ואתחנן | לא תחונם
כמצווה תכ"ו מונה ספר החינוך את האיסור לחון עובדי עבודה זרה, וכולל בו שני דינים שונים: הראשון - שלא ימצאו עובדי עבודה זרה חן בעינינו, ומכאן איסור לומר 'מה נאה עובד עבודה זרה זה'; והשני - שלא לתת להם מתנות חינם. חז"ל כללו באיסור זה איסור נוסף, הנמנה בספר החינוך כמצווה צ"ד, שלא לתת לעובדי עבודה זרה חנייה בארץ ישראל - כלומר, שלא למכור להם קרקע בארץ. מוסכם בפוסקים שאיסורים אלו חלים על כל עובדי העבודה הזרה, ולא רק על שבעת העממים.
החינוך כתב שאין לוקים על לאו זה, לפי שאין בו מעשה, מאחר שהבעת שבח לעובדי עבודה זרה אינה נחשבת למעשה. שואל על כך ה"מנחת חינוך": והלא ממילא אין לוקים על לאו זה, כיוון שהוא לאו שבכללות (כלומר, לאו הכולל איסורים שונים), ומדוע נזקק החינוך לטעם של 'לאו שאין בו מעשה'? מתרץ ה"מנחת חינוך": שלושת האיסורים הכלולים ב"לא תחנם" אינם שלושה איסורים שונים ונפרדים, אלא שלושה ביטויים של איסור אחד - האיסור לחזק עובדי עבודה זרה. ממילא, כל אחד מאיסורים אלו אינו לאו שבכללות, ואין מניעה ללקות עליו מצד זה.
מדוע, אם כן, אדם המוכר קרקע בארץ ישראל לגוי אינו לוקה? אם אין זה לאו שבכללות, לכאורה צריכים ללקות עליו, שהרי זהו לאו שיש בו מעשה (מעשה המכירה)? ה"מנחת חינוך" שואל שאלה זו, ונשאר ב'צריך עיון'.
ייתכן שניתן לתרץ קושיה זו על בסיס חלוקה בין איסורי המכירה השונים. לעיתים, יש איסורים שמוקד האיסור בהם נעוץ בעצם המכירה. במקרים כאלו מכירה אכן נחשבת למעשה, ואין מניעה ללקות עליהם. אולם באיסור "לא תחנם", האיסור אינו בעצם המכירה אלא בתוצאתה - חיזוק עובדי העבודה הזרה. במקרה זה, מוקד האיסור אינו במכירה עצמה אלא בתוצאות שלה, ולכן הוא נחשב ללאו שאין בו מעשה, ואין לוקים עליו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)