פרשת כי תצא – מצוות מעשיות בימינו

  • הרב יואל בן נון
א. "עזֹב תעזֹב עִמו" ו"הקם תקים עִמו" בכביש[1]
 
"לא תראה את חמור אחיך או שורו נֹפלים בדרך, והתעלמת מהם – הקם תקים עִמו"    (דברים כ"ב, ד')
 
כתב הרמב"ם:
 
"מי שפגע [כלומר, פגש] בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה. בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצווה לפרוק מעליה. וזו מצות עשה, שנאמר: '[כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו, וחדלת מעזֹב לו] עזֹב תעזֹב עִמו' (שמות כ"ג, ה'); ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: 'לא תראה את חמור אחיו או את שורו נֹפלים בדרך והתעלמת מהם, [הקם תקים עִמו]' (דברים כ"ב, ד)"  (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש י"ג, א'-ב')
 
וכתב על כך בערוך השולחן:
 
"במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה והסוס קשור לעגלה, אם פגע (=פגש) בעגלה שנשקעה ברפש וטיט, מחויב לסייע לעגלון לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה. וזהו מצוות פריקה, ואחר כך להטעינו כראוי, וכן אם נפל המשא מהעגלה מחויב לסייע להטעינו, וזהו מצוות הטעינה. וכן אם נשבר אופן מהעגלה, או היד שהאופן מתגלגל בו, מחויב לסייע ולתקן בכל מה שאפשר, וללוותו מעט, שיראה שהולכת יפה, וזהו גם כן ממצוות פריקה וטעינה"  (ערוך השלחן חו"מ רע"ב, ח')
 
רבים חושבים, שהמצווה הזאת מוגדרת על ידי צער בעלי חיים של החמור הרובץ תחת משאו. אולם,  השאלה אם צער בעלי חיים הוא איסור מדאורייתא או לא, נתונה במחלוקת תנאים ופרשנים (בבא מציעא לב.-לג.), והיא רק הגורם לכפילות בתורה של פריקה וגם טעינה (כמבואר בסוגיא שם). הסיבה העיקרית למצוות פריקה וטעינה הוא, כמובן, צער האדם (ראו רמב"ם שם, הלכה ט'), והבהלה שעלולה  להשתלט עליו באובדן רכושו.
 
הרמב"ם אף הביא הלכות אלה בהלכות רוצח ושמירת הנפש, מפני שאדם במצב כזה עלול לסכן את נפשו במעשים פזיזים.
 
מכאן נובעת גם מסקנתו של "ערוך השולחן", שהמצוות חלות גם על עגלות רתומות לסוסים, וגם על שבר אופן בעגלה. התורה דואגת לעגלון (הוא הנהג), ולאו דווקא, או לפחות לא רק, לסוס ולחמור.
 
מכאן מסקנתנו שמצוות פריקה וטעינה חלות גם על כלי רכב שנתקעו בצד הכביש. לא רק במשאית שהתהפכה והסחורה התפזרה בצד הדרך, אלא גם בתֶקֶר בגלגל (פַּנצֶ'ר), במנוע רותח, במיכל דלק שנתרוקן ובתקלות רבות אחרות.
 
מהם התנאים המחייבים כל נהג הנוסע בדרך לעצור ולעזור? בראש ובראשונה עולה שאלת ההפסד והפיצוי. הנהג העוצר מפסיד זמן, ולפעמים הוא מפסיד זמן עבודה, עבודה ממש, או גם הפסד רווח.
 
כאן מתבטא ההבדל בין פריקה לטעינה, מפני שהגמרא (שם) קובעת שהתורה חייבה אותנו לפרוק בחינם, אבל לטעון בשכר.
 
בפירוש העניין נחלקו ראשונים: הרא"ש קבע שהפריקה בחינם רק אם איננו עובד באותו הזמן, ואם הוא עובד יש לו פיצוי חלקי, כמו בהשבת אבדה (ראו חושן-משפט סימן רס"ה). לעומתה, טעינה בשכר פירושה בשכר מלא, אם בעל המטען מוכן לשלם, אלא שהתורה חייבה לעצור ולהציע לבעל המטען טעינה בשכר. בהתאם לכך פסקו בטור ובשו"ע (חושן משפט סימן רע"ב, ו').
 
אולם, הר"ן פירש שפריקה בחינם היא לגמרי בחינם, ואילו טעינה בשכר היא כמו השבת אבדה, בפיצוי חלקי אם הוא עובד.
 
אמנם הפוסקים הכריעו, כאמור, כשיטת הרא"ש, אולם בעל מידות מוסריות וירא שמים ינהג כמו הר"ן.
 
ב. הלכה למעשה
 
למעשה נראה להורות לפי הנקודות הבאות.
  1. ממתי מתחייב בעזרה. ממרחק ראיה של כ-150 מטר, כבר מתחייבים לעצור לנהג תקוע בצד הדרך, כדי להגיש עזרה דחופה או סיוע (כמפורט לקמן).
  2. עזרה דחופה. נהג שפוגש נהג תקוע בדרך מסיבה כל שהיא, חייב מן התורה לעצור כדי להגיש עזרה דחופה, וכמובן לדווח לרשויות (כמו בכל מִפגַע או תקלה בדרך). כך מחייב גם החוק הישראלי. עזרה דחופה כוללת הזעקת עזרה רפואית דחופה (מד"א או איחוד הצלה) ומשטרה לפי הצורך, עזרה בפינוי נפגעים אם יש צורך, יצירת קשר עם גרר ו/או הסעת הנהג התקוע למקום שממנו יוכל להתקשר ולטפל בבעיות. בכל אלה, אין שאלה של הפסד ופיצוי, והכל בחינם גמור, מחמת האיסור: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז).
  3. תיקון קל. אם צריך לבצע תיקון קל בזמן קצר, והנהג העוצר יכול לסייע, חייב לסייעו בחינם אם אינו עובד ואין לו הפסד. אם הוא עובד ויש לו הפסד (למשל, נהג מונית) רשאי להתנות עזרה בפיצוי כספי. אם הנהג התקוע מודיע שהוא מסתדר בעצמו, ואין צורך בסיוע, מותר להמשיך לנסוע[2].
  4. סיוע מקיף. אם דרוש סיוע ממושך ומקיף, שדורש זמן, מאמץ או מיומנות מקצועית, והנהג העוצר (או מי שנוסע אִתו) יכול לסייע, מגיע לו שכר כראוי, ויסכימו ביניהם לפני הסיוע על גובה השכר. אבל אם אחרי הסיוע הוא מבקש שכר, אין לו אלא פיצוי חלקי על הפסד הזמן או העבודה שלו. כמובן, שכר "כראוי", פירושו כראוי לאותה מלאכה, מבלי לנצל את המצוקה על מנת לדרוש שכר מופקע.
  5. אחרי התיקון חייב המסייע ללוות את הרכב שתוקן עד כ-5 ק"מ ("מדדה עימו עד פרסה" בלשון חז"ל, בבא מציעא לג.), כדי לראות שהוא נוסע כראוי. על הליווי מותר לקבל שכר מלא.
  6. כשהנהג לא מוכן לעבוד בעצמו. אם הנהג התקוע אינו מוכן לעבוד בעצמו, פטור המסייע מלעזור לו. אולם, אם הוא זקן או חולה, חייבים לעזור לו.
  7. כשהמסייע אדם מכובד. אם המסייע איש מכובד, ואין הדבר לפי כבודו, פטור מלסייע, להוציא 'עזרה דחופה', שחייב כל אדם. יש להדגיש שהפטור הזה נקבע לפי השאלה אם גם ברכב שלו היה נמנע מלתקן מפני כבודו. אם ברכב שלו היה מחליף גלגל בעצמו, חייב לעשות כן גם לחברו (שו"ע חושן משפט רע"ב, ג'). לפנים משורת הדין ראוי לעזור לזולת תמיד, גם אם הוא נשיא, ראש ממשלה, שופט בכיר או רב ידוע.
  8. כשמבקשים עזרה. אם עוצר ליד האדם נהג ומבקש עזרה דחופה חובה לעזור לו בכל מקרה. אם הוא מבקש מידע או כתובת יש להדריכו בקיצור ובבהירות, ואסור להטעותו. אם המסייע לא בטוח או לא יודע, עליו לאמר זאת בבירור. אין להדריך אנשים במידע מסופק בשום אופן.
  9. מחויבות מטילים זה לזה. קבוצה של מטיילים ברגל או ברכב שיצאו יחד לטיול, מחויבים זה לזה. אם אחד הולך לאט או קשה לו, או שיש לו בעיות ברכב, אסור לעקוף אותו ולהשאירו מאחור לבדו, אלא צריך ללכת בקצב של החלשים. מוביל הטיול או המדריך צריכים לעצור מידי פעם לפעם ולבדוק היכן נמצאים האחרונים.[3]
  10. אם אחד או אחדים מהם אינם מסוגלים להמשיך בכלל, חייבים להשאיר איתו שניים שיעזרו לו, וכן מים ומזון ואמצעי קשר (אם יש). ברגע שמגיעים למקום ממנו אפשר להזעיק עזרה, חובה לעסוק קודם כל בחילוץ המטיילים שנתקעו.
 
ג. לא תסגיר עבד אל אדוניו[4]
 
"לא תסגיר עבד אל אדֹניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו; עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו"   (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז)     
                                    
בדיני המזרח הקדום,[5] אנו מוצאים חובה מוחלטת להסגיר עבדים בורחים, עד כדי עונש מוות למי שייתן להם מקלט. כאן בולט ההבדל המכריע בין כל דיני המזרח הקדום[6] לבין התורה, ביחס לעבדות.
 
קל להבין, שמוסד העבדות קשה לו להתקיים ללא הגנה חוקית על 'רכוש' האדונים. הגנה זו מחייבת הסגרה של עבדים בורחים. מפני החשיבות המכרעת של עיקרון זה, נביא מובאות אחדות מדיני המזרח הקדום במלואן:
 
  1. "אמה או עבד [אשר בר]ח, את גבול עירו חצה, ואיש (אחר) השיבו – בעל העבד 2 שקלים כסף לאיש שהשיבו, ישקול".[7]
  2. "אמה או עבד-איש אם יימלטו בלב העיר, והוכח כי בבית איש (אחר) במשך חודש ימים ישבו – והשיב ראש תחת ראש".[8]
  3. "עבד או אמה של (אזרח) אֶשנוּנה אשר קולר, אזיקים או תספורת עבדות נושא [עליו] – את שער אֶשנוּנה, ללא אדונו, לא יֵצֵא; אם מושל או כל בעל שררה יתפוס עבד נמלט או אמה נמלטת, או שור תועה או חמור תועה, ואל אֶשנוּנה לא הוביל(ם), אלא בביתו שלו עצר(ם), וימים מעבר לחודש אחד העביר – בדין גניבה ידונו עמו".[9]
  4. "אם איש – עבד או אמה יוציא משער העיר – (האיש) יומת (!); אם איש – עבד או אמה נמלט(ים) יסתיר בביתו ולא יוציא(ם) לקריאת הכרוז – בעל הבית ההוא יומת (!); אם איש – עבד או אמה נמלט(ים) יתפוס בשדה ואל אדוניו יביא(ם) – 2 שקלים כסף בעל העבד ישלם לו; אם העבד מיד תופסו יימלט – האיש ההוא יישבע (שבועה דתית) לבעל העבד, וניקה".[10]
  5. "אם עבד יימלט, ומישהו יביא אותו בחזרה, אם במקום קרוב תפס אותו – נעליים ייתן לו (האדון לתופס); אם באותו צד של הנהר (תפס אותו) – 2 שקלים כסף ישלם (האדון); אם בצד האחר של הנהר (תפס אותו) – 3 שקלים כסף ישלם (האדון); אם עבד יימלט לארץ אחרת – 6 שקלים כסף ישלם (האדון) למי שיביא אותו בחזרה; אם עבד יימלט לארץ אויב – מי שיביא אותו בחזרה ייקח אותו (כעבד) לעצמו".[11]
  6. "אם גַלָּב (=סַפָּר), את תספורת העבדות של עבד שאינו שלו, ללא (רשות) אדונו, יגלח – את יד הגַלָּב ההוא יקצצו".[12]
  7. "אם איש – עבד או אמה של איש אחר קנה בארץ נֵכָר, ובעל העבד או האמה יכיר את עבדו או את אמתו בהולכה (=בהובלה שלהם) בתוך הארץ, אם העבד או האמה מבני הארץ הם – דרור ('אַנדוּרארשוּ') ייקרא להם, חינם אין כסף (=אך, לפי הסעיף השני, ישובו לאדון החוקי, בלי שישלם כסף); [אבל] אם (העבד או האמה) מבני ארץ נכריה הם – בעל העבד או האמה ישלם לסוחר את הכסף ששילם עליהם, ויפדה את עבדו או את אמתו".[13]
ניתן למצוא קו ברור בחובת ההסגרה של עבדים נמלטים בכל דיני המזרח הקדום. קו זה מתחיל בעונש חמור על מי שמעניק להם מקלט, בפיצוי כספי קבוע לכל מי שמשיב אותם, ואפילו כאשר קוראים להם 'דרור' ממכירה לנֵכָר, הם רק חוזרים לבעליהם הראשונים.
 
ד. מהמזרח הקדום אל המערב הטרום מודרני: אוהל הדוד תום
 
אחד ממובילי המאבק הרדיקלי לביטול כללי של העבדות באמריקה היה הנרי וורד ביצֶ'ר מברוקלין, שגם אביו היה לוחם חברתי, בעיקר נגד השכרות. אחותו, הארייט ביצֶ'ר סטואו, היא המחברת הנודעת של 'אוהל הדוד תום'.[14] ספר זה הוא שעורר את הציבור הרחב נגד העבדות יותר מכל המנהיגים הפוליטיים והדתיים.
 
קריאה מחודשת של הסיפור במבט תורני מעלה כמה הבנות עקרוניות. אחת מהן נוגעת ישירות לאיסור התורה להסגיר "עבד אל אדניו". ברקע יש לזכור, כי לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, הושגה 'פשרת מיזוּרי' (1851), ובה נקבעה חובה להסגיר כל עבד בורח ממדינות הצפון לדרום. אף שלא הייתה עבדות בצפון, הם הסכימו להסגיר עבדים בורחים, כי מדינות הדרום לא יכלו להשלים עם הפיכת הצפון למקלט מוכר.
 
חשש ההסגרה של עבדים בורחים תופס מקום מרכזי בספר אוהל הדוד תום. השפחה שנמלטה עם הילד הקטן לפני שייקחו אותו ממנה למכירה פומבית, סיכנה את חייה כמה פעמים כדי להימלט מהרודפים, שקיבלו כסף מראש כדי לצוד את הבורחת ובעיקר את הילד. אשת הסנאטור, שנאבק להחמיר בעונשם של מעניקי מקלט לעבדים בורחים, הכריחה אותו לתת מקלט לכמה שעות לשפחה הבורחת ולילד, אבל הוא מיהר להעבירם לידיים אחרות, כדי שלא ייחשף. כל המקלטים הזמניים של אנשים טובים, כמו גם של הקוֵויקֶרים, לא יכלו להספיק. רק תחפושת מוצלחת הביאה אותם בספינה לקנדה, בה העבדות הייתה אסורה על פי החוק, ושם גם התאחדה המשפחה והתחילה חיים חדשים וחופשיים של עבודה והשכלה.
 
 
ההבדל המכריע מול משפטי העבדות בתורה, נמצא אם כן, ביציאת עבד (שאיננו 'עברי') לחופשי בגלל פגיעה גופנית חמורה, ונקם אם ימות תחת ידו של שוט אדוניו (שמות כ"א, כ'‑כ"א; כ"ו-כ"ז). עוד יותר מזה, באיסור הייחודי על הסגרת עבד אל אדוניו "אשר יִנָּצֵל אליך מעם אדֹניו" (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז).
 
משפטים אלה אין דומה להם בכל דיני המזרח הקדום, והם הייחוד הגדול והעמדה המוסרית-העקרונית ביחס לעבדות, בתורת ישראל.
 
ה. משפטים ואיסורי ריבית  בחיי כלכלה מודרנית – בנק איננו אחיך[15]
 
"לא תַשיך לאחיך נֶשֶך כסף נֶשֶך אֹכל, נֶשֶך כל דבר אשר יִשָך; לנכרי תַשיך ולאחיך לא תַשיך, למען יברכך ה' א-להיך בכל מִשלח יָדֶךָ, על הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתה" (דברים כ"ג, כ'-כ"א)
 
פסוקי התורה באיסורי נשך וריבית מדגישים את הקִרבה. התורה מציינת שיש איסור להטיל נשך על "אחיך", על "העני עִמך". במקביל, מתירה התורה בפירוש לעשות כן לנכרי.
 
מכאן, שריבית ונשך אינם כמו גזל וגנבה, אלא חסד מיוחד בין אחים מכוח יציאת מצרים. להבחנה זו יש משמעות חיונית בעולם של כלכלה מודרנית, היוצרת מקום הכרחי ל-'היתר עִסקה' מול בנקים וחברות אשראי.
 
אולם, אין מקום להיתרים כאלה בין אנשים פרטיים מישראל, שהרי התורה אסרה זאת במלוא החומרה.
 
נעיין תחילה בפסוקי התורה:
 
"אם כסף תַלוֶה את עַמי, את העני עִמך, לא תהיה לו כְּנֹשֶה, לא תשימוּן עליו נֶשֶך... והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חַנוּן אני"  (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו)
 
"וכי יָמוּך אחיך וּמָטה ידו עִמך, והחזקת בו... אַל תִקח מאתו נֶשֶך ותַרבּית, ויָרֵאתָ מא-להיך, וחֵי אחיך עִמך; את כספך לא תִתן לו בנֶשֶך, ובמַרבּית לא תִתן אָכְלֶךָ; אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם  לא-להים"     (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח)
 
בעקבות הגמרא בבבא מציעא (סא:), פסק הרמב"ם:
 
"כל הכותב שטר ריבית הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר ב-ה' א-להי ישראל; וכן כל הלֹוֶה ומַלוֶה בריבית בינם לבין עצמם הרי הם ככופרים בה' א-להי ישראל, וכפרו ביציאת מצרים; שנאמר: 'את כספך לא תִתן לו בנֶשֶך... אני ה'  א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' "     (רמב"ם מלוה ולוה ד', ז')
 
והרמב"ן פירש:
 
"יוסיף בכאן אזהרה גם ללֹוֶה, מה שאין כן בכל דיני ממונות... מפני רגילות החטא הזה... וביאר בכאן שיהיה ריבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל וגנבה, כמו שאמרו (בבא קמא קיג ע"ב): גזל גוי אסור; אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד ...ועל כן אמר [בסוף הכתוב]: "למען יברכך ה' א-להיך", כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה... כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל וגנבה ובאונאה" (רמב"ן דברים כ"ג, כ')
 
זו נקודת המוצא בתורה לדיון ההלכתי המודרני על 'היתר עסקה' בבנקים ובחברות אשראי. מכאן נדגיש כמה נקודות.
 
ראשית, אין לבנק גדרי "אחיך" לענין צדקה. בעוד איסורי ריבית מוגדרים בפירוש על ידי הרמב"ן כאיסורים של צדקה, שחייבים בהם רק בני ישראל ביניהם, מכוח יציאת מצרים, אין בריבית איסור מוסרי אוניברסאלי. לכן, אין איסורים אלו חלים כלפי נכרים (רמב"ן שם).
 
מכאן גם הקשר הברור בין הלכה ומוסר, דווקא בריבית. כל אדם מישראל מחויב בצדקה, ואסור באיסורי ריבית מכוח יציאת מצרים. לכן, כל עסקת ריבית בין שני יהודים נחשבת ככפירה ביציאת מצרים. אולם הנהלת הבנק איננה יכולה לפעול למטרות צדקה בהון הבנק (להוציא פרסומת ויחסי ציבור). בזה, בנק שונה מקיבוץ, או אפילו מחברה כלכלית רגילה.
 
הבנק פועל לפי היגיון כלכלי גלובלי, לפי חוקים שאינם מבדילים ואינם יכולים להבדיל בין יהודי לבין נכרי. לפיכך, אין הון הבנק נחשב "כספך" אלא "כסף אחרים", כלשון חז"ל במדרש ההלכה שבתורת כהנים לפרשת בהר (ע"ו). נוסיף לכך את העובדה המסתברת, שיש גם נכרים בין בעלי המניות הנסחרות בבורסה, ונקבל בסיס מוצק ל"היתר עסקה" בבנקים.
 
נקודה שניה היא, שהבנק לא נחשב 'בעלים ידועים'. הבנק המודרני הוא חברה בע"מ, ולכן אין הוא נחשב "בעלים ידועים", מוגדרים. הבעלים של נכסי הבנק אינם מחויבים בשום חיוב בגופם. לכן, אין מלווה קונקרטי בהלוואות שהבנק נותן, ואין לווה קונקרטי לכסף המופקד בו.
 
בזה, נחלשת הטענה של אחריות החלטית לפרעון ההלוואות, שנזכרה בדברי פוסקים (שו"ת מהרש"ם חלק א', סימן כ') כנימוק לאיסור. פוסקים חשובים העלו שעסק של בנק דומה לציבור, ואין לו "בעלים ידועים" (דהיינו מוגדרים). גם הרב משה פיינשטיין הסכים לזה ביחס לבנק (אגרות משה יורה-דעה ב', ס"ג), אלא שלא מצא פתרון לבני אדם ממשיים שלווים כסף מן הבנק, כלומר, ללקוחות.
 
ואמנם, "חברה בע"מ" אין בה די כדי לומר שאין דיני ריבית חלים עליה מעיקר הדין, מפני שהלקוחות הם אנשים מוגדרים וידועים, ובבנק ישראלי, רובם יהודים. אלא, שבבנקים ובחברות האשראי יש כמה צדדים המצטרפים להתיר, שכולם נזכרו בפוסקים חשובים.
השיעבוד בבנק הוא וירטואלי. השעבוד בבנק איננו שיעבוד הגוף אלא שיעבוד וירטואלי. זאת, בניגוד לשיעבוד הגוף שעומד בלב איסורי הריבית והנשך, בתורה.[16] בלשון הגאון ר' יוסף ראזין מרוגאצ'וב, יש בבנק שעבוד של "צורה ולא חומר", ולכן אין בו איסורי ריבית שהתורה קבעה. לפי זה, הוא התיר ריבית של בנק (שו"ת צפנת פענח קפ"ד).
 
אמנם, פוסקים רבים (כמו מהרש"ם א', כ') חלקו על הרוגאצ'ובי, ועל פוסקים נוספים שכתבו להתיר מסיבות דומות (כמו שו"ת מהרי"א הלוי איטינגא ב', נ"ד), מפני שנותר שעבוד ממשי. אולם דברי המתירים מצטרפים לקביעה, שעל כל פנים אין בבנקים איסור ריבית של תורה, ומול הרחבת איסור מדרבנן, יש 'היתר עסקה'. 
 
על פי הניתוח הנ"ל מתיישבת בפשטות הקושיא של הרב פינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה ב', ס"ג) על הלוֹוים, שאחריותם איננה בע"מ, והם 'בעלים ידועים'. לכן, לדעתו, הלוֹוים עוברים על איסור, גם אם הבנק המלווה איננו עובר על שום איסור.
התשובה לכך היא, שהמקור בתורה לאיסור על הלווה  הוא בפסוק "לא תַשיך לאחיך" (דברים כ"ג, כ'; רמב"ם מלוה ולוה, ד', ב'). אולם, הבנק איננו "אחיך", כך שהלוֹוה איננו מקבל נשך מאָחיו. 
 
לכל הדעות, אלו שאינם מעורבים בהלוואה לא עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול", שהרי לבנק יש 'היתר עסקה', והוא סומך על ההיתר.
 
הרב שלמה זלמן אוירבך יצא נגד היתר המבוסס על כך שאין הבנק מוגדר "בעלים ידועים". הוא הקשה על כך מדיני אריסים שאינם בעלים, אבל יש עליהם דיני ריבית (שו"ת מנחת שלמה א', כ"ח). אולם, גם קושיה זו מיושבת היטב, כי אריס יהודי הוא בכלל "אחיך" ואילו הבנק לא.
 
ברור, שכל ההיתר לבנקים מותנה ב-'היתר עסקה' הנהוג, אולם הבסיס התורני-הלכתי להיתר בנוי על כך, שמעיקר הדין לא חלים בבנקים ובחברות אשראי איסורי ריבית של תורה. אין היתר עסקא מפקיע את איסורי ריבית החמורים שאסרה תורה, אלא את הרחבת האיסור מדברי חכמים. על כך סומכים בצדק המוני בית ישראל מעשה יום ביומו.
 
לכן, יש להתיר הלוואות ב'היתר עסקה' רק לבנקים ולחברות אשראי, ובשום אופן לא ליחידים מישראל, שחייבים בכל איסורי ריבית מן התורה, ושום 'היתר' אינו יכול להפקיע חובה זו.
 
בין יחידים נוהגים כל איסורי ריבית שבתורה כעיקר הדין. כל אדם מישראל שיכול לתת צדקה, יתן גמ"ח בלי שום ריבית לנצרך אחד או לשניים, בפריסת תשלומים לפי כוחו של המקבל, ותֵחָשֵב לו לצדקה.
 
 

[1] ראו קיצור הלכות דרכים, באתר שלי (ב'מאמרֵי הלכה'); הרחבה לקטע זה ניתן למצוא בספר מקראות לפרשת משפטים, שעומד לצאת בקרוב, בע"ה.
[2] אולם ראוי לבדוק היטב שמא הנהג התקוע אומר כך מפני שהוא מתבייש ולא נעים לו להטריח אנשים, אך באמת הוא מצוי בבעיה
[3] ראו מאירת עינים על שו"ע חושן-משפט רע"ב, כ', שם כותב על האחריות ההדדית של "סיעת אנשים הולכים בדרך... כיון שנתחברו ללכת ביחד".
[4] ערוך מתוך מקראות לפרשת משפטים, שעומד לצאת לאור בקרוב, בע"ה.
[5] לשם השוואה זו השתמשתי בחיבורו המקיף של מ' מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, חיפה תש"ע (להלן מלול, קובצי הדינים). אמנם לפעמים נטיתי מעט מתרגומו, בעיקר במקומות בהם הוא משתמש בצורות פועל מקראיות ('הענק העניק'; 'מות יומת') ובמבנה משפט מקראי ('כי יאשים איש את רעהו'), השונים מאד מן המקור המסופוטמי (מסופוטמיה היא ארץ הנהרות, הפרת והחידקל).
[6] הרמב"ן בפירושו לבראשית (ל"ד, י"ג) הגדיר את מצוות 'דינים' לבני נח, שהיו דומים למשפטי התורה שבפרשת משפטים. דבר זה מסביר את נקודות הדמיון והמפגש בין משפטי התורה לבין דיני המזרח הקדום. אולם ההבדלים הם המייחדים את תורת משה לעומת דיני בני נח, ולעומת הדינים ששררו בימי האבות.
[7] דיני אוּר-נַמוּ (משוּמֶר), סעיף 17 (מלול, קובצי הדינים עמוד 51).
[8] דיני ליפּית-אישתַר (משוּמֶר), סעיף 12 (מלול, קובצי הדינים עמוד 67).
[9] דיני אֶשנוּנה (מאַכַּד), סעיפים 51-50 (מלול, קובצי הדינים עמוד 97).
[10] דיני חַ'מוּרַבּי (מבבל), סעיפים 20-15 (מלול, קובצי הדינים עמודים 114-113).
[11] דיני חֵת, סעיפים 23-22 (מלול, קובצי הדינים עמוד  233).
[12] דיני ח'מורבי, סעיף 226 (מלול, קובצי הדינים עמוד 160). ברור, שגילוח כזה יאפשר לעבד להימלט, ויקשה על תפיסתו ועל הסגרתו, ולכן הגַלָּב נחשב משתף פעולה עם תוכנית בריחה של העבד.
[13] דיני ח'מורבי, סעיפים 281-280 (מלול, קובצי הדינים עמוד 168).
[14] הסיפור המקורי ( (Uncle Tom's Cabinנתפרסם בעיתון אמריקני ב-40 פרקים, מיוני 1851, ורק אחר כך הפך לרב מכר בינלאומי. בתגובה לטענות תומכי העבדות, שהספר אינו מבוסס על עובדות, פרסמה המחברת (ב‑1853) 'מפתח' לחיבורה, ובו הציגה את המסמכים ואת העובדות ששימשו יסוד לספר. ב-1862 פגש הנשיא אברהם לינקולן את הארייט ביצֶ'ר סטואו, ואמר לה: "אַת האשה הקטנה שכתבה את הספר, שהתחיל את המלחמה הגדולה" (ויקיפדיה). למרות דברים אלה, צריך לדעת שהמלחמה לא פרצה בגלל העבדות, אלא בגלל התגרות צבאית של הדרום, וחשש מהתפרקותה של אמריקה. 
[15] ערוך מתוך מקראות לפרשת משפטים, שעומד לצאת לאור בקרוב, בע"ה.
לגישות שונות משלי, ראו במאמרים של הרב יעקב אריאל, 'לאחיך לא תשיך' (הצופה, כ"ט במנחם-אב תשס"ד); 'הבנקים ואחריותם המוסרית' (שם, י"ט בתשרי תשס"ה); 'הריבית, הכלכלה והמוסר' (שם, י"ד במרחשון תשס"ה); ובמאמרו של הרב דני וולף "ריבית מוסר ומעשה" (שם, י"ט במרחשון תשס"ה). סיכום הדעות נמצא באתר האינטרנט ויקיטקסט תחת הכותרת: "ביאור: 'היתר עסקה' מ'הצופה'".
[16] ראו בסיפור זעקת האשה האלמנה אל אלישע הנביא:
"עבדך אישי מת... והנֹשֶה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים"  (מלכים ב' ד', א')