פרשת כי תצא - דברה תורה כנגד יצר הרע

  • הרב איתמר אלדר

פרשת כי תצא - דברה תורה כנגד יצר הרע

בתחילת פרשתנו, מופיעה פרשית אשת יפת תואר:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים כ"א, י-יד).

התורה מתארת מציאות לא פשוטה שבה לוחם השב משדה המלחמה, רואה במחנה השבויים אשה יפה והוא חושק בה. הקושי כמובן כפול:

ראשית, מדובר באשה מקרב הצבא המובס, וחשיקה זו מתעלמת גם מן העובדה שלא מדובר באשה 'מקרב אחיך', בת ישראל, וגם מן העובדה שמדובר בשבויית מלחמה.

שנית, המוטיבציה לשאת אשה זו, הינה חיצונית לחלוטין: 'אשת יפת תואר', 'וחשקת בה', כל אלו מעידים, לכאורה, על היצר המוליך את האדם בסיטואציה זו[1].

על פי הבנה זו, כמובן, זועקת שאלת ההיתר שלכאורה ניתן על ידי התורה לאדם זה, וכך מתמודדת הגמרא עם הקושי:

"תנו רבנן: 'וראית בשביה' - בשעת שביה, 'אשת' - ואפילו אשת איש, 'יפת תואר' - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (קידושין כא:).

הגמרא מבארת כי מדובר בהתפשרותה של התורה עם יצרו של האדם, מתוך הנחה שלו יאסר על האדם, לקחת את אותה אשה, ישאנה באיסור, כיון שהפיתוי גדול מידי, ועל כן מוטב שישראל יעשו מעשה שבמדדים האובייקטיבים שלו אולי הוא שלילי, אך לפחות הם לא עברו על איסור.

דברים אלו מותירים אותנו עם שאלה עקרונית לא פשוטה.

האמנם קביעה זו של חז"ל: 'מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות', ראויה היא? האם פשרה זו עם יצר הרע, איננה מנמיכה את הרף המוסרי אותו מבקשת התורה ליצור? האם לא מוטב שיהיו בישראל מזידים, אולם לפחות ידעו כי מזידים הם ואולי אף יצליחו ביום מן הימים להתגבר על יצרם?

שאלה זו, הינה כללית ביותר, והיא באה לידי ביטוי במקומות נוספים. נחרוג ממנהגנו ונרחיב מעט את היריעה בטרם נכנס לעולמה של החסידות ונתבונן באופן שבו היא מבקשת לטפל בסוגיה זו.

הגמרא בקידושין, גם היא מתארת סיטואציה אחרת, לא פשוטה:

"אמר רבי אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (קידושין מ.).

לכאורה, שוב נתקלים אנו בדין, הפעם מן הגמרא, המדבר כנגד יצר הרע, ומתיר לאדם באופנים שונים ובתנאים מסויימים לבצע את זממו, כשיצרו מתגבר עליו.

גם כאן, קשה מאד לקבל את הדברים ומחלוקת פרשנים מעידה על כך, וכך מבאר רש"י:

"ילבש שחורים - שלא יראה עצמו בכבודו אולי ירך לבבו בכך וגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם לכן ילבש שחורים" (רש"י שם).

רש"י מבאר את העצה ללבוש שחורים כעצה שאולי בסופו של דבר תביא את האדם ליכולת להתגבר על יצרו, אולם הוא מדגיש מיד שגם אם לא, הרי שבלבישת השחורים יימנע האדם מחילול ד'. במילים אחרות, גם אם האדם עומד לחטוא, הגמרא מצמצמת את עוצמת החטא והשלכותיו.

וכנגדו, מביאים בעלי התוספות:

"ויעשה מה שלבו חפץ - פי' ר"ח ח"ו שהותר לו לעבור עבירה אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעים אדם מן העבירה" (תוספות שם).

ר' חננאל, איננו מוכן להשלים בשום אופן עם האפשרות שר' אלעאי 'מתפשר' עם יצר הרע ונותן לאדם לעבור עבירה. לשיטתו, דברי ר' אלעאי אינם אלא עצה כיצד להנצל מן העבירה.

המחלוקת בין ר' חננאל לבין רש"י הינה מחלוקת חינוכית עקרונית.

רש"י מבין שר' אלעאי סובר כי במקרה זה, כיון שיש סיכוי סביר שהאדם לא יצליח להתגבר על יצרו, מוטב - אם יותר לנו להתבטא באופן אבסורדי - שיעשה את ה'איסור' בהיתר, אלא שבאופן מצומצם, כך שהנזק לו עצמו ולעולם יהיה מזערי. לעולם - מפני שלא יהיה חילול ד' בפרהסיא. לו עצמו - כיון שאף על פי שחטא, הוא איננו חווה חווית ניתוק גמור מד' יתברך[2]. חוויה של ניתוק שלעתים היא עצמה מעצימה את הריחוק ומזינה את עצמה[3]. אדם כזה חש שאולי עושה הוא מעשה שאין להתגאות בו, אולם לפחות הוא איננו טורק דלת לתורה ולהלכותיה, בהיותה מכילה בתוכה גם את האפשרות הזו[4].

ר' חננאל, איננו מוכן לאפשר תפיסה כזו. לדעתו, התורה צריכה להציב רף ברור: מה אסור ומה מותר. מה מוסרי ומה לא. אדם הנופל ברשתו של יצר הרע חייב לדעת שהוא נופל לשם וסוג כזה של היתר רק מטשטש את הגבולות ומקשה על האדם להתמודד עם הפיתוי.

שאלה חינוכית זו, מלווה את העולם התורני לדורותיו, וגדולי ישראל נזקקו לה בהנהגתם את עם ישראל פעמים רבות[5].

בדברים הבאים ננסה לבחון דרך נוספת של התמודדות עם סוגיה זו הפעם מקרב אדמור"י החסידות.

אסור ומותר - כבול ומשוחרר

ר' יהודה אריה לייב מגור, בעל השפת אמת, כותב בהקשר זה את הדברים הבאים:

"במדרש לוית חן הם המצות מלוין האדם כו'. שיש בכל דבר מצוה שיוכל האדם לדבק הכל ע"י המצות להש"י. לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר. והלא ביד הקב"ה לעזור לאדם נגדו או שלא יסיתנו ולמה הי' הצורך להתיר איסור. רק שזה עצה להתיר דבר שמושך האדם לרע שע"ש זה נק' איסור כמ"ש בסה"ק [= בספרים הקדושים] שע"י נאסר האדם ונקשר לרע. רק עי"ז שגומר בדעתו שאם לא התירה הכתו' לא הי' נושאה. עי"ז נעשה היתר שלא להיות נקשר ונאסר ע"י לסט"א ואם הי' איסור לא הי' יכול לגבור נגד היצה"ר רק עתה בנקל יותר לברר לעצמו שאם הי' אסורה לא הי' נושאה. ועצה זו נוהגת בכל דברי רשות שצריכין שמירה שלא להתדבק בהם ע"י שמברר לעצמו שאם לא הי' רצון הקב"ה להתנהג בעניני עוה"ז לא הי' עושהו כנ"ל" (שפת אמת, כי תצא תרל"ב).

השפת אמת בדברים אלו, מתמודד עם שאלתנו, ובלשונו: 'והלא ביד הקב"ה לעזור לאדם נגדו או שלא יסיתנו ולמה היה הצורך להתיר איסור'.

כמבוא לתשובתו מביא השפת אמת את המדרש הבא, המשמש מקור התיחסות מרכזי בדרשותיו על פרשת כי תצא:

"זהו שאמר הכתוב (משלי א) 'כי לוית חן הם לראשך'... מהו כי לוית חן? אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו') 'וכתבתם על מזוזות ביתך'. אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב) 'לא תלבש שעטנז'. אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך, שנאמר (ויקרא י"ט) 'לא תקיפו פאת ראשכם'. ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כב) 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר (שם) 'לא תזרע כרמך כלאים'. ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר (שם כ"ד) 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה'. אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך, מנין? שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך' " (דברים רבה ו', ג).

במובן הפשוט, ר' פנחס בן חמא מבאר כי המצוות נוגעות לכל רבדי החיים ונוגעות בכל פרטיהם, ועל כן, הן מאפשרות לאדם להיות נתון בכל זמן בשיח מתמיד עם ד' יתברך כמצוה ומצווה.

השפת אמת, בתורה זו ובתורות אחרות, מבקש להעמיק בדברי ר' פנחס בן חמא. המצוות על פי הבנתו, הינן כלי בידו של האדם לרומם את המציאות כולה אל ד' יתברך. השפ"א איננו מעונין רק בתודעתו של האדם ובהיותו דבוק בכל עת לעשיה של קדושה, כי אם בעולם ובתיקונו, ובכל סיטואציה שהאדם נמצא, ישנה מצווה שבעזרתה האדם יכול לרומם את אותה הסיטואציה, את אותו החפץ, את אותו המקום אל ד'. המצוות הן החוטים שהאדם קושר בין כל דבר ודבר לבין ד' יתברך.

מתוך תובנה זו, מבין השפ"א לא רק את משמעות המצוות כי אם גם את משמעות האיסורים[6].

המילה אסור, נושאת בקרבה משמעות כפולה. מחד, 'אסור' משמעותו הימנעות, 'אל תעשה', 'אל תיגע'. מאידך, 'אסור' משמעותו הינה גם 'קשור' - 'מקום אשר יוסף אסור שם' (בראשית מ', ג), בית האסורים הינו המקום שבו בני אדם קשורים וכבולים, נעדרי בחירה, נעדרי חירות.

אם מעשה המצוה, מלמדנו השפת אמת, קושר את המציאות אל ד' יתברך ומרוממה אליו, הרי שמעשה האיסור, קושר את האדם אל הרע, אל הנמוך.

האדמו"ר הזקן, בספר התניא פרק ח', מדגיש את הטומאה הנדבקת לאדם העובר עבירה גם בשוגג, בהיותה נושאת בקרבה רע אונתולוגי, ולא רק בתור היותה מעשה אסור בשל הצו האלקי.

האיסור הינו אסור מפני שהוא רע ומטמא, וממילא הבעיה המרכזית איננה המעבר על צו ד', כי אם בטומאה שהחטא מחולל בנפשו של האדם. ממילא מי שעובר עבירה נאסר ברע שדבק בו.

השפת אמת, כך נדמה, מגדיר את הכבלים שאליהם נאסר האדם בעוברו על איסור באופן שונה.

נדמה כי השפ"א, סובר כי האסון הגדול במעשה העבירה הינו איבודה של החירות, של הבחירה. האדם נאסר ונכבל אל יצרו, אל הרע, אל המפתה, ובן רגע הוא הופך להיות אסיר.

חירותה של התורה המלאה במצוות ואיסורים, הוא בהיותה משמרת את האדם מהיסחפות משולחת רסן ונעדרת שליטה אחר היצר, אחר הפיתויים, אחר העולם הזה, ועבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד' הוא לבדו חופשי.

מכאן, נסללת דרכו הנועזת של השפ"א לבאר את ההיתר של מעשים אסורים רק מפני ש'דברה תורה כנגד יצר הרע[7].

מטרת ההיתר, קובע השפ"א באופן פרדוכסאלי, הינה להתיר את האדם מן האיסור, במובן העמוק שעליו דיברנו עד כה.

אם תמצית הרע של המעשה האסור, היא בהיותו של האדם מאבד את חופש הבחירה וממילא בהיותו נאסר אל יצר הרע ומגמתו, הרי שהשחרור מכך היא בהיותו של האדם בן חורין ובעל בחירה. וכאן נסללת דרך חדשה, נועזת ומסוכנת, ששמורה היא רק לתורה ולד' יתברך, לנתק את האדם מכבלי הרע.

הניתוק, מלמדנו השפ"א, איננו בהכרח בהימנעות מהמעשה, בהתרחקות ממנו. ההיפך הוא הנכון! לעתים נקיטת דרך זו, תביא את האדם למאסר גדול יותר, לשיעבוד חזק יותר ולחוסר יכולת באמת להתרחק ולהתנתק מאותו המעשה.

לעתים דוקא הפיכת האיסור להיתר, שחרורו של האדם מן המלחמה, ונתינת המעשה הזה לסלו של אדם בבחינת 'פת בסלו', דוקא היא תשחרר את האדם ותעניק לו מחדש את היכולת לבחור או לא לבחור בעשית אותו המעשה, וזוהי המטרה המרכזית. משהצליח האדם לברר לעצמו כי הוא איננו משועבד לעשות את אותו המעשה, ואם יחפץ, יכול להמנע ממנו, מרגע זה, המעשה מותר, והאדם משוחרר, וגם אם יעשה, יעשה כהיתר, לא רק במובן ההלכתי כי אם גם במובן הנפשי הפנימי, לא מתוך הכרח ושיעבוד ליצר, כי אם מתוך בחירה וחופש.

התורה, בהתירה אשת יפת תואר, מכריזה מלחמה על יצר הרע, אך לא על ידי בריחה ממנו, והרחקת האדם ממנו ככל האפשר, כי אם בהישרת מבט כנגדו, בצעידה נכחו, ובהקנית חופש וחירות לאדם המתיצב למולו.

לדעת השפ"א, לעתים, יכולתו של האדם להגיע לבחירה ולחופש, האפשרות להשתחרר מהפיתוי ומן היצר, גדולה יותר דוקא כשהמים מפסיקים להיות גנובים.

המהלך המופלא של ד' יתברך, בהתירו את אשת יפת התואר, הוא בכך ששחרור זה מן המתח, מן הפחד מן המעשה האסור, מן ההצצה המתמדת אל מקום האיסור, מביא את האדם ליכולת בחירה אמיתית אם לעשות את המעשה שהרגע התורה התירה או להמנע ממנו במידה והיתה אוסרת אותו, ומתוך חופש זה, גם אם יבחר לעשות את המעשה, הרי שאין בכך 'איסור' גם במובן ההלכתי שהרי התורה התירה אותו, אולם גם במובן הפנימי, שהרי המעשה נעשה מתוך חופש, ועל כן הוא איננו אוסר את האדם אל הרע.

זהו חידוש, שאיננו יכול לצאת תחת ידו של האדמו"ר הזקן, המבין כי עצם המעשה לכשעצמו נושא בקרבו משמעות שלילית, וממילא השאלה האם המעשה נעשה מתוך הכרח או מתוך שוגג או אפילו מתוך בחירה, איננה משמעותית לענין ההיטמאות, והשלכותיו השליליות של החטא משפיעות על הנפש בכל מקרה.

דוקא ההתמקדות בחירות ובתודעתו של האדם המביאה אל עשית המעשים, היא זו המאפשרת ל'איסור' להפוך ל'היתר' דרך שינוי תודעתו של האדם והכח המניע לעשית המעשה.

ראוי להדגיש באלפי הדגשות!

ראשית, שיקול דעת זה, להפוך איסור להיתר, מתוך ההבנה כי לעתים דוקא השחרור מן האיסור, מאפשר לאדם את החופש והבחירה ואת השחרור מן היצר, ניתן לתורה בלבד.

ד' יתברך הבוחן כליות ולב, יודע מתי האיסור צריך להשאר איסור ומתי עליו לההיפך להיתר.

הוא היודע מתי ההיתר רק ייצר אשליה של חופש ומתי באמת יביא את האדם להכרה פנימית יותר. ועל כן אל לו לאדם בשום פנים ואופן לצעוד בדרך זו לבדו ועל פי שיקול דעתו המוגבל והחלקי, וד' יתברך יצילנו מן החטא ומן העוון.

שנית, תפיסה זו, מביאה את השפת אמת, לתובענות גדולה יותר מצד האדם, וזאת לאור משפטו האחרון הנוגע לדברי רשות.

עד עתה טיפלנו במצוות ואיסורים, אולם במסגרת חיינו ישנו מרחב שלם שאיננו נכנס לקטגוריה של מצוה או של איסור, והוא המכונה דבר הרשות.

כשם שהתמונה הדיכוטומית שבין איסור להיתר, משתנה לאור ההגדרות החדשות של 'אסור ומותר' הנוגעות לתודעתו של האדם ולכח המניע שבו, כך גם השטח האפור והבלתי מורכב של דבר רשות, הופך להיות תלוי בתודעתו של האדם.

מלמדנו השפ"א כי דבר רשות הנעשה מתוך העדר בחירה, שבו האדם נדבק במעשים, משועבד להם, הופך להיות אסיר של העולם הזה, אף על פי שהוא איננו עושה מעשה אסור, הרי שהוא אוסר עצמו אל כבלי העולם הזה, ובעצם במובנים רבים הופך המעשה עצמו לאסור, שהרי ההגדרה החיצונית של האיסור, תלויה, על פי השפ"א, במעמדה הפנימי של הנפש ובהיותה אסורה הוא מותרת אל המעשה.

גם בעולם הרשות, גם במציאות האפורה של העולם הזה, האדם חייב לפתח רגישות פנימית, ולחתור לחופש פנימי של הנשמה, לבחור לעשות או שלא לעשות.

אין איסור לאכול, אולם אכילה הנעשית מתוך הכרח, מתוך שיעבוד אל היצר, אכילה שהיא ביטוי להיותו של האדם כבול ליצרו ולקיבתו, אוסרת את האדם אל החומר והופכת להיות בחינת 'מעשה איסור'.

אם כן, תפיסה זו של השפ"א, תובעת מן האדם חתירה מתמדת להיות 'מותר', להיות בעל בחירה, הן במעשים שהם איסורים שהפכו להיות היתרים על פי התורה, וניתן להכניס בקטגוריה זו את כל המצוות שהזכרנו בתחילת השיעור, שיש בהן בחינה של 'כנגד יצר הרע דיברה התורה', והן במעשים של רשות שאין בהם, לכאורה, איסור חיצוני, אולם עלולים הם לבטא איסור פנימי שהאדם חייב להלחם בו ולהשתחרר ממנו.

כאמור, הזכות לפעול מתוך שיקול דעת זה, ביצירת איסורים והיתרים, לד' ולתורתו בלבד, אולם במקרים מיוחדים, כפי שראינו בגמרא בקידושין לעיל, גם חז"ל הלכו בדרך זו.

ראינו לעיל, כי סוגיה זו נושקת לתפיסת מנהיגות ולהבנת תפקידו של המחנך. לעתים רבות, בדברים שאינם נוגעים לאיסורי תורה, מצויים אנו כמחנכים כהורים וכמנהיגים, בהתלבטויות של אסור ומותר. בשאלה האם 'לדבר כנגד יצר הרע' או להציב רף ברור.

השפ"א מעניק לנו נר גדול ללכת לאורו בדרכנו. החירות הפנימית. עלינו לחתור גם כלפי עצמנו וגם כלפי זולתנו, אל השגת החירות הפנימית.

השחרור משיעבוד, לא להיות כבול אל היצר, אל הפיתויים, אל העולם הזה, גם כשלכאורה איננו עוברים על 'איסור', הוא ה'היתר' הגדול שאליו חותר ד' יתברך דרך התורה ומצוותיה, ואליה צריכים אנו לחתור, ומתוך חירות זו, נוכל להתיצב כנגד יצר הרע ולדבר כנגדו בבחינת: 'דברה תורה כנגד יצר הרע'.


[1] רש"י ופרשנים אחרים, מבארים את רוב הדינים בפרשיה זו, כבאים לצנן את התלהבותו החיצונית של האיש החושק: 'כדי שתתגנה עליו'.

[2] כאמור, כך אפשר לתפוס את דיני אשת יפת תואר, כך אפשר לתפוס את דיני עבדים בתורה, כך אפשר לתפוס את דיני אכילת בשר תאוה, וכו'.

הרמב"ם, אף יישם עקרון זה על מצוות שבין אדם למקום, כגון קרבנות והלכות אחרות שאף בהן דיברה תורה כנגד יצרא דעבודה זרה שהיה מוטמע בקרב ישראל.

[3] תובנה זו, היא העומדת בתשתיתה של אחת התורות המפורסמות של ר' נחמן מברסלב, תורה רפב' בליקוטי מוהר"ן קמא, המייעצת ומדריכה את האדם לדון כל אחד לכף זכות ואף את עצמו, מתוך הנחה שהנפילה הגדולה של האדם איננה החטא עצמו אלא המרה השחורה, היאוש, התסכול, הריחוק שחש האדם בעקבות החטא.

[4] ראוי לחדד, כי העובדה שההלכה בסופו של דבר מתירה בדיעבד לעשות את המעשה, איננה מבטלת את המחיר שיש בעשית המעשה הזה, אף על פי שבסופו של דבר הוא נעשה בסוג של היתר.

כאן, רש"י איננו מתיחס למחיר, אולם בדין אשת יפת תואר, מחד הוא כותב כי התורה דברה כנגד יצר הרע ועל כן היא התירה את המעשה ואף על פי כן, לעשייתו ישנן השלכות שליליות:

'אבל אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו' (רש"י דברים כא,יא).

[5] נציין שגבולותיה של שאלה זו חורגים בהרבה מן השאלה החינוכית, ויש כאן שאלה תיאולוגית השקפתית לגבי תפיסת המצוות.

ר' צדוק הכהן מלובלין, בהתייחסו לפער בין איסור שחוטי חוץ לציווי על שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, מנסה להגדיר מחדש את מהות המצוות וכתב על כך חברי יונתן גרוסמן (סיני תשנ"ח).

[6] בתורות אחרות, השפ"א מצטט רעיון זה בשם האדמו"ר הזקן בספר התניא (אצלנו הוא סותם ב'ספרים הקדושים'), ומיד נתייחס להבדל בין שניהם.

[7] דברים חריפים ונועזים אף יותר, מצויים בדבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר, בעל מי השילוח, האדמו"ר מאיזביצא, על פרשיה זו (מי השילוח, ח"א, כי תצא, 'וראית בשביה'). וסייג את הדברים במעט ר' צדוק הכהן מלובלין, תלמידו (צדקת הצדיק, מג'), ולא נתייחס לסוגיה מרתקת זו הפעם, מפאת מורכבות הדברים וקוצר היריעה. רק נציין ששלשת אדמורי"ם אלו, ינקו כולם מאותה חצר ומאותה מסורת בית מדרשית - פשיסחא.