פרשת בהעלותך - מצוַת התקיעה בחצוצרות

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת בהעלותך - מצוַת התקיעה בחצוצרות

כמצווה שפ"ד מונה החינוך את המצווה לתקוע בחצוצרות, המורכבת משני ציוויים: לתקוע על הקרבנות בבית המקדש, ולתקוע בחצוצרות בעת צרה.

הרמב"ם מבאר שהתקיעה על הקרבנות נעשית בשעת הקרבת הנסכים, וצליל התקיעה הוא תקיעה-תרועה-תקיעה. התוקעים היו כוהנים, ונחלקו תנאים האם גם בעלי מומין כשרים לתקיעה זו. עוד מחלוקת, הנטושה בין תנאים וראשונים, היא בשאלת עיתוי התקיעה: האם היו תוקעים על הקרבנות בכל יום, או רק בשבתות ומועדים. ה"מנחת חינוך" קובע שכשם שהתוקעים על הקרבנות הם כוהנים, כך גם התוקעים בחצוצרות בעת צרה הם כוהנים בלבד.

החינוך כותב שמצווה זו אינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים, אך לכאורה קשה: מדוע אין תוקעים כיום בעת צרה? שאלה זו שואל ה"מגן אברהם", וענו עליה ה"פרי מגדים" וה"נתיב חיים": כל דין התקיעה נאמר רק בארץ ישראל, שכן רק בארץ ישראל הצרות נחשבות לצרות של רבים, שתוקעים בגינן, ולא לצרות של הרבה יחידים. מסתבר שביסוד דבריהם עומדת הגמרא הידועה בהוריות, הקובעת שפר העלם דבר של ציבור מובא רק על הציבור שבארץ ישראל, שכן רק ציבור זה קרוי ציבור. ממילא, גם צרתו של עם ישראל בכל הארצות אינה נחשבת לצרת הציבור, אלא בארץ ישראל בלבד.

אמנם, כיום עלינו לשוב ולשאול: והרי אנו מצויים בארץ ישראל, ומדוע איננו תוקעים בעת צרה? על פי דברי ה"מנחת חינוך", ייתכן שיש להסביר שאין לנו כיום כוהנים הראויים לתקוע בחצוצרות, ולכן איננו יכולים לקיים מצווה זו, אולם עדיין צ"ע.