דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | קדושת קניינו של יעקב אבינו

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה"[1] 

שתי שאלות מעסיקות את בהמש"ח בתחילת פרשתינו. הראשונה שואלת על היעלמותו התמוהה של הגמל מרשימת הנכסים המרשימה שיעקב מציג בפני עשיו. תמיהה זו מחריפה לנוכח איזכור מפורש של גמליו של יעקב שני פסוקים אחר כך: "ויחץ את העם אשר איתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות."[2] השאלה השנייה, עקרונית יותר, שואלת על עצם 'ההתרברבות' הרכושנית שבה יעקב מציג את עצמו בפגישה הגורלית עם עשיו. מה טיבה של רשימת נכסים זו: שור, חמור, צאן, עבד ושפחה ומה חשיבות הצגתה בפני עשיו? בהמש"ח מציע מספר תשובות לשאלות אלה. במסגרת זו נביא אחת מתשובותיו המפתחת תפיסה מעניינת ומורכבת ביחס לרעיון הקדושה. פיתוחה של תפיסה זו מתבססת על מספר הנחות יסוד. א. 'נפש הבהמי', דהיינו בעלי החיים, קנויים 'לנפש המדברת', דהיינו בני האדם. הווה אומר, שבעלי החיים דוגמת השור והחמור, יכולים להיות קניינו של האדם ואין בשליטת האדם על בעלי החיים כל פגם, לא דתי ולא מוסרי. רשות זו של האדם לשלוט ולהיות אדונם של בעלי החיים ניתנה לו מידי הבורא: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים….בידכם ניתנו."[3] ב. 'נפש המדבר אינו קנוי לזולתו רק להשם יתברך'. דהיינו, האדם קנוי ומשועבד רק לא-ל עליון קונה שמים וארץ, ואין קניין ושעבוד של אדם לאדם. יוצאת מכלל זה היא נפש העכו"ם שיכולה על פי דין תורה להיות קנויה לנפש הישראלי קניין גוף גמור באופן המוכר של 'עבד כנעני'.[4] היתכנות קניין גופו של עבד כנעני לישראל מקבילה 'בערך יחס נפש הבהמי אל נפש המדבר' באשר נפש הישראלי היא 'בן בכורו של השם יתברך'. כלומר, מעלת ישראל כבנו בכורו של השם יתברך מתירה לישראלי להיות אדון על גופו של עבד כנעני, לא מפני פחיתותו של העכו"ם כנפש בהמי לעומת המדבר, אלא מפני 'שכל נפשות המדברים נגד מעלתו ( של ה' ) המה בערך נפש הבהמה מול האדם'. נפש העכו"ם לעומת ישראל 'הבכור', היא כנפש המדבר לעומתו יתברך. בהודיעו לעשיו כי יש לו בעלות ואדנות על עבד ושפחה מודיע יעקב לאחיו את הדבר החשוב מכל: 'הודיעו כי מעלת יעקב שזכה למעלה גבוהה אשר אין לשום נברא, רק להשם יתברך.'

אלא שבכך לא סגי, שני תנאים צריכים להתקיים כדי לאפשר את הקניין: התנאי הראשון הוא הסכמתו של העבד לקניין. התנאי השני הוא ההסכמה הא-לקית לקניין על פי רצון ה' שהתגלה לנו בתורה. אלמלא שתי הסכמות אלה, לא יהיה הישראלי אדון למדבר אחר.

זאת ועוד, יותר משנובעת האדנות ממעלתם של ישראל היא נובעת מקדושתם, השופעת על מושא הקניין עצמו. 'קניין הגוף הגמור' שקנוי העבד לישראל יוצר קדושה בעבד עצמו. משעה שהוא עבד לאדונו הישראלי מתחייב הוא במצוות כאשה, אוכל בתרומת אדונו הכהן, נאסר בכנענית ועוד. הווה אומר, קניין הגוף של העבדות הוא בעצם היווצרותה וחלותה של קדושה חדשה השופעת מקדושת ישראל אל העבד והשפחה הזוכים בה.

לא רק על עבדים ושפחות משפיע יעקב את קדושתו ויוצר בהם קדושה. גם על בהמות טהורות וחמורים המתקדשים בבכורה, מחיל יעקב וזרעו אחריו את שפע קדושתו. גם שדה בארץ ישראל בבעלות ישראל, חייב במעשרות מכח קדושת הארץ. כך מבוארים הדברים במש"ח: 'שמעצם קדושת הישראלי המושפעת מהשם שאמר "אני ה' מקדישכם"[5], שופע שפע קדושה גם על קניינו ובהמתו. לא כן בהמת עכו"ם הוי כבהמת הפקר.'

יתירה מזו, לא רק בבהמתו ועבדיו יכול אדם מישראל להנחיל מקדושתו המושפעת מה', גם בתחום הזמן, שהוא 'הנברא היותר דק במציאות',[6] יש בכוחם של ישראל לקדש בו את המועדים.

כאן אנו מגיעים למפגש הגורלי שבין יעקב ועשיו. לפי בהמש"ח המפגש טעון במתח הגבוה של מכירת הבכורה שהיא מקור העימות שביניהם: 'ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו כי הוא ראוי לבכורה וזה שאמר גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי, "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה," כי כל אלה קדושים בבכורה, ששפע קדושת יעקב שופע גם על מקנהו וקניינו, עבד ושפחה שהם קנויים ליעקב'. יעקב לא בא כמתרפס בפני עשיו או כמי שרוצה להרשים בהצלחת עושרו הרב. אדרבה, יעקב בא להציג בחזית המפגש את תמצית העימות התיאולוגי שביניהם, את מעלתו הא-לקית וכוח קדושתו. לאור זה ברור אפוא, שאין לו ליעקב לציין את הגמל ברשימת קנייניו המוצגת בפני עשיו. אף שמלכת המדבר היא נכס יקר ורב ערך, אין היא מתקדשת בבכורה ואיננה מבטאת את מעלת יעקב.

בין יצחק לאברהם ויעקב - בין הבית השני לבית הראשון והשלישי

בבואו מפדן ארם, לאחר מות דבורה, נראה ה' ליעקב ומברך אותו בברכת הזרע ובברכת הארץ: "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ."[7] גם אברהם, ראשון המתברכים בברכת הזרע ובברכת הארץ, מקבל את הברכה ילזרעך אחריך', ביטוי החוזר על עצמו שלוש פעמים בזה אחר זה באותו הדיבור[8]. על רקע ביטוי זה החוזר ונשנה לאברהם וליעקב, בולט השוני בהבטחה ליצחק: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל..."[9] הביטו 'ולזרעך' מוזכר שלוש פעמים באותו הדיבור, והיעדרו של הביטוי 'אחריך' בנוגע ליצחק, שלא כפי שנאמר לאברהם וליעקב, טעון הסבר. ייתכן שהדבר נעוץ בדברי בהמש"ח בתחילת פרשת ויצא אותם הבאנו במסגרת זו בשבוע שעבר, אודות הקביעה שזרעו של יצחק כולל גם את עשיו בניגוד לזרע אברהם ולזרע יעקב המתייחס לקדושת ישראל בלבד.[10] אולם, כאן בסוף פרשתינו[11], מפליג בהמש"ח להקשרים היסטוריים, ולתקופות שונות המאופיינות על פי האבות. בהמש"ח טוען שבית ראשון היה בזכות אברהם שקראו 'הר'[12], לכן היה בו גילוי שכינה שנאמר: "בהר ה' יראה"[13] בית שני היה בזכות יצחק שקראו 'שדה' לכן שלטו בו ידי עשיו (ואדום) שהרי עשיו היה 'איש שדה'.[14] בית שלישי יהיה במהרה בימינו בזכות יעקב, שקראו 'בית', שמסמל קביעות לעולם. בבית ראשון היו ישראל מיוחסים לאבותם לבית אברהם[15] . גם לעתיד לבוא בבית שלישי, מבטיח הנביא מלאכי: "וישב מצרף ומטהר כסף"[16] לאמור, ישראל יהיו מיוחסים. אבל בבית שני, עזרא נטל גם את הפסולים מבבל והעלם: "ואלה העולים מתל מלח...ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם"[17] אשר על כן, לגבי יצחק שבית שני מתאפיין על ידו, לא נאמר 'ולזרעך אחריך'. עצם איפיונן של תקופות היסטוריות עלפי עקרונות שונים, מעניק להן משמעות מיוחדת. עלינו מוטל להבין את משמעותן המיוחדת על פי המאפיין של הקוד המכונן אותם: אברהם, יצחק ויעקב.

 

[1] בראשית לב ה ובמש"ח שם

[2] בראשית לב ז

[3] בראשית ט ב

[4] משנה קידושין א ג. בהבדל שבין עבד עברי לעבד כנעני עיין רמב"ם הלכןת עבדים א בעיקר הלכות ו, ז, ח,ט, י. והשווה לפרק ט' מהלכות עבדים הלכה ה, ו, ח. וראה בתוס' קדושין טז. ד"ה אמר רבא. והשווה לשיטת הרשב"א שם, ד"ה אמר רבא, שמצמצם את גופו הקנוי של עבד עברי לעניין מחילת פדיונו בלבד ולכל היתר אין גופו קנוי, בניגוד לתוס'. עיין שם.

[5] ויקרא כ ח

[6] ראה מש"ח בראשית נ י :'הזמן הוא הדק שבגשמים כי כמעט אינו מורגש לרוב דקותו.'

[7] בראשית לה יב

[8] בראשית יז ז, ח.

[9] בראשית כו גד

[10] עיין במש"ח בראשית כח יג ובשיעורנו בתחילת פרשת ויצא.

[11] מש"ח בראשית לה יב

[12] ראה פסחים פח.

[13] בראשית כב יד

[14] עפ"י הערת הר"י קופרמן

[15] עיין רש"י במדבר כו ה ד"ה משפחת החנכי

[16] מלאכי ג ג

[17] עזרא ב נט

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)