פרשת חוקת - האדם הנכון בזמן הלא נכון

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת חקת - האדם הנכון בזמן הלא נכון

נקודת מעבר

הפטרת פרשת חקת (שופטים יא, א-לג), המגוללת בפנינו את סיפורו של יפתח ומלחמתו בבני עמון, נמצאת בדיוק בנקודת האמצע של ספר שופטים. עשרה פרקים באים לפניה ועשרה פרקים לאחריה, והיא בתווך. הקביעה שסיפורו של יפתח הוא בנקודת המחצית של הספר איננה רק נתון סטטיסטי מעניין ומקרי אלא היא משקפת עניין מהותי ביותר הנוגע להנהגתו של יפתח. מבחינה מהותית, יפתח נמצא באמצע הספר, ודינאמיקת המעבר מן החצי הראשון של הספר לחצי השני היא נקודה קריטית להבנת דמותו ומפעלו של יפתח. העובדה שהעלילה גם נופלת באמצע הסטטיסטי של הספר מבחינת מספר הפרקים היא נחמדה ומוסיפה נופך, אך לב העניין הוא בעצם המעבר, ובו נתמקד.

המושיעים

להבנת המציאות שבתוכה יפתח פועל, עלינו לבחון את הנעשה בכלל הספר. הספר מכונה ספר שופטים, ומשמעות הביטוי "שופטים" הוא מנהיגים[1]. פסוק מפתח החוזר על עצמו בצורות שונות לאורך הספר הוא התבנית "וישפוט פלוני את ישראל כך וכך שנים", שמובנו הוא שתקופת הנהגתו ארכה משך הזמן ההוא. ואולם, אם נבחן היטב את הספר, נראה שבחציו הראשון של הספר לא נמצא ביטוי זה ולא מדובר בו כלל על שופטים אלא על מושיעים. הפסוק המתאר את עלייתו של עתניאל בן קנז, ראשון השופטים - "ויקם ד' מושיע לבני ישראל ויושיעם"[2] - הוא המאפיין את השופטים המוקדמים. משמעות הביטוי מושיע הוא שלא מדובר בשופט המנהיג את העם לאורך ימים אלא במצביא המופיע בעת משבר.

המושיע תופס מנהיגות ומופיע בזירה הציבורית כמנהיג צבאי בעת שיש מצוקה בטחונית ופותר אותה. לאחר מכן, אין הוא ממשיך להנהיג את העם אלא חוזר לביתו. אם נתבונן בפסוקים, נראה שמעולם לא נאמר על השופטים הראשונים - למען האמת, נכון יותר יהיה לכנותם המושיעים - שהם המשיכו להנהיג את העם. התבנית המאפיינת את תחילת הספר איננה "וישפוט את העם ארבעים שנה" וכיו"ב אלא "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". המושיע איננו מנהיג את העם ושופט אותם לאחר הנצחון הצבאי אלא שפעולתו מביאה לרגיעה בטחונית הנשמרת לאורך זמן[3].

ואכן, חלק מן השופטים הללו כלל אינם מתוארים בכתובים כמנהיגים הפועלים לאורך זמן, ואפילו לא כמגייסים צבא. כך, למשל שמגר בן ענת[4] שכל מעשהו הוא ניהול פשיטה מוצלחת המביאה שקט בטחוני, מבלי שום ציון זמן של תקופת הנהגתו. כמו כן, אהוד בן גרא שפעל באותה תקופה משיג שקט של שמונים שנה, ככתוב: "ותשקט הארץ שמונים שנה"[5]. אין זאת אומרת שהוא היה מנהיג במשך שמונים שנה, כפי שמוצג בפלקטים למיניהם התלויים בכיתות בית הספר, אלא שפעולתו השיגה שקט לתקופה זו. גם בזקנתו, ואפי' לאחר פטירתו, נמשך השקט עד שקם איום חדש בעקבות חטאים נוספים (עיין ד, א-ב) וזהו משמעות הכתוב שהארץ שקטה לשמונים שנה, ולא שאהוד שלט פרק זמן כה רב, הכפול מכל מושל אחר המוכר לנו מן הנביאים הראשונים והנראה גם מתמיה מעצם ארכו. אין צורך להניח שאהוד החל את פעילותו בגיל צעיר ביותר והפליג בזקנתו אלא שמעשיו השיגו שקט מתמשך.

הפניה לגדעון

כך מתנהל חציו הראשון של ספר שופטים, כשמושיעים יפי בלורית מושיעים את ישראל וחוזרים לביתם. מציאות זאת הביאה לחוסר יציבות, כמובן, ולמצב שבו איש כל הישר בעיניו יעשה, ועל כן טבעי הדבר שבשלב מסוים העם מחליט שדי במציאות מופקרת זאת והוא יוזם פנייה לגדעון לבסוס משטר יציב: "ויאמרו איש ישראל אל גדעון משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין"[6]. ברם, גדעון מסרב לפנייתם ומכריז: "לא אמשל אני בכם ולא ימשול בני בכם, ד' ימשול בכם". עם זאת, הדינמיקה הבסיסית של מעבר ממושיעים מזדמנים לשופטים קבועים נשמר והוא מתגשם כעבור זמן מועט, לאחר גמר האנרכיה והרודנות של תקופת אבימלך ובעלי שכם.

השופט הראשון

בזאת הגענו לתפקידם המכריע של שתי דמויות עלומות ועמומות ולחשיבותה של פרשה קטנה באמצע הספר:

"ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל תולע בן פואה בן דודו איש יששכר, והוא ישב בשמיר בהר אפרים. וישפוט את ישראל עשרים ושלש שנה וימת ויקבר בשמיר.

ויקם אחריו יאיר הגלעדי, וישפט את ישראל עשרים ושתים שנה. ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם, להם יקראו חוות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד. וימת יאיר ויקבר בקמון".[7]

בקריאה ראשונה נראה שתולע בן פואה הוא דמות מינורית ביותר שלא נזקפת לזכותה שום הישג משמעותי. לא מצוין שום דבר אודותיו חוץ מן העובדה שהיה שופט ונקבר; הוא לא הושיע את ישראל מיד פלשתים, לא נלחם בבני עמון או ביצע שום פעילות אחרת המצוינת בכתוב. עם זאת, הוא דמות מפתח, וזאת מפני שהוא השופט האמיתי הראשון. לראשונה נאמר על אדם שהוא שפט את ישראל לאורך תקופה, ולא שניצח את האויב והביא לשקט בטחוני בלבד. לתולע יש עיר בירה ובסיס גיאוגרפי, והוא פותח בעקרון של הנהגה מדינית מתמשכת לאורך תקופה. דווקא העובדה שאיננו מנהיג צבאי כריזמטי אלא דמות שקטה ואפורה יותר, מדגישה את היציבות שהוא מביא ואת המהפכה השלטונית שהוא מוביל.

אחריו בא יאיר הגלעדי, ומעמיק את התהליך. ביחס אליו, הכתוב מתמקד בבניו וברכביהם. במלים אחרות, אנו צופים כאן בהתפתחות מנגנון ומקורבים ובהטבות הנלוות הניתנים להם. לאדם המודרני, שבע ביורוקרטיה ואטום מרוב הרגל לנצול השלטון לטובות אישיות, קשה לומר מלה טובה על המנגנון הבירוקראטי או על המקורבים לשלטון. ואולם, אם נחשוב על האלטרנטיבה ההפוכה, דהיינו אנארכיה שלטונית וחברה שאין בה יד מכוונת כלל ועיקר, נבין היטב מהו הרע במיעוטו וההכרח שלא יגונה ומהי המציאות המסוכנת המפקירה את היחיד כטרף בידי בעלי זרוע. התפתחות המנגנון בידי יאיר מציינת את התבססותה והעמקתה של שלטון מסודר, ובזה חשיבותה. לכן, הכתוב טורח לציין את העובדות הללו אודות העיירים שלהם ואיננו רואה בזה מידע חסר רלבנטיות או ענין.

קצין ומנהיג אזרחי

בנקודה זו בהתפתחות התקופה, אנו מוצאים את יפתח. לראשונה מאז המעבר לשפיטה מסודרת, מתעורר איום בטחוני. תגובת העם איננה לפנות לשופטים האזרחים המנהיגים ומנהלים את השלטון היום-יומי אלא הם מחליטים שעליהם לחפש מושיע כריזמטי ודמות הירואית מן הסגנון של המושיעים שהיו בעבר.

בדרך זו הם מגיעים אל יפתח ומציעים לו להיות מושיע שיוביל את הכוחות בקרב כנגד בני עמון. ואכן, דמותו של יפתח, כפי שהיא מתוארת בפסוקי הפתיחה של ההפטרה, תואמת היטב את המודל של המושיע ולא את זה של השופט. הוא מנודה, חסר יחוס וחי מחוץ לחברה עם חבורה של ריקים ופוחזים תוך כדי הסתמכות על כשרון הלחימה שלו. התכונות הללו יעילות וטובות בכדי לצאת למבצע צבאי אך אין הם עונות על הקריטריונים הנדרשים להנהגת המדינה בימים כתקנם. לכן, ההצעה אליו היא "לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון". הם רואים בו מנהיג צבאי שיוביל את הכוחות ותו לא, וזאת לאור מודל ההנהגה המוכר מעתות המשבר הקודמים של מושיע. ואולם, יפתח אינו רוצה להסתפק בכך אלא הוא מעוניין להיות שופט, שהרי הזמנים השתנו והמודל של שופט התחדש ובא לעולם. שלא כמו גדעון, הוא דורש לתרגם את ההצלחה הצבאית לשררה אזרחית וזקני גלעד מציעים לו זאת בדלית ברירה:

"ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד. ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ד' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש".[8]

פסוק הסיום של פרשת הפתיחה של ההפטרה מבטאת היטב את המתח שבהצעת התפקיד: "וילך יפתח עם זקני גלעד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין". הם רואים בו קצין שאין ברירה אלא לעשותו ראש, ואילו הוא רואה עצמו ראש וראשון שישפוט אותם.

אימפולסיביות של לוחם

ברם, בהתעקשותו של יפתח על היותו שופט טמונה בעייתיות וטרגדיה אישית. בסופו של דבר, אין הוא מתאים להיות שופט כי עיקר כוחו הוא במלחמה ולא בהנהגה. כפי שהיטיבו לבטא זאת חז"ל (ראש השנה כה ע"ב), יפתח הוא מקלי עולם; הוא יודע להילחם ואף להתעלות ברגעי הלחימה ("ותהי על יפתח רוח ד'"[9]) אך אין לו עוצמה רוחנית פנימית שתתאים להנהגה בתקופה שלאחר המלחמה. סיפור נדרו והקרבת בתו, מעידה על כך. הנדר נעשה ללא שיקול דעת ומבלי להתנסח בזהירות הראויה לנדר כה מחייב. כפעולה אימפולסיבית של לוחם הנודר בעת צרה כשפניו אל הקרב, היא ניתנת להבנה, אך התנאי לקבלת הנדר בהבנה הוא הפעלת שיקול דעת לאחר המלחמה ביישום הנדר, או במלים אחרות, בדיקת תקפות הנדר והאפשרות להישאל עליו ולהתירו היא קריטית.

תגובתו של יפתח לנדר ותוצאותיו גם תוכיח לנו האם הוא ניחן בכושר מנהיגות, כמי שמוכן להודות באי התאמת הנדר שביטא בשעתו את רוח הלחימה שלו, למציאות האזרחית והאם הוא מסוגל להתחרט על אמירה כזו. הרי התרת הנדר בנויה על עקרון של טעות ואו חרטה והיכולת להודות בכך היא תכונה המעידה שהמנהיג גמיש דיו להודות שכוונותיו המוצהרות מן העבר אינן תואמות יותר את המציאות החדשה. הלא החרטה או הפתח מבוססות על הכרה שדעת האדם בנסיבות הקודמות אינה מתאימה למציאות המשתנה, ושלו היה מכיר בכך היה משנה את דעתו, ולא מתחייב ומקבע את התנהלותו בהווה לדעתו מן העבר.

חוסר גמישות

ואולם, יפתח אינו עושה זאת. אין הוא מברר אם הנדר חל או לא ואין הוא משתדל להישאל על כך. במיטב המסורת המיליטריסטית, המפקד הבכיר איננו מעלה בדעתו לשנות את אמירתו, ובמקום להרהר ולבחון את נדרו, הוא מתעקש למלא אותו בכל עוז וללא תנאי. כל זה מוכיח את מה שהיה כבר חשדנו מקודם, והוא שיפתח חסר את התכונות הנדרשות להנהיג בעתות שלום. הרי, אם אפי' על בתו אינו חס אלא מכריע את גורלה ללא התחשבות ובחוסר גמישות, אזי ברור שגם כלפי אחרים בעם יתנהל בצורה כזו. ואכן, חז"ל העבירו ביקורת נוקבת על עצם ניסוח הנדר ועל כך שלא הותר. הגמרא בתענית (ד ע"א) מגדירה את עצם הנדר כשאלה שנעשתה שלא כהוגן, ובמדרשים אחרים יש התייחסות ביקורתית ביותר על כך שלא הותר הנדר.

אמור מעתה, יפתח התאים מאד להיות מושיע, כפי המודל הישן שהיה קודם לזמנו, אך התעקש להיות שופט שהוא תפקיד שלא הלם את אופיו וכישוריו. על כך שילם מחיר יקר בסיפור הנדר של בתו, ויש להניח שאף תקופת הנהגתו לא היתה מוצלחת במיוחד. לכן, יפתח היה האיש הנכון בזמן הלא-נכון. כל עוד הוא ניהל את המערכה כנגד בני עמון, הוא היה האדם המתאים לזמן ולמקום אך לאחר מכן, התעקשותו על ההנהגה הפכה אותו להיות מושיע שאינו מתאים לתפקיד שופט.

[ויש להעיר שאותה בעייתיות ליוותה את השופט שבא אחרי יפתח - שמשון הגיבור. אף הוא תואם את מודל המושיע אך פועל בתקופת השופטים וזו בעייתו. אף עליו נאמר (טו, כ) ששפט את ישראל אך עיקר פעילותו היא מלחמה והליכה מתמדת לארץ פלשתים, כך שלא שפט בפעל באופן מסודר את העם, כדרך שעשו קודמיו.]

 
 

[1] בעיני, קביעה זו פשוטה, אך הרבה מאד ראשונים לא קיבלו אותה וראו את הביטוי שופט כמתייחס למישור המשפטי. כך, למשל, עולה מדיונו הנרחב של הר"ן בדרשותיו בעניין מעמד המלך בתוך המערכת המשפטית על סמך הביטוי "ושפטנו מלכנו" ועוד מקורות רבים אחרים. גם דיונם של התוס' (גיטין פח ע"ב ומקבילות) המביאים ראיה שאשה כשרה לדון מדבורה ששפטה את ישראל מצריך עיון לאור שאלה זו (א"כ שם המצב מעורפל יותר לאור הביטוי שבני ישראל עלו אליה למשפט). אף התרגום המקובל של שם הספר לאנגלית (judges ולא leaders) משקף תפישה זו.

כמובן, שישנו מכנה משותף בין שני התפקידים והוא הצורך בהפעלת שיקול דעת בבחירה שבין אפשרויות שונות, אך מגמתם והגדרתם שונה.

[2] שופטים ג, ט.

[3] כאמור, הביטוי השולט בכתובים הוא מושיע ולא שופט. הפעל ש'פ'ט' מופיע פעם אחת אצל עתניאל, אך כתאור פעולתו בעת היציאה למלחמה וכנקיטת מנהיגות במלחמה - "ותהי עליו רוח ד' וישפט את ישראל ויצא למלחמה" - ולא כהנהגה מדינית יציבה לאחר הדיפת האויבים. כמו כן, דבורה מתוארת כשופטת, ובהחלט ייתכן שפעולתה שונה משאר הדמויות המוזכרות במחצית הראשונה של ספר שופטים, אך זה מצריך דיון נרחב יותר החורג מגבולות השעור הנוכחי.

[4] שם שם, לא.

[5] שם שם, ל.

[6] שם ח, כב.

[7] שם י, א-ה.

[8] שם י, י-יא.

[9] שם שם, כט.