פרשת כי תבוא - הפטרת כי תבוא

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת כי תבוא

אחד העקרונות שהבלטנו במסגרת כתיבת השיעורים על הפטרות השב דנחמתא, הם דברי התוס' במגילה (ל"א: ד"ה ראש חדש) "דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר", עמדה המחייבת לראות את שתי ההפטרות הנותרות בסדרה כמנבאות על ישועות ונחמות גדולות ומשובחות. ואכן, הפטרת כי-תבא, "קומי אורי" (ישעיהו ס':א-כב) איננה מאכזבת והיא מבטיחה לישראל גאולה שלמה ומרוממת.

זריחת כבוד ה' - השינוי בטבע העולם

למעשה, הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות[1].

נקודה זו מודגשת כבר בפתיחת ההפטרה ומלווה את החזון הנבואי לאורך כל הפרק. הצהרת הפתיחה של הנביא מדברת על הכבוד האלוקי הנגלה לעיני בשר ומאיר את דרכו:

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה". (ס' א-ב)

החלפת התאורה הטבעית של העולם הנברא באור אלוקי-רוחני, היא ביטוי מובהק לפריצת הגבולות שבין עולם הרוח לעולם הטבע, גבולות הקיימים בעולם הטבעי הרגיל המוכר לכולנו. שינוי זה הוא מסממני ביאת המשיח ואחרית הימים. ככלל, הפקעת סדרי הטבע והחלפתם בהשגחה רוחנית תלויה בדרגה רוחנית גבוהה ביותר - אם של יחידי סגולה הזוכים להשגחה פרטית בעולם הזה, ואם של האומה לעתיד לבא - והיא מתרחשת כאשר הקב"ה מתערב באופן פעיל בעולם ואינו מניח לסדרי הבריאה שהוא קבע להנהיג בדרך החק[2]. בהפטרתנו, מעיד הדבר על המדרגה הנשגבה אליה יגיעו ישראל באותה עת, שהרי זריחת כבוד ד' במקום האור הטבעי היא מפאת קרבתם לקב"ה והישגם הרוחני. בהקשר זה, מן הראוי לציין את המדרש הידוע המדבר על האור שנגנז מששת ימי בראשית לשימוש הצדיקים לעתיד לבא:

"דאמר רבי אלעזר אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם, ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב, כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח". (חגיגה י"ב.)

גניזת האור איננה רק עונש גרידא לאנושות בגלל החטאים העתידים לבוא, אלא היא מבטאת שינוי גישה והנהגה. האור הראשוני לא היה אור הנתון לסדרי הטבע אלא אור הנובע מכוח נוכחות השכינה בעולם, ולכן הוא מושפע מחטא וקלקול ומיועד לצדיקים בלבד. גניזתו מפאת חטא העתיד להתרחש מורה על כך שאין כאן עונש, שאיננו ניתן על שם סופו לאחר החטא, אלא התובנה שכבר מתחילת הבריאה מדובר בעולם רוחני טהור שהקרבה לקב"ה מחוייבת, ועל כן באה ההחלטה להעביר את הנהגת העולם ממסלול של חומר המושפע ישירות מן הרוחניות להנהגה הפועלת על פי חוקי טבע. ייתכן ועלתה אפשרות חזרת הנהגה רוחנית המבטלת ומחליפה את החוק הטבעי בעת מעמד הר סיני, אך נסיון זה נפגם שוב בחטא העגל. זו משמעות הענין הסתום של הפסוק המדבר על "הורד עדיך מעליך" ותיאור ביצועו "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", הנאמר במסגרת ההתדיינות שבין משה רבינו לקב"ה, האם עדיפה הנהגה אלוקית ישירה השרויה בתוכם (=עולם הטבעההיסטוריה מוכנע להנהגה רוחנית ובטל כלפיו) או שליחת מלאך שידריכם כשלוחו של מקום(= עולם עם חוקי טבע והשגחה אלוקית במסגרת עולם טבעי). על כל פנים, משה רבינו אכן זכה לכך באותה תקופה ופניו קרנו מאור אלוקי שליווה אותו, אך הוא נאלץ לשים על פניו מסווה. הסיבה לכך היא כי אין העולם הזה במציאותו הטבעית מסוגל לסבול חיבור כה נשגב של נוכחות שכינה במסגרת עולם הטבע, אך ההבטחה לעתיד לבא היא שאותו אור יופיע ויזרח על הצדיקים באותו עולם מתוקן ומרומם.

הרעיון שישנו אור רוחני שיופיע לעתיד לבא ויאיר את העולם באור הבוקע מנוכחות שכינה ולא מכוחות הטבע, המתבטא באותו המדרש בענין גניזת האור, לקוח מתוך הפסוקים שלנו. האור הזורח על ישראל איננו אור השמש אלא כבוד ד' - "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח" ועל כן איננו מושפע מן התהליכים האטמוספריים הרגילים המכתיבים אור וחושך - "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה". הארץ (=הטבע) והלאומים (= ההשגחה הטבעית בעולם) מושפעים מחשך וערפל, אך עליך יזרח ד' וכבודו יתן את האור. מוטיב זה הפותח את ההפטרה חוזר בסופו:

"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך. לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". (שם יט-כ)

כפי שניתן לראות, יש כאן הדגשה חוזרת על החלפת המערכת המטאורולוגית הטבעית בהנהגה רוחנית, המאירה את העולם בכבוד אלוקי, כפי שהיה אף בפסוקים הראשונים של ההפטרה, ובכך נוצרת מסגרת ספרותית של חתימה מעין פתיחה, התוחמת את כלל הנבואה כנתונה במסגרת הזאת.

גאולה לעתיד לבא

כאמור לעיל, הנהגה המכפיפה את עולם הטבע למציאות הרוחנית איננה שייכת אלא בעולם הנמצא במגע קרוב ואינטימי עם הבורא, דהיינו עולמם של צדיקים. לכן, כשהנביא מנבא שכך יהיה לכלל העם לעתיד לבא, התנאי הנלווה שעליו להוסיף הוא שהעם יהיה בדרגה רוחנית גבוהה, ועל כן הוא מוסיף בהקשר זה "ועמך כולם צדיקים" ושהם תפארת הבריאה "מעשה ידי להתפאר".

ובאמת, המדרשים רואים את פרקנו וההבטחות שבו כמתיחס לימות המשיח שלעתיד לבא. וכך שנינו בילקוט שמעוני על אתר (רמז תצ"ט):

"שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח ועליכם בלבד זרח ולא על עובדי אלילים שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ, באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל".

כמו כן, המדרש עומד על ההקבלה שבין מציאות רוחנית נשגבה מן העבר, בו היו ישראל תחת כנפי השכינה ומופקעים מן הסדר הטבעי, לבין ההבטחה הנבואית שבפרקנו לעתיד לבא (שם, רמז תק"ג):

"לא יהיה לך השמש עוד לאור יומם, אמר רבי שמעון בן יוחאי כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה אלא העבים מאירים היו יודעים ששקעה החמה הלבינו היו יודעים שזרחה החמה, מסתכל בחבית ויודע מה בתוכה בטפיח ויודע מה שבתוכה מפני ענן שכינה שביניהם שנאמר לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, אף לעתיד לבא כן שנאמר קומי אורי כי בא אורך, ואומר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ואומר לא יבא עוד שמשך".

המעיין בילקוט שמעוני על אתר ימצא עוד מדרשים רבים הדנים בימות המשיח, תוך כדי קישורם לפסוקי ההפטרה, אך אי אפשר לצטטם כי רבים הם, והמעיין המתעניין ימצאם שם. לאור מה שראינו לעיל, ברור לחלוטין מדוע המדרש מייחס את הפרק הזה בדוקא לימות המשיח ומה הוא תפקיד הפרק במארג הפטרות הנחמה.

היפוך היחסים בין ישראל לאומות

לאחר שראינו את פתיחת וחתימת ההפטרה, הבה נתבונן בשאר הנבואה. כללית, ניתן לתאר את הנאמר בפסוקים הללו כמהפך שבו מערכת היחסים שבין ישראל לאומות משתנה, כאשר היחסים שבין ישראל לאומות יתהפך. ישראל, שהיו חלשים, מעטים ועלובים יזכו לקבוץ גלויות והגוים ינהרו לתת להם שפע, כבוד וסיוע. כמו כן, הגוים יכירו בקב"ה ובמלכותו ויבשרו את תהלות ד'. הפסוקים מרחיבים בכך בשפה פיוטית ועשירה:

"שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה. אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך המון ים חיל גוים יבאו לך. שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כלם משבא יבאו זהב ולבונה ישאו ותהלת ד' יבשרו. כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם. כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך. ובנו בני נכר חמתיך ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך. ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים. כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו. כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד. והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך וקראו לך עיר ד' ציון קדוש ישראל. תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור. וינקת חלב גוים ושד מלכים תינקי וידעת כי אני ד' מושיעך וגאלך אביר יעקב. תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל ושמתי פקדתך שלום ונגשיך צדקה. לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה". (שם ד-יח)

כפי שניתן להתרשם מן הפסוקים, מדובר בהתהפכות היוצרות מן הקצה אל הקצה - "תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור". ברם, לא מדובר רק בשיפור מצבם של ישראל אלא בשינוי סדרי בראשית במובן עמוק יותר. תיאור הגוים כמשרתים את עם ישראל איננו רק בבחינת תיקון העוול שנעשה לישראל בעת גלותם אלא משקף הגדרה מחודשת ושונה של תפקידם ומעמדם במציאות ההיסטורית. אין הם משחררים את ישראל מן הגלות ומאפשרים את קיבוץ הגלויות בלבד, כאשר כל אומה תלך לאחר מכן בדרכה כישות לאומית עצמאית, אלא מציאותם ההיסטורית הופכת להיות כפופה לישראל וכמשרתים אותם.

כמדומה, שיש להבין זאת על רקע הדברים דלעיל. במציאות ההיסטורית המוכרת לנו בעולם הזה בטרם ימות המשיח, הדרישה היא שהגוים לא יפגעו בישראל ולא ישושו לאידם; ברם, מציאות של "ובנו בני נכר חמתיך ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך. ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים. כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו" איננה מצופה. העולם מחולק "למשפחתם ללשנתם בארצותם לגויהם" ולכל גוי יש מציאות היסטורית עצמאית. התיאור בו כלל הגוים זורמים לירושלים ומכפיפים את כל מעשיהם לבנינה, משקף את השינוי שיבוא באחרית הימים, ולכן הוא מופיע בהפטרתנו. בעולם שבו האור איננו אור השמש אלא כבוד ד' וכל המציאות הטבעית היא שונה מן המוכר לנו, אזי אף העולם ההיסטורי משתנה באותה צורה ואף הוא שונה מן המוכר לנו בעולם הזה. ניתן לראות הקבלה זו שבין שינוי המציאות הטבעית לשינוי המצב ההיסטורי בפסוקים הבאים:

"לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה".

"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך".

"לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך".

כפי שניתן לראות, הנביא יוצר כאן רצף והקבלה בין שלשת הפסוקים הללו, הפותחים שלשתם בביטוי דומה ("לא ישמע עוד", "לא יהיה לך עוד", "לא יבוא עוד"). רצף זה מתאר את המהפך שיתרחש ואת מעורבות הקב"ה בעולמם של ישראל בעקבות זאת. והנה, הרצף הזה מכיל פסוק המתיחס לשוני ההיסטורי ולמציאות הבאה בעקבותיה, באותה צורה שהוא מתיחס לשוני הטבעי ולמצב החדש שייווצר, ללמדנו ששני השינויים הינם בעלי אופי דומה; כשם שזה תלוי במעבר מהנהגה טבעית והשגחה רגילה בעולם הטבע הפיזי למציאות רוחנית משיחית, כן זה תלוי במעבר מהנהגה היסטורית והשגחה רגילה במישור המדיני למציאות היסטורית של אחרית הימים.

הגאולה העתידית בהפטרתנו על פי המדרש

ואכן, המדרש (ילקוט שמעוני רמזים תצ"ט-תק"א) מייחס אף את פסוקי פרקנו העוסקים בגוים להתגלות הקב"ה באחרית הימים ולשינויים ההיסטוריים הצפויים לעתיד לבא בעת המשיחית:

"והלכו גוים לאורך, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן...והשאר פורשו הקב"ה בחומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו שנאמר והלכו גוים לאורך, ירושלים אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך, ומי הוא אורה של ירושלים הקב"ה שנאמר והיה לך ה' לאור עולם".

כמו כן, המדרש מוסיף את הדברים הבאים:

"אמר ר' הושעיא עתידה ירושלים לעשות פנס לאומות העולם והם מהלכים לאורה מה טעם והלכו גוים לאורך, וכה"א נכון יהיה הר בית ה' וגו', זהו שאמר הכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (כתוב ברמז תשכ"ז), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בשביל תורה שנתת לי שנקראת מקור חיים אני עתידה להתענג באורך, מהו באורך נראה אור זה אורו של משיח שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב מלמד שצפה הקב"ה בדורו של משיח ובמעשיו קודם שנברא העולם וגנזו למשיח ולדורו תחת כסא הכבוד שלו, אמר שטן לפני הקב"ה רבש"ע אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך למי, א"ל למי שהוא עתיד להחזירך ולהכלימך בבשת פנים, א"ל רבש"ע הראהו לי, א"ל בא וראה אותו, וכיון שראה אותו נזדעזע ונפל על פניו אמר בודאי זהו משיח שעתיד להפיל לי ולכל שרי עובדי אלילים בגיהנם.

באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל והולכים כלם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך, ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח שנאמר ועפר רגליך ילחכו, ובאים כלם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים נהיה לך ולישראל לעבדים, וכל אחד מישראל אלפים ות"ת עבדים יהיו לו".

לסיום, יש להעיר, שלאור ייחוס ההפטרה לתקופה המשיחית, אזי אף את השפע הכלכלי המתואר בו יש לראות באותו אופן. ואכן, מציאות שבה "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל", וכן ריכוז הכסף ומשאבים המתוארים בפרק, תואם מאד את התקופה שבה המעדנות יהיו מצויים כעפר וכל מעייניה של האנושות נתונים להכרת ד' כאורו של עולם.

ואין טוב מלחתום בימים אלו במלות הסיום של ההפטרה - "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה". אכי"ר.

 
 

[1] למותר לומר שאינני נזקק באכסניא זו לשאלות המטאפיזיות התלויות ועומדות בשאלת יחסי חומר ורוח ושינוי טבעו של עולם במעשה בראשית ואו לעתיד לבא. השימוש במטבעות לשון הללו הוא בעקבות ההפטרה, המדברת על כבוד אלוקי זורח, אם כמשל ומטאפורה ואם דברים כפשוטן.

[2] יחידי סגולה מכלל הדורות, שנפשם דבקה בקב"ה בדביקות ייחודית ועזה, מתוארים ע"י הרמב"ן כזוכים להשגחה פרטית ומיוחדת המפקיעה אותם מן הסדר האנושי הרגיל. נקודה זו מודגשת על ידו בדבריו על אברהם אבינו, תוך כדי ציון העובדה שאף הרמב"ם שותף לדעה זו (אם כי במסגרת הנחות יסוד מטאפיזיות שונות בדבר טיב ההשגחה):

"והנכון בעיני שהיא (= הביטוי 'כי ידעתיו' עליו נסוב הדיון. מ.ל.) ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה".

ביתר הרחבה, חזר הרמב"ן ונזקק לענין בפירושו על איוב (ל"ו:ז):

"ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים, כי כאשר לבם ועיניהם תמיד עמו, כן עיני ד' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה, עד כי החסיד הגמור הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלקיו ישתמר שמירה מעולה."