דילוג לתוכן העיקרי

וארא | הקדשה שנייה לגאולה שנייה

קובץ טקסט

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על אודות הקדשה נוספת של משה לשליחות הצלת ישראל ממצרים. כל המוטיבים שאנו מצפים למוצאם בהקדשת אדם לשליחות דתית מצויים כאן: בעיית העבדות; התפקיד המוטל על משה ותכלית הגאולה.

השאלה המתבקשת מאליה היא לשם מה יש צורך בהקדשה נוספת? מדוע חוזר ה' על דברים שאמר כבר למשה במעמד הסנה, עת הוקדש משה לראשונה לתפקידו?

לשם הבנת הצורך שבשתי הקדשות אלו, ברצוני לחזור אחורה אל עבר תיאור מיוחד המצוי בכתוב ערב מעמד הסנה. כוונתי לתיאור מחשבות ורגשות ה' לפני שהוא בוחר במשה לתפקיד הגאולה: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-להים מן העבדה.

וישמע א-להים את נאקתם

ויזכר א-להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב.

וירא א-להים את בני ישראל

וידע א-להים" (ב', כג-כה).

צורת כתיבה זו אינה נסיון לכתוב את פסוקי התורה באופן לירי-פיוטי, אלא עמידה על צירוף הנושא לכל נשוא (פועל) במשפט. הכתוב חוזר שוב ושוב על ה"גבור": אלקים שומע; אלקים זוכר; אלקים רואה ואלקים יודע. כתיבה כזו מבקשת מאיתנו - הקוראים - לשים לב לארבע הפעולות הנישנות כאן ולא לראות בהן כחזרה לצורך הגיוון גרידא. ייתכן ושימת הלב מאד משמעותית בהקשר שלנו מפני הפער בו אנו נתקלים כשמספר ה' למשה, במעמד הסנה, את דבר גאולתם של ישראל.

בסנה, חוזר ה' כמעט על כל הפעולות שנישנו כאן - ברקע למעמד הסנה:

"ויאמר ה':
ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים
ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו
כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו" (ג', ז-ח).

בשל סמיכות העניינים, קשה שלא להבחין בפער שבין תיאור התורה את תגובת ה', ובין מה שמגלה ה' למשה, מיד אחר כך: מתוך ארבע הפעולות מזכיר ה' שלוש בלבד. השמיעה, הראיה והידיעה נאמרים למשה, ובעטיין הוא מצטווה ליטול על עצמו את השליחות ולהוציא את ישראל ממצרים. אולם, הזיכרון נשכח! את "ויזכר א-להים את בריתו" ה' אינו מגלה למשה, ההבטחה לאבות אשר עומדת כעת להתממש נשארת חבויה בגנזי מרומים.

לשם הבנת "שיכחת" זכרון הברית בדברי ה' למשה ברצוני לפנות לרגע קט לעצם בחירתו של משה. בניגוד לבחירת אברהם, שם הכתוב אינו מאפשר לנו פתח הצצה לשיקולי ה' בבחירת אברהם דווקא, על משה אנו קוראים מספר ספורים הבאים כהכנה להתגלות ה' אליו במעמד הסנה. סביר להניח שהכתוב מביא בפנינו את אותם הספורים הרלוונטיים להבנת דמותו של משה ואישיותו, ושחשובים להבנת המשך הספור.

שלושה אירועים מספר לנו הכתוב על משה (בנוסף לספור הולדתו והצלתו מתוך הסוף שעל שפת היאור):

1. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו".

2. ויצא ביום השני וירא שני אנשים עברים נצים"

3. "ולכהן מדין שבע בנות:
ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן.
ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם.
ותבאנה אל רעואל אביהן ... וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן".

המוטיב החוזר בכל שלושת הספורים הוא החלצותו של משה לעזרת החלש. כלומר, הכתוב מדגיש בפנינו את עולמו המוסרי האיתן של משה. על ההדרגה בספורים האלו עמדו זה מכבר (ראה למשל בעיונים לספר שמות של נחמה ליבוביץ'): בספור הראשון הריב מתנהל בין מצרי ובין איש עברי, וכאן נחלץ משה לעזרת העברי הסובל. בספור הבא, הגדרת החלש מול המציק עדינה יותר, שהרי שני הניצים הם מעמו של משה - "שני אנשים עברים". בספור השלישי, הסובל אינו משתייך כלל לעמו של משה, הסובלות הן בנות עם זר (מדין), אך גם לעזרתן נחלץ משה, כיאה לאדם מוסרי, העוזר לחלש באשר הוא, והדבר המכונן את הזדהותו עמו הוא עצם סבלו ולא השתייכותו ללאום זה או אחר.

כך מעלה בפנינו הכתוב את דמותו של משה, ומתמקד בעולמו המוסרי.

לאחר הכנה זו אנו קוראים את מעמד הסנה, שם כאמור מודיע ה' למשה על הצלת ישראל ממצרים, אך מביא בפניו שלושה פעלים בלבד, ומשמיט את זכרון הברית.

בבואנו לבחון את הפעולות השונות שיוחסו לה' לפני מעמד הסנה (שמיעה, זכירה, ראיה וידיעה), אנו נדרשים לחלוקה בסיסית של שתי קבוצות. השמיעה, הידיעה והראיה קשורים בדברי ה' לסבל העובר כעת על עם ישראל, סבל שאותו מבקש ה' להפסיק. כל הפעלים הללו מתפרשים על דרך זו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו". ה' רואה את העינוי שעובר עמו, שומע את צעקתם בשל העבודה הקשה, ויודע את מכאוביו. כל הפעלים הללו קשורים, אם כן, לשיעבוד המצרים בישראל ולסבלם של האחרונים.

בניגוד בוטה לשלושת פעלים אלו, פעולת זכרון הברית קשורה כמובן למרחב סמנטי שונה לגמרי. בין אם העם סובל ובין אם לאו, זוכר ה' את הברית שכרת עם האבות (ככל הנראה הכוונה בעיקר לברית בין הבתרים).

לפנינו שתי סיבות אשר בעטיין בא ה' לגאול את עמו:

א. מניע מוסרי - ה' - כאל מוסרי - מבקש למנוע את העינוי הלא מוצדק של ישראל. בלי קשר להבטחות הסטוריות, ובלי קשר לייעוד מיוחד שנכון לעם זה. עצם הסבל (העינוי, הצעקה והמכאובים), מחייבים התערבות אלוקית.

ב. מניע הסטורי-לאומי: ה' - כנאמן לברית - מחוייב לגאול את זרע אברהם, יצחק ויעקב, בשל ההבטחות שהבטיח להם - התיישבות בארץ כנען.

במעמד הסנה "מגלה" ה' למשה שלושה פעלים בלבד, את שלושת הפעלים הקשורים בסיבה המוסרית לגאולתם של ישראל. לכל אורך מעמד הסנה ה' אינו מזכיר, ולו ברמז כי הוא בא לקיים כעת הבטחה שהבטיח לאבות האומה הישראלית.

יתירה מזאת. בתחילת מעמד הסנה מציג עצמו ה' כא-לוהי האבות: "אנכי אלהי אביך: אלהי אברהם אלהי יצחק וא-לוהי יעקב" (ג', ו). כל כך מתאים למצוא במקום זה רמז להבטחה שהובטחה להם ולברית שנכרתה עם אברהם, מה גם שלנו - הקוראים - היא הוזכרה רגע לפני תיאור מעמד הסנה. נראה, שהשמטת עניין ההבטחה ההסטורית בולט מאד, ומכוון.

כשמשה פונה לדרכו, לאחר מעמד הסנה, הוא אינו יודע את הסיבה השניה לגאולתם של ישראל, הסיבה ההסטורית-לאומית; הוא אינו יודע את "הזכרון" המביא לגאולת ישראל ממצרים.

פועל זה (הזכרון) שנעלם במעמד הסנה מושלם בפרשתנו, בהקדשה השניה שאנו פוגשים בתחילתה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי" (ו', ה). בנוסף לפעולת השמיעה, המזכירה את מעמד הסנה, מתווספת כאן גם פעולת הזכירה: "ואזכר את בריתי".

כעת באה הקדשה נוספת, המלמדת את משה, כי ישנה סיבה נוספת לגאולת ישראל ממצרים: הברית שנכרתה עם האבות. כל ההקדשה הזו משוקעת בביטויים הדנים בייעוד עם ישראל ובמטרתו ההסטורית ("ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים"), ביטויים הלקוחים ברובם משתי הבריתות שכרת ה' עם אברהם - ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) וברית מילה (בראשית י"ז).

בהקדשתו הראשונה של משה, הוא הוקדש להצלת ישראל מעם זר שמשעבד אותו. שם, הוא נבחר להיות שליח מוסרי של ה' בניהול מוסרי של העולם. בהקשר זה, ברורים הספורים המובאים כרקע לבחירת משה, ספורים המתמקדים בעמידה המוסרית של משה כלפי חלש הסובל. בתור שכזה, ראוי הוא להיות שליחו המוסרי של ה', ולהציל את החלש (=עם ישראל) מיד החזק הלוחץ אותו(=מצרים).

בפרשתנו, משה אמנם מוקדש בשנית, אולם לא לשם שליחות זהה לזו שהוקדש בתחילה. כעת ה' שולח את משה לגאול את צאצאי האבות - עמם כרת ברית, וכעת הוא מבקש לממש הבטחה הסטורית זו.

השאלה העולה מאליה היא כמובן מדוע מפצל ה' את שתי ההקדשות, ואינו מגלה למשה את שתי סיבות הגאולה ביחד.

לצורך הבנת ענין זה, ברצוני לחזור מעט אחורה, לספור בריחתו של משה למדין. משה נולד לאם עבריה, אולם גדל אצל אמא מאמצת מצרית. לא סתם אמא מאמצת, אלא בת פרעה! סביר להניח ששאלות של זהות לאומית קיננו בלב משה, אולם, כשיוצא משה לראות בסבל אחיו, מדגיש הכתוב כי הוא רואה בהם "אחיו". לאחר שמשה ראה "שני אנשים עברים נצים" והוכיח את הרשע, פנה אליו הרשע בתרעומת - "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר?!". רשע זה לא הסתפק בביקורתו כלפי משה וככל הנראה מיהר והוציאה לשלטונות. בעקבות הלשנה זו נאלץ משה לברוח ולנטוש את עמו ואת ארץ מולדתו.

לא קשה לשער מהי תחושתו של משה באותם הרגעים: הוא מסכן את מעמדו בבית המלך ונחלץ לעזרת אחיו הסובלים, ואלו משיבים לו רעת תחת טובה, בוגדים בו ומלשינים עליו לשלטונות שמעתה מבקשים להרגו.

משה מפנה את עורפו לאחיו שבגדו בו והולך למדין. בתחילה קראנו "איש עברי מאחיו", וכעת עם בואו למדין מכנות אותו בנות יתרו: "איש מצרי הצילנו". דומה שאף בתודעה של משה חל משבר עמוק, ואם בתחילה הוא ראה עצמו כ"עברי" (וכאמור, מן הסתם אף הגדרת זהות זו לוותה בהתלבטויות רבות שהרי הוא גדל בבית פרעה המצרי), אזי כעת חל שבר בהגדרתו הברורה וספקות הקשורות להגדרות זהות קנו שביתה בלבו. בהחלט ייתכן כי בשל בגידת אחיו בו, הוא הפנה להם עורף ונטש אותם ואת הגדרתו כעברי. כך אולי ניתן להבין את התמיהה שחש הקורא לנוכח העובדה שמשה מחליט שלא למול את בנו. גם לאחר שנטל על עצמו את השליחות לגאולת ישראל, הוא אינו ממהר ומל את בנו, כלומר הוא עדיין מסתפק בזהותו הלאומית. רק לאחר שייכנס למצב של סכנת נפשות, תמול אשתו (המדינית!) את הבן.

אמנם נכון, עם הסיבה המוסרית לגאולת ישראל יכול משה להזדהות בלי קשר להגדרת זהותו הפרטית. המוסר מחייב את עצמו, וההזדהות עם החלש הסובל נובעת מעצם עמידת האדם כמוסרי וכמטיב, בלי קשר להזדהות מוקדמת של לאום. ואכן, משה יוקדש לשליחות הגאולה, אולם ה' יספר לו רק על אודות הסיבה המוסרית.

משה אם כן יוצא לשליחות, ונוחל אכזבה קשה. עמו אינו שומע לו שוב, ואף פרעה מסרב לתביעותיו. אולם, המהפך הגדול בתודעתו של משה חל בסיום פרשת שמות, לאחר שמשה יוצא בבושת פנים מאת פרעה. הוא סכן עצמו והלך לדבר עם פרעה למען העם, למען ישחררם מעבודתם, והנה, ביציאתו מעם פרעה פגשו בו שוטרי בני ישראל, והטיחו בו האשמות כבדות. שוב חווה משה עלבון המגיע מצד בני עמו, שהוא מצידו נחלץ לעזרתם תוך סיכון חייו. הטרוניה של שוטרי בני ישראל בודאי הזכירה למשה את הטרוניה שהשמיע בפניו העברי הקודם שמשה נחלץ לעזרתו. הכתוב רומז לנו על אשר התחולל בתודעתו של משה ברגעים אלו:

העברי המכה:

ויאמר
מי שמך לאיש שר ושפט עלינו
הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי

שוטרי בני ישראל:

ויאמרו אליהם
ירא ה' עליכם וישפט...
לתת חרב בידם להרגנו

משה ניצב שוב באותה דילמת חיים הקשה כל כך למנהיג. הוא פעל ועשה לטובת העם, והם מצידם השיבו לו רעה תחת טובה. אלא, שבניגוד גמור להפניית העורף בתחילה, לבריחתו למדין, הפעם פונה משה לקב"ה, וכחלק מהעם בא בקובלנה כלפי הקב"ה - "למה הרעתה לעם הזה". תוצאת המפגש הקודם היתה: "ויברח משה", ואילו הפעם אנו קוראים "וישב משה אל ה'".

כעת, משה מזהה עצמו כחלק מהעם וכחווה את סבלותיו. טענות העם לא מגרשות אותו מהיות מנהיג, אלא אדרבא, מובילות אותו לזעקה כלפי שמיא ובקשה על אודות ההצלה המיוחלת.

מיד לאחר פניה זו של משה אל ה', מתחילה פרשתנו בהקדשה השניה למשה. כעת ניתן "לגלות" למשה את הסיבה השניה להצלת ישראל, את הסיבה הלאומית-הסטורית. לאחר שמשה חש ומזדהה בכל נימי נפשו עם עם ישראל, הוא יכול לשמוע על דבר הגאולה הלאומית, הגאולה המייחדת את ישראל משאר אומות העולם.

מעתה, ינהיג משה את העם ויהיה שליח ה' בהצלת בני ישראל ממצרים, כששתי המשימות רובצות על כתפיו - הצלה מוסרית ממלך אכזר ומעמו המשעבדים בפרך ורוצחים את עם ישראל, והצלה לאומית-הסטורית הקשורה לחזון נרחב, התלוי בעם ישראל העתיד להגיע לארץ ישראל ולהקים בה את מדינתו.

[הלומד המעוניין להרחיב בדבר, ישווה בין המסרים הנלווים, המודגשים בהקדשה שבסנה, ובין המסרים המופיעים בהקדשה שבפרשה שלנו. בכל הנוגע למקום ההקדשה, לתיאור הארץ הייעודה, למקומו של אהרן וכו' ימצא המעיין הבדלים המתפרשים לענ"ד, על פי ההבדל הבסיסי שבין שני גורמי הגאולה - הגורם המוסרי והגורם הלאומי.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)