דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | בין יעקב לרחל

קובץ טקסט

א. הרועים

סיפור אהבת יעקב לרחל, התופס מקום מרכזי בפרשתנו, הוא מן העלילות המפותחות ביותר בתורה ביחסי איש ואישה.

בשיעורנו, ננסה לעמוד על חלקה הראשון והמרכזי של מערכת יחסים זו, כפי שהיא עולה מתוך הפרשה.

לאורך פסוקים רבים מתארת התורה את הגעתו של יעקב לחרן. אופן התיאור מעורר את התמיהה, מדוע היה צורך בתיאור מפורט זה:

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת  הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן"    (בראשית כ"ט, א'-ו')

נראה, שבדרך זו מבקשת התורה לתאר את האווירה החברתית שאליה הגיע יעקב. יעקב, כך מסתבר, נתקל בקבוצת רועי צאן משועממים, אדישים ועצלנים.

כאשר הוא מנסה לפתוח עמם בשיחה לבבית: "אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?", הוא זוכה לתשובה לאקונית: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ". אין בתשובת הרועים ולו שמץ של התעניינות בשלומו של הזר, כגון ניסיון לשאול אותו: "ומאין אתה? מה אתה מבקש כאן?".

התיאור מתעצם בהמשך הדו-שיח. יעקב שואל את הרועים: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?", והם עונים לו: "יָדָעְנוּ". הרי ברור לרועים שהשאלה הזו לא הייתה רק על מנת לקבל תשובה של כן או לא, אלא על מנת לקבל מידע על שלומו וכיצד ניתן להגיע אליו. אולם, הרועים האדישים אינם מנסים אפילו לחשוב צעד אחד קדימה.

בשלב זה יעקב מנסה שוב ושואל: "הֲשָׁלוֹם לוֹ?". כאן, מגיעה תשובה מעט יותר ארוכה: "שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן". אולם, דומה שהמידע שהם מספקים לו על כך שרחל בת לבן עתידה להגיע עוד מעט למקום, לא בא אלא כדי לשחרר אותם מנוכחותו. זאת הם עושים, תוך כדי רמיזה שאם יש לו שאלות נוספות, מוטב שיפנה אותן לרחל ובינתיים יעזוב אותם בשקט. כך, הם בעצם אומרים לו:

 "ויאמרו לו, למה אתה מרבה דברים עלינו כל כך לשאול עליו? הנה רחל בתו באה עם הצאן, שהיא דברנית כמותך, תשאל ממנה כל מה שתרצה; אין אנו רוצים לדבר כל כך"    (פירוש הדר זקנים לבעלי התוספות)

עד מהרה מתגלה גם פן שני בעצלנותם של הרועים: בעיצומו של יום, כבר הגיעו לבאר והמתינו שם בחוסר מעש. יעקב, שמחויבותו המוסרית לעבודתו תתגלה בהמשך הפרשה, אינו יכול עוד להבליג לנוכח עצלנות משוועת זו, והוא פונה אל הרועים בשאלה שיש בה מן הטפת המוסר:

"וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ"   (שם ז')

הרועים משיבים לו, שאין באפשרותם להשקות את הצאן ולשוב לרעות אותו:

"וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן"   (שם ח')

בנוגע לתשובה זו יש לציין שני דברים: ראשית, תשובה זו איננה מספקת כלל וכלל, שכן אין בה כל הסבר מדוע אפוא הקדימו הרועים לבוא, ולא חיכו לשעה שבה כל העדרים מתאספים על מנת לגלול את האבן מעל הבאר. שנית, עד מהרה מסתבר שגם עצם הטענה שהם טוענים איננה נכונה, ושביכולתו של יעקב, איש תם ויושב אהלים המגיע עייף מן הדרך, להסיר את האבן מעל פי הבאר בלא קושי בולט.

לאור זאת, נקל לשער את תחושותיו של יעקב באותו רגע. הוא נשלח על ידי הוריו הרחק מעבר להרים, למקום שבו אמורה להיות חברה ראויה יותר שמתוכה תיבחר אשתו. אולם, המפגש הראשון שלו עם החברה שאליה נשלח טומן בחובו אכזבה עמוקה: אנשים רדודים, שאינם מאירים לו פנים ואינם מסורים לעבודתם. זוהי החברה בתוכה חיה גם רחל בתו של לבן דודו. האם כאן הוא ימצא בת זוג ראויה יותר, המתאימה לדרך אבותיו?

ב. המפגש

לפתע, מגיעה רחל אל המקום. כאשר יעקב רואה אותה, הוא לא יודע את נפשו:

"עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"         (שם, ט'-י"א)

כיצד ידע יעקב שזוהי רחל המגיעה אל המקום? מדוע נשק יעקב לרחל ומדוע הוא פרץ בבכי?

לכל השאלות הללו, כך נראה, תשובה ברורה אחת. התורה מדגישה שלוש פעמים בפסוק אחד את עובדת היותו של לבן "אחי אמו". ניתן להסיק מכאן, שמראה פניה של רחל הזכיר ליעקב מאוד את דמותה של רבקה, אמו האהובה, וכך לא הייתה לו כל בעיה לזהות את רחל.

כאשר יעקב נושק לרחל, הוא למעשה מבטא את געגועיו העזים לאמו האוהבת. הוא נזכר בה לאחר שהדחיק את דמותה לאורך כל הדרך, וכל מה שנותר לו לעשות הוא לפרוץ בבכי.

דווקא תמונה זו מעוררת את השאלה: האם הדמיון שבין רחל לבין רבקה מצביע, אכן, על אישיות דומה, או שמא הוא מסתכם בדמיון חיצוני בלבד?

מן הפסוקים ניכר הפער שבין התנהגותה של רחל להתנהגותה של רבקה בסיטואציה דומה:

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"     (שם י"ב-י"ג)

בשתי נקודות מתגלה השוני שבין רחל לבין רבקה. כשפגש עבד אברהם את רבקה, הוא זכה כידוע להכנסת אורחים בלתי-רגילה. כאן, לעומת זאת, רחל איננה אומרת מילה ליעקב.

בנוסף, על רבקה מסופר שכאשר היא שמעה על הקשר שבין האורח הזר לבין משפחתה, אז "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שם כ"ד, כ"ח). על רחל, לעומת זאת, נאמר "וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ". היכן הייתה אמה של רחל?

היות שבהמשך הסיפור אין אנו שומעים על אם רחל דבר, ניתן להסיק שהיא כבר מתה. משום כך, היה לבן אביה הדמות המרכזית בחייה.

היות שאופיו הנכלולי של לבן אמור להתגלות עד מהרה, ניתן להציב אפוא ספק כיצד התעצבה עד עתה דמותה של רחל בתו.

כל זה, כמובן, איננו מפריע לאהבתו של יעקב את רחל:

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"      (שם כ"ט, י"ז-כ') 

הפסוקים מדגישים את הקשר בין אהבתו של יעקב לרחל להיותה של רחל "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". גם כאן, הדברים יוצרים זיקה למראה של רבקה, שהייתה "טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (שם כ"ד, ט"ז).

באהבתו את רחל, שבע השנים שעבד עבורה נראו בעיניו כימים אחדים. כל אותה תקופה חלם יעקב על הרגע שבו יזכה להינשא לרחל, שכל כך הזכירה לו את אמו האהובה.

ב. ויחר אף יעקב ברחל

אולם, כאשר בסיס הנישואין הוא ציפיות גבוהות שאין להן כל כך בסיס ריאלי, המשבר הוא רק שאלה של זמן. כאשר מתברר שלאה ילדה כבר ארבעה בנים ולרחל אין ולו גם ילד אחד, המשבר פורץ החוצה:

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם  אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"    (שם ל', א')

שתי נקודות מרכזיות מטרידות בתיאור זה. ראשית, עצם המציאות של קנאת רחל בלאה נראית כשלילית[1]. שנית, וזו הבעיה המרכזית, הפנייה ליעקב שיפתור את הבעיה אינה מוצדקת בעליל.

כמה רחוקה התנהגות זו מן הדרך בה הלכה רבקה בשעה שהיא הייתה במצוקה:

"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'"   (שם כ"ה, כ"ב)

לאור זאת, ניתן להבין את תגובתו של יעקב לרחל:

"וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן"    (שם ל', ב')

שני דברים טוען יעקב: ראשית, הפנייה אינה אמורה להיות אליו, אלא אל הקדוש ברוך הוא. שנית, הבעיה כלל אינה קיימת אצלו, אלא אצלה. שכן, מיעקב ה' לא מנע פרי בטן, אלא מרחל.

למרות הצדק בדבריו, חז"ל ראו בכך חוסר רגישות מצדו של יעקב, שהרי רחל לא דיברה בהכרח מתוך שיקול דעת, אלא מתוך מצוקה נפשית קשה:

"אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות?"  (בראשית רבה [תיא-אלבק] ע"א, ב')

אולם, כשאנו מנסים להבין מה פשר תגובתו החריפה של יעקב, אין לנו אלא להסיק שהיא הייתה התוצאה של תחושת האכזבה של יעקב מרחל. אכזבה שנבעה מהעובדה שהיא לא פנתה ל-ה' בתפילה, כפי שעשתה רבקה.

גם בהמשך רחל איננה ממהרת להפנים את המסר. בשלב השני מנסה רחל להיפקד בצורה שונה:

"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה"  (בראשית ל', ג')

לכאורה, רחל הולכת כאן בעקבות שרה, שאף היא ביקשה להיפקד בדרך דומה:

"וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"    (שם ט"ז, ב'-ג')[2]

אולם, בין שתי האמהות ניכרים הבדלים בולטים. ראשית, שרי פונה אל אברהם בבקשה, ופעמיים חוזרת על המילה "נָא". דבריה של רחל, לעומת זאת, נראים יותר כדרישה מיעקב.

שנית, שרי אומרת מפורשות שעובדת עקרותה היא כתוצאה מכך ש-ה' עצר אותה מלדת, דבר שרחל כלל איננה מזכירה.

לבסוף, כפועל יוצא מן הנקודה הקודמת, בעוד ששרי מודעת לספק בתועלת המהלך ומדגישה "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה", הרי שרחל משוכנעת ש"וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".

שפחת רחל אמנם יולדת שני ילדים, אך רחל עצמה נותרת בעקרותה.

בשלב השלישי מנסה רחל להיפקד בדרך אחרת:

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ"     (שם ל', י"ד)

מה עומד מאחורי בקשה זו? נראה, כי הסיבה המרכזית לבקשה זו הייתה בגלל סגולת הפריון שיוחסה לדודאים.[3]

הסבר זה מבאר את תגובתה החריפה של לאה:

"וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי[4] בְּנִי"  (שם ט"ו)           

במילים אחרות טוענת לאה: לא דייך שזכית באהבת הבעל המשותף לנו, אלא שאת גם מבקשת להיעזר בי כדי למחוק את היתרון היחיד שיש לי על פנייך, הילדים?!

כך גם מובנת תגובתה של רחל:

"וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ"   (שם)

אם יעלו הדודאים ארוכה לעקרות, תהיה זו לאה, שאף היא עמדה מלדת, שתזכה בכך תחילה. בסופו של דבר, נפקדה רק לאה, שהוסיפה תפילה לכל התהליך:

"וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי"            (שם י"ז)

רחל, לעומת זאת, נותרה עדיין בעקרותה.

רק לאחר כל השלבים הללו, אנו קוראים על פקידתה של רחל:

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ-לֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"        (שם כ"ב-כ"ד)

כאן מתברר, כי בסופו של דבר פנתה רחל בתפילה לקדוש ברוך הוא, בלא לבטוח באמצעים אחרים.

מכאן ואילך, לא פוסק פיה של רחל מתפילה: תפילה על לשעבר, בהודיה ל-ה' שאסף את חרפתה, ובקשה על להבא, שהקדוש ברוך הוא יוסיף לה בן אחר.

תהליך ממושך עבר על רחל, עד אשר זכתה להגיע להכרה, כי אם ברצונה להיוושע עליה להשליך את כל יהבה על הקדוש ברוך הוא. סוף סוף הצליחה רחל להתנתק מכבלי חינוכו של לבן אביה שגידל אותה, ולהגיע לביטחון ממלא ב-ה'.

דרכה של רחל לא הייתה חלקה, והיא לא זכתה לגדול בבית שבו תתחנך על ברכי עבודת ה'. היא עברה תהליך קשה, שדרש ממנה כוחות נפש רבים, אך בסופו של דבר התהליך הגיע אל המקום הרצוי.

הדבר נכון גם מנקודת מבטו של יעקב, שהבין שרחל לא הייתה נפקדת מעקרותה לולא הייתה פונה ל-ה', ממש כפי שעשתה רבקה בזמנו. אכן כעת, משהתברר הדבר ליעקב, הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי"     (שם כ"ה)

כל עוד לא התנתקה רחל מעולמו של אביה, לא היה כל טעם לחזור הביתה ליצחק. כעת, כשהתברר שגם תחת לבן אביה הצליחה רחל למצוא את דרכה אל ה', ניתן אפוא לסיים את המסע.

 


[1]. בחז"ל אנו מוצאים גישות שונות ביחס לקנאה זו. יש דורשים לשבח:

"אמר ר' יצחק: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים וגו' (משלי כ"ג, יז), ואת אמ' וַתְּקַנֵּא רָחֵל? אלא מלמד שקנתה במעשיה הטובים, אמרה: אילולי שהיא צדקת היתה יולדת"          (בראשית רבה [תיא-אלבק] ע"א, ו')

אולם רוב המדרשים דורשים לגנאי, כגון:

"ורבנין אמ' ארבע מידות נאמרו בנשים. גרגרניות, צייתיניות, עצלניות, קנאות... קנאות, וַתְּקַנֵּא רָחֵל"   (בראשית רבה [תיא-אלבק] מ"ה, ה')

"ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: וַיִּבֶן כת' (בראשית ב', כב), התבונן מאיכן לברותה, אמר לא נברא אותה מראש שלא תהא מוקרת ראשה, ולא מן העין שלא תהא סוקרנית... ולא מן הלב שלא תהא קונתנית... אף על פי כן וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם (משלי א', כה), לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מוקרת ראשה... ולא מן הלב והרי היא קונתנית – וַתְּקַנֵּא רָחֵל"     (בראשית רבה [תיא-אלבק] י"ח, ב')

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, א"ר אבהו: שני דברים שאלו ישראל לפני הקב"ה ואמר להם הנביא לא שאלתם כראוי, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה (שם), אהבה שאהב יעקב את רחל שנאמר וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – שקנאה רחל באחותה, שנאמר וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, ומה תעשה אהבה בצד קנאה" (ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצ,ג)

[2]. המפרשים נחלקו באיזה אופן ביקשו האמהות להיוושע על ידי נתינת שפחותיהן לבעליהן. שתי גישות מרכזיות הועלו בנושא:

גישה האחת, הרואה בלידת השפחה אמצעי שיביא בסופו של דבר לפקידת האישה עצמה. גישה זאת מנמקת את התופעה באחת משתי סיבות: או מסיבה פסיכולוגית-ריאלית, כדברי הספורנו, ש"אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע" (ספורנו בראשית ט"ז, ב), או מסיבה רוחנית: "בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי" (רש"י שם).

גישה השנייה, רואה בכך פיתרון שונה למצוקת האישה העקרה, "אמרה, אם יהיה לך משִפחתי בן אחשב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן" (רד"ק שם).

[3]. האבן עזרא כתב:

"ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדתם קרה"

למרות תמיהתו, ברור שפירש שזו הייתה הסיבה לבקשתה של רחל. רד"ק מפרש כך גם את מעשהו של ראובן: "אולי שמע ראובן מה שאומרים ההמון כי הם מועילים להריון האשה, ולפי שעמדה אמו מלדת הביאם אליה", וכן כתב רבי עובדיה ספורנו, רלב"ג ועוד. ועיין ר' פטאי ומ' זהרי, ערך 'דודאים', אנציקלופדיה מקראית ב, ירושלים תשל"ח, עמ' 645-646.

[4]. לאה מקצינה את הבקשה, כנראה כדי להעצים את האבסורד שבה. בעוד שרחל בקשה לקחת רק "מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ", אומרת לאה: "וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" – בלא שיוותרו דודאים ללאה!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)