פרשת ויגש - יוסף וגלות מצרים

  • הרב עדיאל זימרן

פרשת ויגש - יוסף וגלות מצרים

"אנוכי ארד עמך מצריימה ואנוכי אעלך גם עלֹה, ויוסף ישית ידו על עיניך". בדברים אלה מנחם הקב"ה את יעקב בשעה שהוא צריך לצאת מהארץ ולרדת למצרים. מדוע צריך יעקב את ההבטחה "ויוסף ישית ידו על עיניך"? וכי לא די לו ליעקב בהבטחת הקב"ה שישיבו ארצה?

ה"שפת אמת" מסביר בכמה מקומות שתפקידו של יוסף במצרים היה להכין את הדרך לישראל הבאים אחריו, ובפרט ליעקב אביו. "ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות למצרים - פירוש, שהיה צריך לירד מדרגה אחר מדרגה עד למצרים, ועל ידי יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות". בדברים אלו מסביר ה"שפת אמת" כי רק בזכות יוסף יכול היה יעקב לרדת למצרים ולהישאר בלי שינוי. מעין דברים אלה הוא כותב גם על ההכנה לכלל ישראל: "והוא עניין 'למחיה שלחני אלקים לפניכם' - פירוש, שהוא היה הנותן להם חיות בגלות", וכך במקומות רבים. מדוע דווקא יוסף הוא שנשלח להכשיר את הקרקע בגלות?

סודו של יוסף רמוז בשמו, כמו במעשיו - לאסוף. סוד זה הוא שהביא את יוסף לגדולה בבית פרעה בשעה שהציע לאגור את תבואת מצרים, והוא שעמד לו בימיו הקשים במצרים. "כי על ידי שמאסף אדם כל כוחותיו לה' יתברך, וזה נקרא יוסף... וזה העצה בגלות, על ידי התאספות כל הכוחות אליו". דווקא בגלות, כשהכל מנוכר וזר, צריך האדם לדעת כיצד להתכנס ולמצוא את המקומות המקודשים לו, ומהם לאגור את הכוחות. "ויבוא החדרה ויבך שמה" - היכולת ליצור בעולם הזר מקום מוכר ובטוח, היא שמאפשרת לאדם לעבור את הזמנים הקשים בחוץ בבטחה. וכך מסיים ה"שפת אמת" את התורה: "כל עוד יוסף חי - לא התחיל הגלות... עד שכתוב 'לא ידע את יוסף'". בימיו של יוסף, על אף שהיו ישראל במצרים - לא היו הם בגלות, כיוון שידע יוסף לקבצם. רק לאחר מותו, כשלא היה להם עוד מקום לקיבוץ, החלה הישיבה במצרים להיות גלות.