פרשת כי-תשא - נתינת מחצית השקל

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת כי-תשא - נתינת מחצית השקל

מצווה ק"ה שמונה ספר החינוך היא מצוַת נתינת מחצית השקל. חז"ל מציינים שזכות המצווה הזו עמדה להם לישראל נגד שקליו של המן, וייתכן שעיון בגדריה של המצווה יוסיף לקביעה זו נופך חדש.

מצווה מהתורה לתת מחצית השקל, ומשקלים אלו קונים את קרבנות הציבור. על גדרה של מצווה זו ניתן לשאול שתי שאלות עקרוניות:

א. האם המצווה יצרה חוב ממוני - כל יהודי חייב מחצית השקל למקדש, או שמא זוהי מצווה שאינה מלווה בחוב ממוני? נפקא-מינה לשאלה זו תהיה במקרה של ספק: האם "ספיקא דאורייתא לחומרא", או שמא "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ב. האם מטרת השקלים - קניית הקרבנות - משפיעה על דיני המצווה? כך, למשל, האם ניתן לקבל שקלים ממומר, שאסור לקבל ממנו קרבנות?

ייתכן שניתן לשפוך אור חדש על שתי שאלות אלו בעקבות שני דינים הייחודיים למצוַת נתינת מחצית השקל. מדיני המצווה, שיש לתת את מחצית השקל בבת אחת, ודווקא ממטבעות (ולא משווה כסף). אילו המצווה הייתה יוצרת חוב ממוני, לא הייתה סיבה לדרוש דווקא מטבעות, ולא הייתה שום סיבה לדרוש שהדבר ייעשה דווקא בבת אחת. מצוַת פדיון הבן, לדוגמא, יכולה להתקיים גם בשווה כסף, ובכמה נתינות שונות!

לאור זאת, ייתכן שגדר המצווה נעוץ במעשה הנתינה, ולא במטרתה: כל יהודי חייב ליתן מחצית השקל. אמנם ממחציות השקל הללו קונים קרבנות ציבור, אך מטרת המצווה אינה קניית הקרבנות אלא איחוד העם. לכן, ניתן לקבל שקלים ממומר, למרות שאין מקבלים ממנו קרבנות, שכן אין קשר ישיר בין מצוַת הנתינה לבין השימוש שעושים בשקלים בסופו של דבר.

לדברינו, ניתן להמתיק את מאמר חז"ל שהובא בתחילת דברינו. אין קשר בין קניין קרבנות הציבור לבין מזימתו של המן, ולא שקלים אלו הם שהיטו את הכף כנגד שקליו. כוח השקלים נובע מהאחדות שהם מסמלים - אל מול "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".