פרשת ויקרא – ספר ויקרא כהמשכו של ספר שמות

  • הרב יואל בן נון

א. שני ההמשכים לספר שמות

"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"  (ויקרא א', א')

פסוק זה, הפותח את ספר ויקרא, חסר את הנושא – לא כתוב מי קרא אל משה. על כן, ברור שפסוק זה הוא המשך ישיר לסוף ספר שמות, שם נאמר:

"וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"  (שמות מ', ל"ה)

"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א')

בדרך זו פירשו רוב המפרשים, זולת רש"י. רש"י, בניגוד לדעתם, רצה להסביר את הפסוק כתחילת הספר.

המקבילה של פסוקים אלו לעליה להר סיני, מוכיחה את הקשר לסוף שמות. כך נאמר בסוף פרשת משפטים:

"וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים –וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן"  (שמות כ"ד, ט"ו-ט"ז)

בהר סיני מפורש, שהקריאה אל משה היא המשך ישיר להשכנת כבוד ה'. אולם, שם הסדר שונה. בהר סיני נאמר "ויקרא אל משה" ואחר כך נאמר "ויבֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר", ואילו במשכן נאמר: "ולא יכֹל משה לבוא..." עד "ויקרא אל משה".

מכל מקום, ההקבלה משכנעת לקשור את ספר ויקרא לסוף שמות, כפי שפירשו רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן.

לאור זאת, צריך עיון מדוע נוהגת המסורת הפרדה בין ספר שמות לספר ויקרא, שעה שיש כאן רצף ברור בתוכן ובמשפט. סוף שמות הוא ממש אמצע המשפט של "ולא יכֹל משה לבוא... ויקרא אל משה..."?

לדעתי, התשובה לכך היא שלספר שמות יש שני המשכים: ויקרא ובמדבר.

כבר ראינו כיצד ספר ויקרא הוא ההמשך, אך גם ספר במדבר קשור במפורש לפסוקים האחרונים בספר שמות:

"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם"  (שמות ל"ו-ל"ח)

לכן מסיים ספר שמות באמצע הענין והמשפט, משום שזוהי פרשת דרכים.

כאן נשאל, כמובן, מדוע יש שני המשכים לספר שמות?

נראה, שהדבר נעוץ בהבדלים בין ספר ויקרא לספר במדבר. ספר ויקרא הוא "תורת כוהנים" העובדים בקודש, ואילו ספר במדבר מכוון ללויים ולשבטי ישראל החונים סביב המשכן. ספר ויקרא מכוון פנימה, בעוד ספר במדבר מדבר כלפי חוץ. ספר ויקרא מתנהל בקודש פנימה ואילו ספר במדבר הוא "סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב', ב'). בלשון הקַבָּלָה: "אור פנימי" ו"אור מקיף".

לכן, בספר ויקרא באות פרשיות הקדושה, הקרבנות והטהרות, וכן קדושת היחיד והעדה וקדושת הזמנים והארץ. לעומת זאת, בספר במדבר באים המסעות, חטאי העם והיחיד ונחלת הארץ.

הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר:

"הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו"  (שמות י"ט, כ"ג)

ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן. לכן, נתפסת עבודת ה' בקודש כמבטאת יראה עמוקה וחובה מקיפה השולטת בכל.

אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה'. לפי הפשט, קדמו הפרשיות של פרשת צו (תורת הקרבנות), שנאמרו בהר סיני (על פי ויקרא ז', ל"ח), לפרשיות של פרשת "ויקרא" ("אדם כי יקריב"), שנאמרו באהל מועד. התורה הפכה את הסדר כדי לפתוח ברצון החופשי שבעבודת הקודש, ולא בסדרי החובה, עבודת התמיד.

ב. החופש והחובה בקורבנות

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' [מרצונו] מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"    (ויקרא א', ב'-ג')

אין הכתוב פותח בקרבנות החובה, אלא בנדבה – ממש כפי שנהגה התורה בפרשת תרומה. גם בפרשת תרומה, התורה לא פתחה בחובת המס של מחצית השקל, שכל אחד צריך להביא כדי לכפר על נפשו, אלא בתרומה שכל אחד הביא מרצונו. בהתאם לכך, התורה איננה פותחת בקרבנות החובה אלא בקרבן הנדבה.

בכך, ישנה הדגשה יתרה של ערך החופש לעומת החובה. התורה פותחת גם במשכן וגם בקרבנות בהדגשת החופש, בנדבה. אם ירצה האדם יקריב[1], ואם לא ירצה, לא יקריב.

רק בהמשך, במחצית השניה של פרשת ויקרא, יבואו קרבנות חובה, החטא והאשם. אם ירצה אדם להתכפר, וקרבנות הציבור וחובת הקבע, יבואו רק בפרשת צו.

כידוע, במקום שיש חובה, אין חופש, ובמקום שיש חופש אין חובה.

בסופו של דבר, התורה מאזנת בין שני הערכים הללו, בפרשת פקודי שבסוף ספר שמות. בפרשה זו מובא, שממחצית השקל של החובה השוויונית הוצבו האדנים בתחתית המשכן, ומן השארית עשו את הווים לעמודים לקשור בהם את המשכן לבסוף.

כך נוצרה מסגרת של חובה, ובתוכה הכל חופש של נדבה.

בדיוק כך נעשה גם בקרבנות החובה: קרבנות התמיד יצרו את המסגרת, עולת הבוקר ועולת הערב. באמצע נכנסים כל קרבנות הנדבה, על פי רצון המקריב.

ג. קרבנות בהמה ולא חיה

אולם, יש להדגיש שדבר זה נכון רק לגבי עצם הרצון להקריב קרבן. אולם, חוקי ההקרבה עצמה קבועים ומוחלטים והם נתונים בידי הכוהנים. בנוסף, האדם אינו מביא קרבן מבין כל בעלי החיים הטהורים, המותרים באכילה, אלא רק מהבהמה, מהבקר ומהצאן – חיות הבית הטהורות בלבד. מחיות הבר לא ניתן להקריב קרבן, כפי שעולה מהפסוק "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א', ב').

מדוע אין מקריבים מהחיה, אלא רק מהבהמה?

רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, ביאר, שהקדוש ברוך הוא לא רצה להטריח על ישראל ללכת לצוד כדילהקריב קרבנות. מכאן למדנו על ענוותנותו של ה'.

אולם, נראה שניתן לראות כאן גם דבר אחר. בציד החיה יש משהו מן האכזריות, דבר שנרמז כבר אצל עשו. הציד של בעלי חיים חופשיים החיים בטבע איננו ראוי להקרבה לפני ה'.

חכמינו זכרונם לברכה למדו (ספרא פרק א', ט"ז וזבחים לד.) אף יותר מכך. לטענתם, הפסוק אוסר הקרבת חיה שאיננה בהמה באיסור לאו הבא מכלל עשה.

כאן אנו מחריפים את השאלה: מדוע נחוצה היתה כל כך ההדגשה הזאת?

מדברי חז"ל בתוספתא בסוף מסכת זבחים (פרק י"ג, א) אנו למדים, שכאשר היו מקריבים ישראל בבמות לפני הקמת המשכן, היו מקריבים גם מהחיות הטהורות, שהוזכרו בתורה כמותרות באכילה: "אַיָּל וצבי ויחמור, ואַקוֹ ודישון ותְאוֹ וזָמֶר" (דברים י"ד, ה'). אולם, משהוקם המשכן נאסרו הבמות והופסקה הקרבת חיות בר טהורות.

והנה, באחד הממצאים המעניינים שנמצאו בהר עיבל, בתוך המילוי של המזבח, נמצאה כמות של עצמות שרופות של בעלי חיים שהוקרבו כעולה. כולם היו זכרים צעירים, ורובם אכן היו בקר וצאן, אך מיעוטם יחמורים. כלומר, נמצאה עדות בשטח להקרבת חיה טהורה כקרבן עולה, בניגוד לכתוב בספר ויקרא.

לאחר שנים של תהייה הגעתי למסקנה הבאה: לא לחינם עצמות הקרבנות שנמצאו בהר עיבל נמצאו בתוך המזבח שנבנה שם, ולא על גביו. מסתבר, שהם היו שם רק בשלב המוקדם, הראשוני, כשהיתה שם רק במה עגולה על גבי הסלע. ככל הנראה, מדובר על זמן שקידשו כבר את המקום אך עדיין לא בנו את המזבח, ועדיין לא אספו את העם כולו כמצווה בספר דברים (כ"ז).

בשלב המוקדם, קרבנות העולה היו קרבנות במה, ובהלכות קרבנות במה הקריבו חיה. רק במשכן ובמזבח במקדש אמרה התורה שלא להקריב חיה כדי לומר: ציד חיות מן הטבע החופשי לא יהיה עוד חלק מההקרבה לפני ה'.

ד. משמעות העולה, וההבדל בינה לבין החטאת

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו"  (ויקרא א', ג'-ד')

קורבן עולה עולֶה כולו על המזבח. אולם, מדוע יש בו יסוד של כפרה? הלוא על כפרה יבואו קרבנות החטאת? ומה כפרה בקורבן עולה?

חז"ל, בתורת כהנים (ספרא א', לא וכן בויקרא רבה פרשה ז', ג'), אמרו שני פירושים:

  1. לכפר על מצוות עשה. אם אדם ביטל מצוות עשה, כגון: אם לא קידש את השבת כמצוות עשה שבתורה, לא כיבד את אביו ואמו או לא בירך ברכת המזון. על זה עולה מכפרת, כי קרבנות החטאת והאשם באים על עבירה על מצוות לא תעשה.
  2. לכפר על הרהורי הלב. הפירוש הזה שָעוּן על מה שנאמר בתחילת ספר איוב. מהצדיקים קדמונים שלא מבני ישראל, שנהגו להקריב עולה לכפר על הרהורי הלב, אנו לומדים על הצורך לכפר על מחשבה של עבירה שלא באה לכלל מעשה.

חטאת מכפרת על חטא שנעשה, אבל על הרהורי הלב מכפר קרבן עולה. כפי שנאמר באיוב:

"וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ[2] אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם"  (איוב א', ה')

החטא של "ברכת א-לוהים" הוא אחד מהחטאים החמורים הכלולים כבר בשבע מצוות בני נח. אולם, לא נאמר שם שאיוב חשב כי חטאו בפיהם, אלא בלבבם, ועל זה הקריב עולות. אם כן, "ונרצה לו לכפר עליו" בקרבן עולה מכוון לכפר על הרהורי הלב.

הפירוש השני מתחזק ממה שנאמר בפרשת שמיני, בהקרבת אהרן את העגל לחטאת ביום הקמת המשכן, שהעגל נועד לכפר על חטאו. חטאו של אהרן הוא כאחראי לחטא העגל (וחטאו נחשב שגגה), בעוד בני ישראל הקריבו עגל לעולה. ככל הנראה, קרבנם של בני ישראל היה כדי לכפר על הרהורי הלב, שהרי החוטאים במעשה ממש נענשו מיד. אהרן שחטא בשגגה הקריב חטאת, ובני ישראל שחטאו במחשבה הקריבו עולה.

הרהורי עבירה מעיקים מאד על מצפונם של המוני בני אדם, וקשה להם מאד להשתחרר מהם ולחזור לחיות ולהרגיש כבני אדם חופשיים. בקרבן עולה "לרצונו" פתחה התורה פתח לאדם להקריב קרבן כדי לכפר על הרהורי עבירה מעיקים, ולצאת מהם לחופשי.

ה. מי שוחט את הקרבן?

"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"  (שם ה')

"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' ", נאמר, ולא הכהן השוחט. מכאן אמרו חכמים (משנה זבחים ג', א', גמרא שם לב.) ש"...שהשחיטה כשרה בזרים (מי שאינו כוהן, הוא זר ביחס למזבח), ובנשים, בעבדים ובטמאים...".

באופן טבעי אפשר לומר, שהאדם המביא את הקרבן יסמוך בעצמו את ידו על ראש העולה וגם ישחט אותה, או לפחות יבקש זאת מאשתו, מעבדו או משליח מטעמו. אם כן, השחיטה איננה חלק מההקרבה ואיננה עבודה של הכוהנים אלא של העם. הכוהנים מקבלים את הדם ורק משם מתחילה עבודתם:

"וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"  (שם)

השחיטה עצמה איננה חלק מהקרבת הקרבן, שהרי יש בה שפיכת דם, ולכן היא רק אמצעי שמאפשר את הקרבן.

בדרך זו, שמרה התורה על מקומו של האדם המקריב לפי רצונו, ועל חלקו המרכזי בהבאת הקורבן, בסמיכה עליו, ובשחיטתו. רק בהקרבת הדם למזבח מתחיל חלקם של הכוהנים, שעומדים שם בקודש כדי לשרת את האדם המקריב "לרצֹנו".

ו. פירוט חוקי ההקרבה והיעדרות התפילה מספר ויקרא

"וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַ-ה' "    (שם ו'-ט')

שתי שאלות כבדות עולות מהפסוקים הללו:

  1. מדוע אין כאן תפילות ושירת מזמורים? אפילו תקיעת חצוצרות, שליוותה את הקרבנות, נזכרה רק בספר במדבר (י', ח'-י')? איפה השירה והתפילה? איפה עבודת ה' בפה, בכוונת הלב? האם כל עבודת ה' במשכן היא קיום מדוקדק של כל ההוראות האלה? האם כל עבודת ה' היא הביצוע הדייקני והמפורט של הכוהנים בני אהרן?
  2. מפני מה יש צורך בפירוט מדוקדק כל כך בכתוב. מדוע אי אפשר להשאיר לכוהנים את הפירוט המדויק כתורה שבעל פה? מדוע התורה מרחיבה כל כך ומדגישה – כך בדיוק תעשו עד פרטי הפרטים של ההקרבה?

נתבונן כאן בעיקר בשאלה הראשונה, ונשתדל תוך כדי דיבור להתעסק גם בשניה.

ז. מדוע אין בספר ויקרא תפילות ומזמורים?

חז"ל למדו מספר דברי הימים, ששירת המזמורים היתה נתונה לבני לוי, ואילו הדינים בתורה מפרטים ומכינים ומשרתים רק את עבודת הכוהנים. אולם, מדוע דבר זה לא כתוב בתורה? האם מי שמביא את הקרבן לא אמר כל תפילה שהיא? האם הכל נעשה בדממה?

היו מי שרצו להסיק את המסקנה הזו, וכינו את המשכן על פי ספר ויקרא "מקדש הדממה", כיון שאי אפשר לבטא במשכן תפילות ומזמורים. למעשה, הדבר נובע מכך שאין תפילה שאפשר שתבטא את כל מה שיש בנפש העומדת לפני ה'. הדממה הרי מכילה תמיד יותר מכל דיבור, בבחינת מה שנאמר לגבי אליהו:

"ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה"  (מלכים-א י"ט, יב)

לכן, רק תקיעת חצוצרה יכולה ללוות את הקרבן.

אך לדעתי, ההסבר הזה לא נכון. בני ישראל היו מבטאים את תפילותיהם ואת שירתם עם הקרבנות, לפניהם ואחריהם, כמו ששרו על ים סוף. אולם, התורה לא רצתה לציין זאת.

בהתאם לכך אנו רואים בספר בראשית, שאף שנזכרו מזבחות, לא נזכרו בכלל חוקי הקרבה, אפילו לא אחד מהם! האם פירוש הדבר שבימי האבות לא היו קרבנות עולה עם חוקי הקרבה? הרי ברור מפרשת העקידה שהיו כללים לבניית מזבח ולהכנת העצים[3]. ברור, שהיתה דרך בה היו מקריבים קורבן עולה, והיה ברור לאברהם כמו ליצחק מהו קרבן עולה. כך ניתן להבין מדוע יצחק, במשפט היחיד שהוציא מפיו, שאל את אביו "ואַיֵה השה לעֹלה" (בראשית כ"ב, ז'). יצחק כבר ראה קרבן עולה וידע היטב מהו. ובכל זאת, אין התורה מתארת בספר בראשית שום פרט מחוקי קרבנות, מי מקריב וכיצד.

נמצינו למדים שזוהי הדגשה מכוונת בספר ויקרא, שאיננו עוסק בשירה ותפילה, אלא בחוקי הקרבה. המשכן לא היה מקדש דממה, אלא אדרבה, היו בו שירות ותשבחות רבות, במיוחד כאשר היו אלו קרבנות נדבה ולא קרבנות חובה.

אולם נראה, שאילו היו כתובות בספר ויקרא תפילות, הרי היינו חייבים לומר את התפילות האלה עד היום הזה בלשונם ממש, כחיוב של תורה. על כן הדבר לא נכתב, כדי שלא נהיה מחויבים בלשון הזו ממש.

דברים אלו תואמים את דעתו של הרמב"ם, שאף שלדעתו תפילה היא חיוב של תורה, כתב במפורש (הלכות תפילה פרק א', א'-ג'), שלא מספר התפילות ולא מילות התפילה הם חיוב מהתורה אלא עצם התפילה.

מן התורה התפילה היא חופשית: כל מה שירצה האדם יוכל לומר. לכן, לא קבעה התורה תפילות מחייבות אלא השאירה את השיר, השבח והתפילות לרצון החופשי של האדם המקריב.

 

את עבודת הכוהנים ואת ההקפדה היתירה עליהם על כל פרטיה ודקדוקיה, יש לבאר על פי דרכו של הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג', פרק ל"ב). לדבריו, התורה הקפידה הקפדה יתירה שלא יהיו הקרבנות המוקרבים ל-ה' כדרכי ההקרבה של הקרבן האלילי ודרכי הקרבתו, ולכן הצניעה התורה גם את כל דרכי ההקרבה שהיו נהוגים בתקופת האבות. התורה הבדילה כאן את עם ישראל מכל מה שהיה מקובל וידוע, והקפידה הקפדה יתירה על הכוהנים, שיקריבו רק בדרך "ה' אחד ושמו אחד".

הרמב"ן (ויקרא א', טק), חלק על הרמב"ם בחריפות בעניין טעמי הקרבנות בעצם הקרבתם, שלפי הרמב"ם נועדו להרחיק את עם ישראל מפולחנים אליליים.

למרות זאת, הרמב"ן עצמו הוביל רעיון דומה כאשר הוא הדגיש (בפירושו לשמות כ"ב, י"ט), שכל הקרבנות שבתורה, רק לשם ה' הם מוקרבים. אין קרבנות לשם 'א-לוהים' ואין קרבנות ל'א-ל עליון' או ל'א-ל ש-ד-י', וכמובן לא למלאכים, ולא לשום שֵם מהשמות שהיו ידועים במסורת האבות. כפי שנאמר בתורה:

 "זֹבח לָאלֹהים יחרם, בלתי לה' לבדו"  (שמות כ"ב, י"ט)

זאת, משום ש-"ה' אחד ושמו אחד", ודרכי ההקרבה קבועים וברורים כדי שיהיו כל הקרבנות לשם ה' בלבד, ובאופן הזה בלבד.

אבל, התפילות, השירות והמזמורים נשארו במרחבי החופש של האדם המקריב, כמו עצם הבאת הקורבן "לרצֹנו, לפני ה' ".

ח. ההבדל בין מנחה לעולה

בעוד קרבן עולה פותח בביטוי "אדם כי יקריב", קרבן מנחה פותח בביטוי "ונפש כי תקריב".

חכמינו זכרונם לברכה העמידו אותנו על ההבדל בין השניים: הביטוי "אדם כי יקריב" בקרבן נדבה בא ללמד שלא רק בני ישראל יכולים להקריב עולה ל-ה', אלא כל אדם באשר הוא אדם יכול להקריב, ואפילו הנכרי יכול להביא עולת נדבה למשכן או למקדש (נזיר סב.). למרות שנאמר "אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן ל-ה' ", שמתפרש לפי פשוטו רק "מִכֶּם", מעם ישראל, חז"ל עמדו על כך ש"אדם" כאן, פירושו "כל אדם שמכיר בברית ה' עם ישראל".[4]

בחוגי הקנאים וכיתות קומראן בסוף ימי בית שני היה מקובל הפירוש "רק אדם מישראל", והם התנגדו נחרצות לקבל את 'זבח הגויים'.[5] הלכת חז"ל התייצבה נגד התפיסה הזאת, וראתה בה גורם מכריע לחורבן הבית (גיטין נו.).

חכמינו זכרונם לברכה קבעו שמקבלים קרבן נדבה מהגויים ומקריבים אותו ל-ה', ואפילו אם מדובר בקיסרי רומא, במיוחד משום 'שלום מלכות'.

בפתח קרבן מנחה מדגישה התורה "ונפש כי תקריב". על כך כתב רש"י:

"ונפש כי תקריב - לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה (שהם עולה, מנחה ושלמים) אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" (רש"י ויקרא ב', א')

קרבן המנחה מבטא אם כן את האפשרות למי שאין בידו אמצעים להביא קרבן עולה, להביא קרבן מהחיטים והצומח בלבד. לפי תפיסה זו של רש"י, בעקבות חז"ל, קרבנות המנחה ביחס לקרבנות העולה, מאפשרים לכל אדם להביא קרבנות, ולא להיות נידחים מהמקדש מפני שאין ידם משגת. בלי הפתח הזה, מרחב החופש להקריב ל-ה', היה פתוח רק לבעלי יכולת כלכלית מינימלית.

בסוף הפרשה, בא רעיון זה לידי ביטוי בקרבן הנקרא "קרבן עולה ויורד" שבו בפירוש התורה מתחשבת במי ש"אין ידו מַשֶּׂגֶת" (ויקרא י"ד, כ"א, וכן שם ה', ז'-י"א).

אך הענין של קרבן המנחה עמוק יותר: "עולה ויורד" הוא קורבן חטאת, וגם בקורבן עולה יש צד של כפרה (כדלעיל). אולם, ואילו בקרבן מנחה אין שום צד של כפרה.

אדם שמביא עולה, העולה באה תמורת נפשו, כאותו האייל שהקריב אברהם תחת בנו. אבל העני שמביא קרבן מנחה, נפשו העניה מכפרת עליו! כאבו וסבלו, תחושת העניות השפלות והענווה שישנם במצבו הן שמכפרות עליו. בקרבן עצמו אין שום ענין של חסרון ואין שום ענין של כפרה.

ט. מנחת מאפה תנור

"וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר, סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה: וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה', וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' "     (ויקרא ב', ד'-ט')

למי שאין בידו להביא קרבן עולה מן הבהמה, ניתן להביא 'שי מלכותי' בדמות מנחת סולת בלולה בשמן עם לבונה. אלא, שהתורה מאפשרת סוגים שונים של מנחה: אפשר להביא אותה סולת בשמן, אפשר להביא אותה אפויה בתנור, מטוגנת במחבת שהיא שטוחה, או במרחשת שהיא עמוקה יותר, והטיגון בה נעשה בשמן עמוק.

השי המלכותי לפני ה' מובא בדרך המתאימה לאדם, ויש אפשרויות רבות להכין את המנחה.

הכנת המנחה נעשית על ידי הנפש המקריבה: מי שמביא את המנחה הוא המכין אותה. רק העבודה למזבח, מקמיצה ואילך, נעשית על ידי בני אהרן הכוהנים.

כשם ששחיטת העולה נעשית על ידי מי שאינו כהן, כך הכנת המנחה נעשית על ידי מי שמביא אותה, והכוהנים ממונים רק על ההקטרה למזבח. בכך, משרתים הכהנים את המזבח, אך הבאת הקרבן נעשית על ידי האדם המקריב.

התורה פותחת, אם כן, מרחבים גדולים של נדבה וחופש בעבודת ה', שמאפשרים לכל אדם לבטא את רצונו לעמוד לפני ה', ולהביא קורבן ל-ה'.

 


[1] כפייה 'עד שיאמר רוצה אני' שנזכרה בהקרבה (ספרא פרק א', כו) היא רק בעולה שנתערבה בקרבנות אחרים.

[2] הכוונה כמובן בלשון סגי נהור: קיללו.

[3] כך, לדוגמא, נאמר בבראשית (כ"ב, ג'): "ויבקע עצי עֹלה".

[4] בספרא (פרק א', י"א) הוציאו מן הכלל רק את המשומדים, שהוציאו את עצמם מן הברית, וראו דברי ר"י בכור-שור, ודברי חזקוני לפסוק ב.

[5] ראו א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים, כרך ב' (ירושלים תשע"ג), עמ' 206.