פרשת לך לך - חיוב האב במילת בנו

  • הרב עודד מיטלמן

המשנה בקידושין כותבת שהאב חייב למול את בנו. שואל על כך ה"מנחת חינוך": אם הבן לא נימול בהיותו קטן, האם האב חייב למול אותו גם לאחר שגדל ועבר את גיל בר המצווה? ברור שבמקרה כזה הבן חייב למול את עצמו, אך האם גם האב חייב למולו? נפקא-מינה לשאלה זו: אם הבן אינו יכול לשלם למוהל את שכרו, האם האב מחוייב לשלם לו?

ה"מנחת חינוך" מדייק מדברי ספר החינוך שאין חיוב על האב למול את בנו הגדול, וכך ניתן גם לדייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת שבת. הדין לכאורה ברור, אך ה"מנחת חינוך" מקשה עליו: הלא חלק ממצוות הבן על האב (אותן מצוות שהאב חייב לקיים בבנו), המנויות במשנה בקידושין, שייכות דווקא בבן גדול, ואף על מצוַת פדיון הבן כותב ספר החינוך שאולי האב חייב לפדות את בנו גם בגדלותו. מניין לנו, אם כן, שהאב חייב למול רק את בנו הקטן?

ראשית, מהיכן לנו שהאב חייב במילת בנו לאחר היום השמיני? ה"מנחת חינוך" מסיק זאת מהאיסור על ערל לאכול מקרבן הפסח. קרבן הפסח אינו אסור באכילה רק לערל, אלא גם ליהודי שנימול כדת וכדין אם בנו הקטן או עבדו לא נימולו. לדעת ה"מנחת חינוך", הסיבה לכך שיהודי זה אסור באכילת הקרבן היא שהוא לא קיים את מצוַת המילה המוטלת עליו. הא ראיה, שמצוַת מילת הבן מוטלת על האב כל עוד הבן קטן, ולא רק כאשר הוא בן שמונת ימים. מאידך, כאשר הבן גדול - האב אינו חייב למולו, שהרי הוא מותר לאכול מהפסח.

אמנם ה"מנחת חינוך" מעלה קושיי על הסברו. אילו היתר האכילה מקרבן הפסח היה תלוי בקיום מצוַת המילה, אזי אישה, לדוגמא, שאינה מחוייבת למול את בנה, הייתה מותרת לאכול מהפסח אפילו אם בנה ערל. דא עקא, במכילתא (לגרסה אחת) מפורש שגם אישה נפסלת מאכילת הפסח אם בנה ערל. מכאן, שהבעיה באב שבנו הקטן ערל אינה אי-קיום מצוַת המילה המוטלת עליו, ושבה השאלה וניעורה: האם האב חייב למול את בנו גם בגדלותו?

ייתכן שניתן לענות על שאלת ה"מנחת חינוך" ע"י עיון בפסוקים. בציווי על המילה שבפרשתנו לא נאמר מי צריך למול, אלא רק מי צריך להיות נימול. בסוף פרשתנו נאמר שאברהם נימול ושישמעאל נימול איתו, אך לא נאמר שאברהם מל את ישמעאל. לעומת זאת, על יצחק טרח הכתוב לומר במפורש שאביו מל אותו, ומכאן למדה הגמרא שמצווה על האב למול את בנו. הנה לנו, איפוא, שעל בן קטן נאמר במפורש שהאב חייב למולו, ואילו על בן גדול לא נאמר כך.