מסעי | עד הרואה נעשה דיין

כמצווה ת"י מונה ספר החינוך את האיסור להרוג מחוייב בדין קודם שיעמוד למשפט. מדיני המצווה, שאם חברי בי"ד ראו אדם שעבר עבירה - אסור להם לדונו, ועליהם להעיד על מה שראו בפני בי"ד אחר.

למעשה, דין זה נתון במחלוקת תנאים ופוסקים. ר' עקיבא ור' טרפון נחלקו בדבר מקרה שבו חברי בי"ד ראו אדם רוצח אדם אחר: ר' טרפון אומר שחלק מחברי ביה"ד יכולים להפוך לעדים וחלק מהם יכולים להפוך לדיינים, ואילו ר' עקיבא סבר שאדם שראה את מעשה העבירה לעולם אינו יכול להיעשות דיין. ספר החינוך אמנם סבר כר' עקיבא, ופסק שדיין אינו רשאי לדון לפי מה שראה, אך הרמב"ם סבור היה שעד הרואה יכול להפוך לדיין. ה"מנחת חינוך" מסביר שחידושו של הרמב"ם מפליג ביותר: הרואה אינו רק יכול להפוך לדיין, אלא שבמקרה כזה אין לו צורך כלל לשמוע עדויות, והוא רשאי לדון ע"פ מה שראה.

ראייתו של ה"מנחת חינוך" היא מדינו של רבא, הקובע שטרפה (כלומר, אדם העומד למות) שהרג את הנפש - אינו נהרג, שכן א"א להעיד עליו, אך אם עשה זאת בפני ביה"ד - הוא נהרג. מכאן, לדעתו, ראיה לכך שכאשר חברי ביה"ד ראו את העבירה - אין צורך בשמיעת עדויות, והם יכולים לפסוק ע"פ מה שראו. ראשונים אחרים הבינו את הסוגייה שם באופן אחר, וממילא קבעו שאין משם ראיה לדיוננו.

האם במקרה כזה, שבו ביה"ד פוסק ע"פ מה שראה בלי לשמוע עדויות, נוהגים כל דיני העדות הרגילים? אם, למשל, אחד מחברי ביה"ד נמצא קרוב לחוטא שעשה את העבירה - האם ביה"ד כולו נפסל (בדומה לדין "נמצא אחד מהם קרוב או פסול" בדיני עדות)? ישנם ראשונים שסברו שקרוב אינו יכול להיות דיין, ולשיטתם ברור שהשאלה כלל אינה רלוונטית; אולם ה"מנחת חינוך" נוטה לומר שגם לשיטת הראשונים האחרים, הסבורים שדיין יכול להיות קרוב, במקרה כזה קרוב לא יוכל להיות דיין. מסתבר, לשיטתו, שהדיינים חובשים על ראשם שני כובעים - כובע של דיינות וכובע של עדות - ולכן אם הם פסולים לעדות, הם אינם יכולים לשמש כדיינים-עדים.

אמנם, ה"מנחת חינוך" מביא את דברי "נתיבות המשפט", הסובר שקרוב יכול להיות דיין גם במקרה כזה. לשיטתו, מסתבר שהדיינים אינם משמשים גם כעדים, אלא שבמקרה כזה אין צורך בעדים כלל (שהרי הדיינים ראו בעצמם את מעשה העבירה), וממילא פסולי העדות הרגילים אינם חלים כאן. אין כאן, אם כן, דיינים המשמשים גם כעדים, אלא מצב שבו בגלל ידיעת הדיינים, אין צורך בעדים כלל.