפי הגויים והתגרותם בישראל בעקבות החורבן. ברם, עיקר ענינה של ההפטרה איננה בגויים אלא ישראל וגאולתם מפאת זיקתם של ישראל לקודשא בריך הוא והמהלכים האמורים להביא לידי כך. לנקודה זו נדרשת ההפטרה בשלב הבא, לאחר סיום הנבואה על התגלות הקב"ה לעיני העמים. כפי שניתן לראות בקלות, המשך נבואת זכריה נחלקת לשני חלקים ולשני אישים:

א. הנבואה ליהושע הכהן הגדול

ב. דבר ד' לזרובבל.

אמור מעתה, ההפטרה מחולקת לשלשה חלקים, כשבין כל אחת מהם מפרידה הפסק פרשה סתומה.

אין נגאלין אלא בתשובה

הנבואה ליהושע באה להתמודד עם הבעיה הקרדינאלית של התקופה; מחד, גאולה היא כורח השעה, על מנת שישראל לא יתייאשו ויראו עצמן כנדחים ע"י הקב"ה בעקבות גלותם ושפלותם. מאידך, "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", זכריה עצמו הדגיש עקרון זה בתחילת הספר - "שובו אלי נאם ד' צב-אות ואשוב אליכם אמר ד' צב-אות"[7] - אך אין ישראל שבדור ראויים לכך. זהו תמצית טענתו של השטן המתנגד לגאולת ישראל: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד' והשטן עמד על ימינו לשטנו". המלאך הוא הסנגור המגן על ישראל (עיין א, יב-טו), עמידתו של יהושע לפניו היא למטרת הגשמת הנחמות המובטחות ואילו השטן מקטרג שלא ניתן לגאול ללא תשובה.

והנה, הקב"ה נדרש, כביכול, להכריע בין השטן לבין המלאך והוא מקבל את הטענה שיהושע, והעם שהוא מייצג, אינם ראויים לגאולה. הפסוק עצמו מתאר את יהושע כ"לבוש בגדים צואים"[8] שהיא מטאפורה ברורה לחטאים[9] (כפי שנאמר מפורש בהמשך שהפשטת הבגדים הצואים= העברת העוונות) ולחוסר יכולתו להתייצב בפני המלך כעבד ראוי. עם זאת, הוא מסכים לגאלם מפאת היותו "אוד מוצל מאש", ובזה מבטא עקרון הנמצא במקומות מספר בנביאים שיש וישראל נגאלים מפאת הסבל והצרות, אף אם אין מעשיהם ראויים. כבר בסנה נאמר למשה שהגאולה מתחייבת מקושי ועומק השעבוד:

"וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא"...[10]

וכן מנבא ירמיהו על "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל"[11], כשגאולתם נובעת מהיותם שרידי חרב[12]. עצם המרגוע הוא בעל ערך דתי ומוסרי ואם ימתין הקב"ה לגאולתם, מי יודע אם כלל יישאר מן העם שריד ופליט, ח"ו. לכן, מצילים אודים מוצלים מאש באשר הם, ללא בדיקת ניקיון בגדיהם הרוחניים.

הצבת אתגר רוחני

ואולם, שלא כאותה נבואה בירמיהו, זכריה אינו מסתפק בגאולה מפאת המסכנות והמלאך שב ומעיד ביהושע ומציב בפניו אתגר רוחני:

"וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח".

בזאת הגענו ללב העניין. ישראל שבאותו דור עולים לארץ מבבל ונגאלים. ברם, בידיהם הבחירה איזו גאולה תתגשם - האם יהיה זה מהלך מצומצם שבו השראת השכינה במקדש תהיה מינימאלית והמציאות המדינית תסתכם בשקט מאת גויי הסביבה והצלת האודים המוצלים מאש או שמא תהיה גאולה שלמה שתגשים את נבואתו של חגי הנביא על כך ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[13] ושתיכון מלכות ישראל לבטח במלוא הדרה. הפוטנציאל לכך קיים אך המפתח בידי ישראל. עד כמה תהיה זו גאולה מצומצמת ומינימליסטית או עד כמה מפוארת ושלמה תלוי במעשיהם. וזהו תמצית מאמרו של המלך אל יהושע, דהיינו אין די בכך שנגאלים כאודים מוצלים כי אם כך, יהיה מהלך מצומצם המספק את צרכיהם כניצולים ולא מעבר לכך. הפוטנציאל להימנות בין אנשי המופת ולהביא לידי ביאת מלך המשיח - "עבדי צמח" - קיים, אך הוא תלוי במידת הצדק החברתי והעצמה הדתית שאנשי הדור יוכלו להגיע אליו.

שיטת המסלולים

ההנחה שבעת שיבת ציון עמדו בפני ישראל כמה אפשרויות של מהלכי גאולה ושהתסריט לטיב הגאולה של בית שני תלוי במעשיהם של ישראל מצאה לה ביטוי חד ביותר בגמרא ידועה במסכת יומא (ט ע"ב):

"אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

ונראה שזו משמעותה המטאפורית של האבן המוזכרת בנבואה:

"כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת בְּיוֹם אֶחָד".

האבן מסמלת את פוטנציאל הבניין; ברמה הפרטית, האבן קשורה בבנין המקדש כבית הבנוי מאבנים, אך ברמה הסמלית יותר היא מציינת את כלל הבניין הרוחני. הנאמר ליהושע היא שיש לאבן הבניין פוטנציאל להוציא ממנה עיטורים שונים ולבטא באמצעותה רעיונות שונים, כשכל עין מייצגת כיוון אחר ופוטנציאל נוסף, כך שניתן להשתית עליה שבעה עקרונית ומהלכים שונים. אם יפתחו אותה כהוגן וכדבעי, יצמחו ממנה שבעה עיניים ואילו אם יפתחוה חלקית יהיו עליה שנים או שלשה עיניים, ואם כלל לא ינצלו את הפוטנציאל, ח"ו, אזי אפילו עין אחת לא תצמח מן האבן. היא תיתן מחסה מעצם החומר שבה לאודים המוצלים, אך העקרונות הערכיים האמורים לבוא לידי ביטוי דרך פיתוחה האמנותי כבעלת עיניים לא יגיעו כלל לעולם.

המלוכה והכהונה

בנקודה זו, עוברת ההפטרה לדון בזרובבל. הזיקה שבין יהושע לזרובבל ידועה וברורה והיא מפורשת בספר חגי (ב,ב). יהושע הוא הכהן הגדול ואילו זרובבל הוא המנהיג המדיני ("פחת יהודה"). המסר הנאמר לזרובבל בסוף ההפטרה שההנהגה המדינית אמורה להיות כפופה להנהגה רוחנית ושלא הכוח והחיל אלא הרוח הם העיקר, הינו מסר יסודי ביהדות ותמצית הנבואה ואין צורך להרחיב עליו את הדיבור בהיותו כה בסיסי.

המראה שזכריה רואה בהקשר זה הוא מראה המנורה עם שבעת הנרות ושני הזיתים. שני הזיתים הם כלי קיבול של שמן המוצבים מעל המנורה ומטפטפים לתוכה שמן. כפי שפירשו המפרשים לאור הפסוקים בהמשך שאינם כלולים בהפטרה, שני בני היצהר דהיינו הזיתים מכוונים כלפי המלכות והכהונה דהיינו יהושע וזרובבל. הן המנהיג המדיני והן הכהן הגדול נמשחים בשמן ועל כן המשל הולם אותם. משמעות המראה היא שהם אמורים לפעול יחדיו למען מטרה משותפת. כמו ששני הזיתים נמצאים בשני צידיה של אותה מנורה ומזינים אליה את השמן יחדיו, כן אמורים הכהונה והמלוכה לפעול בהרמוניה וללא מתחים. לא מוקדי מתח שונים אלא שיתוף פעולה בין שני המנהיגים. אף חגי בנבואתו (פרק ב') רואה אותם כפועלים במשותף ומנבא על שתי הדמויות באותה נבואה.

מטרה משותפת

והנה, אם נבדוק למען איזו מטרה הם פועלים, הן בנבואת חגי והן בנבואת זכריה, התשובה תהיה שבנין המקדש הוא המטרה שלמענה יהושע וזרובבל פועלים. משמעות העניין הוא שאף למנהיג המדיני תפקיד מרכזי בבנין המקדש. ואכן, כבר לימדונו חז"ל שמינוי מלך היא מצווה מקדימה לבנין בית הבחירה והסיקו מדוד על מעורבותו של המלך בעניין[14] והדברים מפורשים בהקשר תקופתנו בפסוקים הבאים מיד לאחר ההפטרה: "ויהי דבר ד' אלי לאמר. ידי זרבבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה".

מקדש ללא עצמאות

כמו כן, נשים לב שרק המטרה הזאת מופיעה בהקשר מפעלם. ואכן, בנין בית שני שונה מהותית מבנין בית ראשון בכך שעיקר הגאולה מתמקדת במקדש. בבית ראשון, הוקמה ישות מדינית עצמאית, ישראל נכנסו לארץ יישבו אותה וכוננו בה בית לאומי. רק כעבור ארבע מאות שנה ויותר הוקם המקדש ז.א. כניסתם לארץ, המכונה בחז"ל ביאה ראשונה מנותקת מבנין המקדש ומהווה הישג עצמאי. בבית שני, לעומת זאת, אין עצמאות מדינית אלא אוטונומיה חלקית בחסות מלכים זרים, אין מלכות בית דוד וכל מה שנותר זה בנין המקדש. בתקופה זו אף אין רוב ישראל עולים מבבל שאף קיבוץ גלויות איננו עומד כשלעצמו והגאולה שבה הוא אך ורק בנין המקדש. מלות הפתיחה של ספר זכריה, הנראות כתיארוך תמים ותו לא, גם הן רומזות לכך: " בחודש השמיני בשנת שתים לדריוש היה דבר ד' אל זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא לאמר", ומשמעות הפסוק היא שכל מפעלו של זכריה נתון במסגרת הפוליטית של שלטון פרסי בארץ.

אל תבוז ליום קטנות

בזאת הגענו לסיומה של ההפטרה, אך עלינו להוסיף הצצה קצרה לעבר הפסוקים הבאים בספר מיד לאחר ההפטרה.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ".[15]

לעיל, הצבענו על כך שזכריה מציב בפני יהושע את האתגר של מיצוי מלוא הפוטנציאל האפשרי בגאולת בית שני וממריץ אותו להגיע להישג של גאולה שלמה שתתפתח מן מאבני הבניין. ישראל, כידוע, לא זכו לכך; בית שני לא הגיע לדרגת השראת השכינה שהייתה בבית ראשון וההישג המדיני של שיבת ציון היה מוגבל ביותר. על נקל, יכול הקורא בנביא להגיע לידי מסקנה שכל העסק היה כשלון וההישג של בנין הבית והחזרה ארצה של מקצת העם הינו חסר משמעות. במלים אחרות, אם הייתה רק אתחלתא דגאולה והפוטנציאל מעולם לא נוצל, אין בכך חשיבות. כנגד זה בא הנביא להתריע בפסוקים הללו ולקבוע שאף הישג חלקי הינו משמעותי. אסור לבוז ליום קטנות, אף אם היה רצון ושאיפה שיצמח ממנו יום גדולות, ואפילו אם יש אבן בדיל ולא כסף וזהב, עדיין יש בזה משום עיני ד' המשוטטות בכל הארץ, דהיינו סימן להשגחה האלקית על העם. לא ההישג של "הנני מפתח פתוחה" התגשם באבן הבדיל, אך הוא גם משקף את עיני ד'. במלים אחרות, הבא לבנות בית בן עשר קומות, אך אין הוא מצליח אלא לגמור שתי קומות צריך להיות מאוכזב, מצד אחד על כך שלא התגשם חזונו במלוא הדרו אך מאידך, עליו להיות שבע רצון מן ההישג החלקי. כך מצבם של ישראל בזמן בית שני.

זרעי הגלות

עתה, נעבור לפרשה. היא מתחילה על מי מנוחות ובהמשך ההיערכות וההתארגנות מסביב למשכן. הדלקת המנורה, הקדשת הלויים, קרבן הפסח ופרשת החצוצרות מבטאות כולן עולם מתוקן שבו ישראל קרובים לאביהם שבשמים ושהרוח והקדושה שולטים בו על החומר. הכל נתון בסימן התכנית האלקית עבור ישראל ומתקדם לקראת עולם של הגשמת הגאולה בארץ ישראל.

ברם, בחציה השני של הפרשה, ישנה נפילה קשה ביותר מעולם של קדושה לעולם של תאוותנות ובריחה מן הקדושה, המתחילה תהליך שראשיתו בפרשתנו והמשכו בחטא המרגלים ועדת קורח וברצון לשוב למצרים. קו ישר מוביל מן עולם המעמיד בראש מעייניו את הנהנתנות והתביעה לאבטיחים וקישואים כחזות הכל לגזירה שנגזרה על ישראל בעקבות חטא המרגלים. אמור מעתה, זרעי הגלות והנפילה מעם ד' למתי מדבר ומעם סגולה לנזופים ומסורבי גאולה נמצאים בחציה השני של פרשת בהעלותך. שרשרת של חטא ואבדון עוברת כחוט השני לאורך פרקים אלו; ממתאוננים למתאווים, ממתאווים למרגלים, ממרגלים למעפילים, ממעפילים למקריבי קטורת זרה וחולקים על הכהונה הכופרים בהנהגתו של המקום ובמשה עבדו. אין לעם את הכוחות הנדרשים להתמודדות ולהגשמת ייעודם והוא שוקע בחטא ונענש בגלות.

[קו השבר הוא כה משמעותי, עד שחז"ל ראו בנקודה זו את הבקע המרכזי המחלק את כלל הספר ליחידות שונות, ואת המהפך שנוצר עם תחילת המסע לארץ ראו כחוצה וכמבדיל את תחילת הספר מהמשכו. עד כדי כך חז"ל ראו בשני מהלכי הספר מצב עניינים כה שונה וכה מובדל, עד שהם מנו את תחילת ספר במדבר והמשכו כשלושה ספרים נפרדים[16]. הספר הראשון, המכיל את הפרשיות שמתחילת פרק א' ועד לפרשת "ויהי בנסֹע הארֹן" (א, א - י, לד), עניינו מחנה ישראל במדבר, ובו המציאות והחזון הולכים יד ביד; הספר השני עניינו מסע הכניסה לארץ על כנפי השכינה, וכל אורכו הוא שמונים וחמש התיבות של פרשת "ויהי בנסֹע הארֹן" (י, לה-לו), ואילו הספר השלישי (יא, א - לו, יג), הפותח בפרשת המתאוננים ונמשך עד לסיום ספר במדבר, מתאר את החטאים המביאים לידי אי-הגשמתו של החזון באותו הדור.]

להקדים רפואה למכה

העולה מתוך כל זה הוא שהתבוננות מעמיקה יותר בפרשת בהעלותך תעמידנו על הצורך להכין רפואה למכה, שהרי סכנת הגלות איננה רק בגלות כשלעצמה אלא בייאוש העלול ללוותה. ישראל נגאלו ממצרים ונשאו על כנפי נשרים, ולפתע גזרת גלות אורבת להם; מציאות כזאת של חטא וגלות הבאה לאחר מעמד הר סיני והצפייה ליכנס לארץ, מסכנים את העם בסכנה הדומה לזו שתבוא עליהם לאחר חורבן הבית. אמנם, התורה לא מוסרת לנו מפורש על בעיה זו, אך המדרשים רומזים על כך, ובהחלט ניתן להבין שהיא קיימת בין השיטין. קריאת הפטרת זכריה, עם מסר הבניין מחדש לאחר נפילה קשה, ושיקום העם ע"י ההנהגה הרוחנית של כהן ומנהיג מדיני, תואמת את הצרכים המבצבצים מתחת לפני השטח של הפרשה. וכך, מלבד המנורה ומעמד הכהן הגדול כמנהיג המתבטא על ידה, יש גם זיקה בין שאר פסוקי ההפטרה למציאות המתחילה לנבוט בפרשת בהעלותך, בה יש את החטא הקשה הראשון, והמשכה לאורך הספר.



[1] הפטרת נח וכי-תצא הם הצמד השני.

[2] "...כעניין שאמרו ישראל ליחזקאל שנאמר יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני (יחזקאל כ א) אמרו לו יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו? אמר להם הין. אמרו לו הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם יצאנו מרשותו? אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו?" (ספרי במדבר טו, מא)

[3] זכריה א, ב.

[4] הנושאים הללו נדונים בשני הפרקים הראשונים בספר, הבאים קודם ההפטרה. הפסוקים הבולטים ביותר בהקשר זה, שרק אותם נוכל לצטט במסגרת הזאת הם: "ויאמרו התהלכנו בארץ והנה כל הארץ ישבת ושקטת. ויען מלאך ד' ויאמר ד' צב-אות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה" (א, יא-יב); "כי כה אמר ד' צב-אות אחר כבוד שלחני אל הגויים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו. כי הנני מניף את ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם וידעתם כי ד' צב-אות שלחני" (ב, יב-יג).

[5] משמעות המלה "עוד" בהבטחת "ובחר עוד בירושלים" כוללת בתוכה את ההוראה של "שוב" וכן של בחירה מתמדת המתמשכת לאורך זמן.

[6] ישעיה נו, ו

[7] זכריה א, ג.

[8] שם ג, ב-ג.

[9] חז"ל במדרש אף קובעים שהבגדים הצואים הם משל לילדיו של יהושע שנשאו נשים נכריות. עיין סנהדרין צ"ג. וברד"ק על פסוקנו.

[10] שמות ג, ז.

[11] ירמיה לא, א

[12] בל"נ, נידרש לעניין ביתר הרחבה כשנדון בנבואת ירמיהו כהפטרת יום ב' דר"ה.

[13] חגי ב, ט.

[14] עיין סנהדרין כ:

[15] זכריה ד, ח-י.

[16]. עיין שבת קטז ע"א, וברש"י שם ד"ה שבעה ספרי תורה.