חקת | מצוות פרה אדומה
כמצווה שצ"ז מונה ספר החינוך את המצווה לעשות פרה אדומה. מצווה זו מוטלת על הציבור, ותוכנה - לקחת פרה אדומה תמימה בת שלוש שנים ומעלה, ולעשות אותה כדיניה כדי שיוכלו טמאי המתים להיטהר בעזרתה.
מדיני המצווה, שפרה שעלה עליה עול - פסולה. הגמרא לומדת שלא רק עליית עול פוסלת את הפרה, אלא כל עבודה שנעשתה בה פוסלת אותה. אמנם, אם העבודה נעשתה ללא רצון (ללא "ניחותא") - היא אינה פוסלת אותה.
ה"מנחת חינוך" מעלה שאלה מרכזית בדבר ה"ניחותא": רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?
התוס' בגיטין טענו שרצון עושה המלאכה מספיק כדי לפסול את הפרה, אך התוס' בב"מ מביאים מחלוקת בנושא זה. ה"מנחת חינוך" מסתפק בדעת הרמב"ם בנידון: מחד - לגבי הכשר אוכלים לקבלת טומאה, שאף הוא צריך להיעשות מרצון, הרמב"ם פוסק שהאוכלים מוכשרים לקבלת טומאה רק אם באו עליהם מים ברצון הבעלים. ממילא, ניתן אולי להשוות בין שני התחומים, ולהצריך "ניחותא" של הבעלים דווקא. מאידך, בהלכות חובל ומזיק פוסק הרמב"ם שהעושה מלאכה בפרה אדומה של חבירו במזיד - חייב, וה"מגיד משנה" מסביר שחיוב זה הוא בתורת קנס, ולכן הוא חל רק במזיד. הרי לנו מפורש שגם העושה מלאכה בניגוד לרצון הבעלים פוסל את הפרה, ולכן חכמים הטילו עליו קנס.
בהערות שב"מנחת חינוך" בהוצאת מכון ירושלים מובא יישוב לסתירת פסקי הרמב"ם הללו, ויסודו בהגדרה בסיסית של התוס' בגדר רצון. הגמרא כותבת שפרה שבא עליה זכר - נפסלת מפרה אדומה. שואלים על כך התוס': הרי ודאי שהבעלים אינם רוצים שהפרה תיאסר, וכיצד מתקיים במקרה זה תנאי ה"ניחותא"? התוס' מתרצים ש"ניחותא" אין פירושו שהבעלים רוצים בפסילת הפרה, שהרי לעולם הם אינם רוצים בכך. ה"ניחותא" פירושו - האם הבעלים היו רוצים במעשה זה אלמלא היה פוסל את הפרה. לאור זאת, ניתן להסביר שבהלכות חובל ומזיק עוסק הרמב"ם במקרה שבו הבעלים אכן היו מעוניינים שתיעשה מלאכה בפרתם, אלמלא היא הייתה נפסלת בכך. לכן, המלאכה נחשבת לרצון הבעלים, וממילא יש להטיל קנס על זה שעשה בפרתם מלאכה ופסל אותה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)