דילוג לתוכן העיקרי

נח | גבולות בספר בראשית

קובץ טקסט

שבר פירוק והבדלה

תיאורים קשים פותחים את פרשת נוח:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: ס וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ  (בראשית ו', י"א-י"ג).

הארץ נשחתת, מלאה בחמס. א-להים רואה, פונה לנוח ומבשרו על תָכניתו. קודם לדיבור זה - מתאר המקרא את המתחולל בליבו של א-להים:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם  (שם, ה'-ז').

א-להים ניחם כי עשה את האדם בארץ, מתעצב אל ליבו, ומחליט למחות את החיים מעל פני האדמה[1]. צעד בלתי נתפס הוא זה. העולם כבר נברא - לפני כאלף ושש מאות שנה, חיים רבים מתקיימים בו, מדוע השמדה היא פתרון?

אירוע נוסף מתואר בפרשתנו - פועלם של בני דור הפלגה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (י"א, ד'). בני אדם מתקבצים לבקעה אחת ומבקשים לבנות מגדל גבוה, פן יפוצו. א-להים יורד לראות את העיר והמגדל ואומר: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (י"א, ו') - כוחם של בני האדם רב באיחוד - אומר א-להים, שמא לא ייבצר מהם דבר. המענה הניתן לכך הוא ב'פירוק החבילה'. א-להים מבלבל שפתם, מפיצם, עד שלבסוף תוכניתם אינה יוצאת לפועל.

בשני אירועים בפרשתנו א-להים שובר, מפרק מערכת חיים, ושאלה מתבקשת היא - מדוע? וכי לא מתבקש פתרון אחר, יצירתי, חינוכי? ההקשר בו נערוך את הבירור יהיה רחב, ויחרוג הרבה מעבר לגבולות הגזרה של אירוע זה. במהלכו נבחן מהן אמות המידה המוסריות של א-להים ושל בני אדם בספר בראשית. המושא לאלו יהיה האירועים הרבים הקשורים למעגלי החיים הבסיסיים - חברה ומשפחה.

תופעה רחבה, גורפת במהלך הספר - במסגרתה מעגלי חיים בסיסיים במשפחה ובכלל החברה מתפרקים ברגע של מבחן. ערכים כמו נאמנות, מוסריות, שוויוניות, העומדים בבסיס קיומם של אלו, מתפוגגים 'כלא היו'. את מקומם תופסים - הפיצול, ההריגה, השנאה, השבירה - שוב ושוב. צעדנו הראשון יהיה בסקירה. נרפרף באירועי ספר בראשית, ונמדוד את סולם הערכים העומד בבסיסים.

 כבר לאחר החטא הראשון על פני האדמה, מטיח האדם הראשון את האשמה באשתו - "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (ג', י"ב). האדם אינו לוקח אחריות על מעשיו והוא מאשים בהם את האישה. עמדה זו אינה פוסחת עליה, וגם היא נמלטת מן האחריות, בהאשימה את הנחש - "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (ג', י"ג); שני אחים ראשונים על פני האדמה, וכבר - רצח בתוך המשפחה, בהרוג קין את הבל אחיו (פרק ד'); שורה ארוכה של קלקולים בהם מיטשטשים גבולות בסיסיים ביותר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"; "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס"; וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". מענה א-להים לכל אלו הוא צמצום שנות חייו של האדם, וגם - השחתה של החיים על פני האדמה; לאחר המבול חם מגלה את ערוות אביו (פרק ט'); נוח מקלל את צאצאיו - חם וכנען נכדו (פרק ט'); בסוף פרשת נוח מתאר הכתוב את הארץ הנפלגת  בדור הפלגה.

ומה בדבר האבות? עיון בפרקי האבות מצביע על פירוק ועוד פירוק שאינו פוסח לא על האבות ולא על בני משפחותיהם.

 

בימי האבות

אברהם: א-להים רוצה את אברהם קרוב אליו, ועובדה זו כרוכה בניתוקו משלושת מעגלי חייו - "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (י"ב, א'). מדוע? וכי לא ניתן לממש את הייעוד ללא ניתוק ממשפחה ומכלל מעגלי החיים? וכי לא תיתכן קִרבת א-להים תוך הכלה של אלו? אברהם ולוט - אחים, והם אינם מצליחים לחיות זה לצד זה - "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (י"ג, ו'); את רעיון ההיפרדות הוגה אברהם בהציעו ללוט: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (י"ג, ט'). התוצאה היא - "וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו"; קשה הוא תיאורה של שרה המענה את הגר עד שזו נאלצת לברוח מפניה "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (ט"ז, ו')[2].

יצחק: שני אחים תאומים הם - עשיו ויעקב, ועוד בטרם נולדו א-להים מייעד להם פרידה שתלווה במאבק מתמשך: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹייִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כ"ג); יצחק אוהב את עשיו, רבקה אוהבת את יעקב - "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כ"ה, כ"ח) - אהבה לא שוויונית בין הורים לילדים; ברגע של חולשה, פונה יעקב בהצעה לעשיו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (כ"ה, ל"א). מחשבה שכזו מוקרנת מאהבת אמו רבקה אליו, המתוארת פסוק אחד קודם לכן (כ"ה, כ"ח).

יעקב גונב את הברכות במרמה בניצוחה של רבקה אמו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (כ"ז, י"ט) - אם ובנה הפועלים מאחורי גבו של אב ובנו האחר; ליצחק שני בנים, ולצד זאת ברור לו שרק אחד מהם עומד לזכות בברכה. לבקשת עשיו "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (כ"ז, ל"ח) הוא משיב בחוסר אונים "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ". ובהמשך - "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי?" (כ"ז, ל"ז); כה טוען עשיו: "... הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ז, ל"ו), ומזכיר עוולה קודמת - ברכישת יעקב ממנו את הבכורה; תגובת עשיו לרמאות אחיו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כ"ז, מ"א); רבקה שומעת על תכניתו זו, ותחת התייעצות מתבקשת עם יצחק, היא רוקמת תכנית נוספת במרמה - למלט את יעקב לחרן. העילה הרשמית המסופרת ליצחק: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (כ"ז, מ"ו)[3].

סביב יוסף והאחים: אבא מעדיף בן על פני אחיו "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג'); שנאה וקנאה של האחים אל יוסף מגיעה עד לכדי תכנית להמיתו - "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (ל"ז, י"ח); בתכנית המקורית האחים מתכננים להורגו בידיים, אך ראובן מצילהו מידם. הצעת יהודה מתקבלת - למכרו כעבד למדיינים; שבר גדול במשפחה בעקבות מכירת יוסף. יעקב ממאן להתנחם, יהודה יורד מאת אחיו - התפצלות נוספת במשפחה (ל"ח)[4]. הספר חותם בתיאור חשש האחים מיוסף - לאחר מות אביהם, שמא ישיב להם כרעתם. במענה - בשקר האחים "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ" (נ', ט"ז-י"ז). צלע נוספת בישועתם - תפיסתו הרוחנית של יוסף הרואה את יד א-להים בכול "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי" (נ', י"ט).

קשה היא הקריאה בכל אלו. כל כך הרבה התנהגויות העומדות בסתירה גמורה לערכים הבסיסיים ביותר. 'מעשה אבות סימן לבנים' אמרו חכמים קדמונים, וקשה לברוח מן השאלה - שמא יש כאן גם סימן כיצד לא להתנהג? ברשימה ארוכה זו מקופלת הזמנה לחזור אל כלל הפרשיות, ובכל אחת מהן להעמיק ולהבין - מה היה שם? מדוע נהגו כך? יחד עם זאת, דומה שיש כאן סיפור שהוא מעבר, הקשור אל הנחות היסוד הסמויות, אל תשתיות הספר.

בדרכנו אל התשובה, נטיל על עצמנו משימה לחזור אל רשימת התמיהות הארוכה, ולבחון מה אירע לבסוף, בעקבות פועלם של האנשים? ניתן גם לנסח שאלה הפוכה - 'מה היה קורה אילו היו מתנהגים כפי המצופה, במוסריות?' היגיון פשוט אומר - 'מעשה רע מוליד רע', 'מעשה טוב מוליד טוב'[5].

התשובה העומדת להיות מוצגת לנגד עינינו מרתקת. התנהגויות אלו עיצבו את פני העולם. יצרו מציאות המהווה תשתית לקיום האנושי במעגליו השונים. 'חטאים בוראי עולם'. אילו לא היו חוטאים - היה העולם חסר את המבנה הבסיסי ביותר שלו.

 

'עולם שֶׁבֶר ייבנה'

ציווי אחד קיבל האדם בגן עדן - לא לאכול מעץ הדעת. והוא אוכל. אילו היה נמנע - היה נשאר בגן עדן, בעולם שכולו טוב, בעמדה עובָּרית, ללא דעת - להבחין בין טוב לרע; אי לקיחת האחריות על ידו, הובילה להוראה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ג', י"ט). יש בהוראה זו עונש אך גם ייעוד - עמל ואחריות העומדים בבסיס קיומו של העולם החדש - חוץ לגן עדן; עונש האישה - "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (ג', ט"ז) גם הוא משופע בייעוד ובמשמעות; אח רוצח את אחיו, ובמהלך זה נדחים שניהם ונולד בן שלישי - שת, הזוכה לעמדה רוחנית שלא זכו בה אחיו "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת" (ה', ג'); שרה תובעת לגרש את ישמעאל, ובמעשה זה הוא יוצא לדרכו הארוכה - כעם ולימים כממלכות לצידו של עם ישראל; בדומה לכך - הנבואה על שני גויים בבטנה של רבקה מהווה צעד ראשון בדרכם של שני עמים - עם ישראל, ומנגד עשיו וצאצאיו. צעדי ההרחקה של רבקה את עשיו, כמו גם שרה את ישמעאל, מתבררים לימים כצעדי שילוח לדרכם, בעקבותם הפכו לעמים עצמאיים וחשובים שעיצבו במידה רבה את פני האנושות; מתח גדול שורר בבית יעקב. בסיסיו - בתפיסה רוחנית שדבק בה יעקב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג'). הלשון 'ישראל', מציינת את מקום הזהות. לא רגש אהבה של יעקב האב לבנו חולל את המהומה, כי אם תפיסת עולם של 'ישראל' המזהה את מעלותיו של יוסף ורואה בו את ממשיכו לחזון הגדול של אברהם[6]; ומכאן - למתח הקשה בין האחים, ולמה שנוצר ממנו - שני מנהיגים - יוסף ויהודה. יוסף הנבחר על ידי האב, ומנגד - מנהיגותו הטבעית של יהודה, הנרכשת על ידי אמון האחים ולימים גם האב. מתח זה מעמיד שני כוחות במשפחה הגרעינית, ולימים שניהם יהוו שני כוחות, שהמתח ביניהם משמש כבריח תיכון החורז את היסטוריית העם לדורותיו[7].

בדומה לאלו, ניתן לשוב אל השברים הנוספים בספר בראשית, ולגלות עולם ועוד עולם הנבנים כתוצאה לקיומם של אלו.

 

ספר שכולו ראשית

כעת ניתן לחזור אל החלוקה עליה הצבענו בעיון לפרשת בראשית, בין עולם נברא לעולם נוצר. בשני אלו זיהינו שתי פעולות בסיסיות ומנוגדות. בפרק א' ההבדלה היא התנועה הקיומית, המחוללת, בפרק ב' התנועה המחוללת היא החיבור[8]. ההבדלה - מאפשרת לכל נברא להתקיים ולא להיבלע או לטשטש את קיומו. זוהי התנועה הראשונית המעמידה עולם, בוראת אותו. רק בשלב שני, לאחר גיבוש הזהות והקיום יוכל להיפגש עם האחר ולרקום עמו את השיתוף.

כעת מתברר שתנועת ההבדלה חורגת מגבולות סיפור הבריאה בפרק הראשון אל עבר הספר כולו. תנועה זו מעמידה גבולות, ובכך היא מציבה את מושגי היסוד בעולם הרוח, את העמים ואת התשתית למערכות היחסים ביניהם.

מזווית נוספת: ספר זה מתאר את ראשיתה של האנושות. בשלב זה היצירה האנושית, כמו גם הקשר בין אנשים - המהווה בסיס לקיומה של החברה - מצויים עדיין בראשית דרכם. קשר בין אנשים מושתת על שפה, תרבות, יצירה, היסטוריה משותפת, מערכת חוקים מחייבת המחברת אותם למעגל שייכות משותף. תחומים אלו שרויים עדיין בגולמיותם, וממילא החיבור בין אנשים - אין לו על מה להישען. אין מערכת משפט מפותחת שתסדיר את מורכבות החיים, המדע - ראשוני, חסרה חוקיות המאפשרת העמדת עקרונות עליהם תושתת מערכת החיים החברתית, החוקים בעולם הרוח ראשוניים גם כן; העולם הוא עולם של אלילות בו כל כוח הוא מושג עצמי וראשוני, אין גם פתרונות יצירתיים לקונפליקטים המתקיימים בו.

כל אלו מסבים את התנועה הדומיננטית בעולם אל שאלות הקיום, אל תנועות קמאיות, חזקות המעמידות את ה'יש'. בדומה לעולם של ילדים שהתנהלותו היא קיומית יותר,  עם הרבה פחות פוליטיקה, גם לא מעוף ביצירה או חיבור חיבורים. תנועות מעין אלו אינן קיימות בספר בראשית, ומופען הראשון הוא בספר שמות. הספר ייפתח במילים 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ויתמקד במה שעובר על המשפחה המפולגת שירדה למצרים, ההופכת כעת לעם, ברוקמה את רקמות חייה.

בפרקים הבאים נציין שתי תופעות ייחודיות לספר בראשית, הנותנות ביטוי לבראשיתיות שבספר זה:

 

א-להים מדבר עם אדם אחד

בולט הדבר שלאורך הספר כולו, דיבורו של א-להים בתקופה מסוימת הוא עם אדם אחד או עם אדם ואשתו, לא עם שני אנשים במקביל[9].

דומה שעובדה זו היא פועל יוצא לתמונה המשתקפת מן הספר: אין עדיין בעולם מערכת חיים מובנית, עולם של רוח, תרבות או מערכת משפט המעמידים חיים חברתיים. במילים אחרות - אין עדיין פלטפורמה שתחבר את הניגודים להיות איברים בעולם אחד. כהמחשה נדמיין מצב בו א-להים יוצר קשר עם שני אנשים במקביל. שני אנשים אלו מבטאים שתי דרכים שונות[10] ללא גשר ביניהם - בתקופה בה אין לניגודיות זו פשר ומשמעות. וברקע - הניגוד שבין 'עולם אלילי הקיים בתרבויות אחרות, לבין א-להים המזמין את העולם אל מקום האחדות, אל מקום ההתכללות. כיוון שכך - בשלב ראשוני זה של העולם, הוא 'נאלץ' לצמצם את הדיבור שלו אל היחיד.

 

הבחירה בבן האחד

ועוד עובדה: ברשימת השאלות הארוכה על אמות המידה המוסריות, הוזכרה בחירה שהתקיימה בכל דור מחדש - בבן הממשיך את אביו. כעת נגדיר אותה: בספר בראשית קיימת הנחת יסוד - לאדם קיימת משפחה, ישנם ילדים, אבל רק אחד מהם יוגדר כממשיכו.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת       (ה', א'-ה').

האדם הוא בדמות א-להים, שת הוא ממשיכו, והוא בדמותו כצלמו. לא קין ולא הבל זכו לביטוי זה, בוודאי לא האחים הנוספים, המכונים - "בָּנִים וּבָנוֹת". ציר זה של ההתמקדות בבן האחד נמשך לאורך עשרה דורות עד לדורו של נוח, ועוד עשרה דורות - עד לדורו של אברהם. מאוחר יותר הוא לובש צורה מעט שונה, אך במהותו הוא נשמר - בן אחד ממשיך את אביו, והאחרים נדחים בצורה זו או אחרת[11].

לשאלה זו כבר נזקק החבר בספר הכוזרי. בדבריו הוא מזהה את הנזכרים בשרשרת הדורות כמי שחל עליהם העניין
הא-להי, החל מאדם הראשון ועד האבות
[12]. המיקוד הוא במי שדרכו עוברת הסגולה הא-להית, מדור לדור, עד ליעקב - שממנו והלאה כולם בכלל 'עם ישראל'. פרשנות זו מתמקדת ב'עניין הא-להי' שהוביל להיווצרות עם ישראל. קשה להשתחרר מן התיאור בפשוטו של מקרא, המתאר הקשר רחב יותר לתופעה, בו סולם ערכים המחשיב עד מאד את הבן הבכור[13] הממשיך את דרך אביו. בן אחד ממשיך אב אחד. מחשבה ששניים יכולים להמשיכו אינה קיימת, שהרי שונים הם ואף מנוגדים, 'והיאך ימשיכו השניים את האחד?' מחשבות מעין אלו הן ביטוי מובהק למערכת מושגים התואמת את עולם הבריאה, הראשוני, בו היצירה והחיבורים נמצאים עדיין בראשית דרכם.

כעת נחזור אל המבול ואל דור הפלגה, נבקש להבין - מה השתנה בעולם בשני אירועים אלו?

 

 

'בין אדם לבין נפש חיה'

הבדל מהותי בין העולם שקדם למבול לבין העולם שלאחריו הוא בשאלת יחסו של האדם אל בעלי החיים. קודם לכן מתואר האדם כמי שאוכל מן הצומח, גם בעלי חיים אוכלים מן הצומח, ולא ניתנה הרשות ליטול חיים:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן  (בראשית א', כ"ט-ל').

א-להים מייעד לאדם את האכילה מן העשב ומן העץ, ולחיית הארץ - ירק עשב לאוכלה. והנה, לאחר המבול, הוא שב ומצווה את האדם:

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט', ב'-ג').

מורא חדש יטיל האדם על חית השדה, על עוף השמים וגם דגי הים ניתנים בידיו. מכאן ואילך מותרת היא אכילת הבשר. מה מקופל במעבר זה? מדוע זהו לקח מסיפור המבול? דומה שכך היא התמונה: קודם דור המבול יתרון האדם היה בצלם א-להים שבו, אך גם לבעלי חיים היה יתרון בהיותם 'נפש חיה', ממילא הפגיעה בהם היא אינה לגיטימית. והנה, כעבור עשרה דורות, מתדרדר העולם ומשחית את דרכו:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: ס וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (בראשית ו', י"ב-י"ג).

השחתה פירושה - טשטוש גבולות. 'השחית כל בשר' פירושו - גבולות החיים מיטשטשים. חכמים במדרש מתרגמים זאת בתיאור הבא:

... לפי שדור המבול השחית כל בשר את דרכו על הארץ כתיב בהן, שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, לפיכך כתיב בהן הנני משחיתם את הארץ  (מדרש תנחומא (ורשא) נח, ה')[14].

בדור המבול משחית כל בשר, וחכמים במדרש מזהים זאת כבלבול בתחום העריות, טשטוש גמור של הגבולות. ההשחתה כמוה כפגיעה במעשה הבריאה, בשיוך של כל מין למינו, כפי שהוא מצטייר מפרק א' בספר בראשית. ומהו המענה?

גדר חדשה מוצבת בין אדם לבין 'נפש חיה'. לא עוד שניהם 'אוכלים באבוס אחד' - מן הצומח. גבול יושם ביניהם, בדמות הרשות שיש לאדם לאוכלה. פער מוחשי בין ערך חייו של מי שנברא בצלם א-להים, לבין נפש כל חי. כביטוי לכך ממשיך הכתוב ואומר "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ה'-ו'). כאן מחדשת התורה את איסור הרציחה, וכמו מעמידה גבול ברור בין חיי נפש חיה שהותרו, לבין חיי אדם שמעתה ייוקרו והם משמשים כערך מקודש. צעד זה מצטרף אל שרשרת ההבדלות הנוכחת בספר בראשית, הבדלה המעמידה זה לצד זה שני ערכים, ובצורה המוחשית ביותר מבחינה ביניהם.

 

'יצב גבולות עמים'

וכעת נעבר אל דור הפלגה. כבר התקשו פרשנים - במה היה חטאם של אלו?

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ  (בראשית י"א, א'-ד').

כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - סוג של אחידות, ודברים מעטים, ללא הרכבה וללא שוני ביניהם. הם מוצאים לבם בקעה, מרחב נתון שמאחד בו את כולם, ובו הם מתכננים דבר בשני שלבים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר". בסוג של אחוה הם יוצרים לבנים אבנים וחומרים. בשלב שני, לאור ההצלחה, הם מציבים לעצמם יעד רחוק יותר, רוחני: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". נבנה לנו עיר בה נגור יחדיו, נבנה מגדל שיגלם סוג של פסגה, 'שמים' לעיר, ורצון לאחדות - פן נפוץ על פני כל הארץ.

א-להים רואה את המגדל, את כוחה של האחדות, העשוי לקחת אותם רחוק בדרכם:

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת  (שם, ו').

המענה:

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ  (בראשית י"א, ז'-ט').

א-להים מתערב, ותחת האחדות הגדולה שהופגנה בעיר, הוא מביא אליה רוח של פירוד, התעוררות של רוח הדווקאיות היוצרת שפות שונות, מבדילה בין אנשים, עד אשר הם נפוצים משם על פני כל הארץ[15]. מניינם של שבעים צאצאים לבני שם חם ויפת, המובא קודם לכן בפרשה, מקבל כעת משמעות חדשה - שבעים צאצאים אלו הם שבעים אומות הנפוצים בארץ, ומהווים את תחילתה של האנושות.

 

נסכם: יחידת לימוד זו נפתחה בשאלות - על דרכו של א-להים בסיפור המבול ובדור הפלגה. בשלב שני היא הורחבה אל כלל ההתרחשויות בספר בראשית. זוהתה תופעה רחבה שבמסגרתה מעגלי החיים הבסיסיים בספר בראשית מתפרקים ברגע של מבחן. תופעה זו נכונה ביחס להתנהגות בני האדם, אך גם א-להים פועל בחוקיות זו. אל תמונה זו נוספה חוליה, שאלה - לאן מובילות פעולות פירוק אלו? ותמונה נגלתה לנגד עינינו על פעולות שיצרו חיץ, הבדילו בין נבראים, ובין אנשים, ובאותן פעולות ממש העמידו עולם. העמידו עמים, העמידו תרבויות, והעמידו את לבנות היסוד עליהם מושתת העולם. תיאור זה משליך לאחור על דרכם של אבות העולם, ומזמן - ללמוד על חייהם ועל דרכם, לזהות את מעלותיהם ואת ערכם, תוך הבנה מעמיקה של ההקשר ההיסטורי והרוחני בו הם היו נתונים. 


[1] סיפור המבול בנוי משני סיפורים השזורים זה בזה. התיאור בו פתחנו הוא בשם 'א-להים' והוא מוקרן ממושגי הפרק הראשון בספר בראשית. סיפורו של ה' המתעצב על ליבו, הוא בשם 'הוויה' והוא מוקרן ממושגי הפרק השני בבראשית. בעיוננו זה לא נתפנה אל החלוקה בין שני צירים אלו.

[2] עוד אירועי פירוק בתקופתו של אברהם: סדום דוחה את האחר מתוכה "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה... וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (י"ט, ד'-ה'). מנגד - תגובת לוט אליהם: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (י"ט, ח'), לוט מפקיר את בנותיו אל ההמון הצובא לפתחו; תשובת א-להים לערי סדום היא בחורבנן; גילוי עריות במשפחת לוט - "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ" (י"ט, ל"א) - טשטוש גבולות במשפחה; שרה אחרי הולדת ישמעאל תובעת לגרשו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ", ולמעשה הוא מגורש מביתו: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (כ"א, י"ד); בעקדת יצחק א-להים מעמיד אדם בניסיון בו המבחן לאהבת א-להים תלוי בהיענותו להרוג את בנו (פרק כ"ב).

[3] עוד ביעקב: שתי נשים ליעקב, רחל אהובה, לאה שנואה - "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (כ"ט, ל"א); שמות ילדי לאה מספרים על כאבה ועל תקוותה כאישה שנואה; יעקב ממלט צאן מלבן חותנו ואחר כך בורח מפניו "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" (ל"א, כ'); לבן רודף אחרי חתנו, בנותיו ונכדיו (ל"א); רחל גונבת את תרפי אביה ומכזבת לו (ל"א); לבן ויעקב מעמידים גל אבנים ביניהם: "וְעֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (ל"א, נ"ב) - הפרדה בין חותן לבין חתן; לקראת המפגש עם עשיו, בהקשר לסכנת החיים הנשקפת למשפחתו, מסדר יעקב את מחנהו על בסיס מובהק של אהבות ומעמדות: בני השפחות ראשונה, אחר כך בני לאה, ולבסוף בני רחל האהובה (ל"ג); עשיו מציע ליעקב קשר "אֵלְכָה לְנֶגְדֶּֽךָ" - תשובת יעקב: "לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" (ל"ג, ט"ו) - יעקב דוחהו (ל"ג); למעשה נדחה עשיו מפני יעקב אחיו "וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם" - בדומה לאברהם ולוט, גם כאן הארץ אינה יכולה לשאת שני אחים יחדיו; סיפור שכם - בני יעקב מרמים את אנשי שכם, ולאחר מכן הורגים עיר שלמה; "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" (ל"ד, כ"ז) - מראה קשה בו הם בוזזים את ההרוגים; ראובן שוכב את אשת אביו: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (ל"ה, כ"ב).

[4] עוד ביחס ליהודה: יהודה מִדרדר במדרון חלקלק לאחר ניתוקו מבית אבא. נושא בת איש כנעני, ומאכזב את אשתו ("וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ" (ל"ח, ה'). שני בניו מתים (וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה' (ל"ח, ז')), סיפור ההמשכיות של יהודה נתקע (תמר לא ניתנת לשלה), ולאחר מות אשתו הוא הולך אל אישה זונה. כדי לבוא אליה הוא ממשכן את סימני הזהות שלו - חותמו ופתילו.

[5] פשוט הוא שהתמונה אינה דיכוטומית, ודומה שהמורכבות שבה נעוצה במידה רבה בעובדה שבעולם הזה הטוב והרע מעורבים זה בזה, וגם מעשה שהוא רע במהותו, פעמים שהטוב שוכן בעומקיו, ולהיפך.

[6] אין צריך לומר שחשב על גורל האחים כעל גורל ישמעאל ועשיו. מן הפסוקים עולה שוב ושוב ההעדפה, אך לא דחייה של האחרים. דומה שלא הייתה לו קונספציה ברורה ביחס למעמדם, שהלך והתברר תוך כדי האירועים.

[7] בסוף ספר בראשית - משמשים שניהם כמנהיגים: יוסף כמשנה למלך מצרים, יהודה מנהיג ומוביל את משפחת בית יעקב. ובהקשר רחב יותר: שניהם מהווים דמויות מפתח בציבוריות של עם ישראל לדורותיו. חלוקות שונות תהיינה בין השבטים, אך לעולם יוסף ויהודה יהיו משני צידי המתרס. במסע המחנות - הם יוצבו זה כנגד זה - יהודה במזרח ובני יוסף במערב. בחטא המרגלים - נציגי שני שבטים אלו חורגים בהתנהגותם מכלל השבטים האחרים. נציג יהודה הוא כלב, מדבר על הדבקות ביכולת לעלות ולהילחם "וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר י"ג, ל'), נציג שבט יוסף - יהושע שותק בתחום זה. שניהם מדברים על טובה של הארץ "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם י"ד, ו'-ז'); עם הכניסה לארץ המנהיג הוא משבט יוסף - יהושע, מאוחר יותר שאול, גם הוא מבניה של רחל, ולבסוף עוברת המנהיגות לשבט יהודה - החל מתקופת דוד; גם קודם לכן - בתקופת שאול, לשבט יהודה קיים ביטוי כשבט עצמאי - וכאשר יוצאים למלחמה הוא נמנה בפני עצמו (שמואל א' י"א, ח'; שם ט"ו, ד'); בתקופת איש בושת הממלכה מתפלגת בין יהודה לבין ישראל; בימי ירבעם מתפלגת הממלכה בין יהודה לבין ישראל, ולימים בשורת העתיד של יחזקאל היא בחיבור שיתקיים בין שני הענפים: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ... כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם:וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד (יחזקאל ל"ז, ט"ז-י"ז, כ"א-כ"ב).

[8]ראה בפרק 'בין הבדלה לבין חיבור'.

[9]באדם הראשון: הדיבור הוא אל אדם ואל אשתו. אחר כך אל קין, ובעשרה דורות הכפולים יש תמיד בן אחד הנזכר בשמו, ובחלק מהם אף מתקיים קשר בינם לבין א-להים. א-להים מדבר עם נוח, ומאוחר יותר הוא מנתק את אברהם מכלל מעגלי חייו בדרך אל השליחות המשותפת לו עם א-להים; לפני מות אברהם אין התגלות אל יצחק "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק (בראשית כ"ה, י"א), ובשלב שני זוכה לה יצחק, וזוכה גם רבקה (בראשית כ"ה, כ"ג); יעקב יוצא מבאר שבע לחרן וא-להים אומר לו "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם כ"ח, ט"ו). בכל אותם שנים אין כל אזכור ליצחק אביו ולדיבור של א-להים עמו, על אף העובדה שחי כמעט שישים שנה נוספות; יוסף יורד למצרים - והשכינה עמו: - "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף... וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט, ב'-ג'). בכל אותם השנים - לא נזכר דיבור או יחס של א-להים אל יעקב. רק בשמעו את הבשורה "עוֹד יוֹסֵף חַי" שבה אליו רוחו - "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם מ"ה, כ"ו-כ"ז). מדרש: "ויש אומרים רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם" (אבות דר' נתן פרק ל').

חורג מאלו הוא אבימלך, אליו מדבר א-להים בתקופה שהדיבור מתייחד עם אברהם. פשר החריגה דומה, קשור לתוכן הדיבור - אזהרה על פגיעה שלו באברהם, בשל מעלתו של אברהם: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית כ', ז').

[10]גם אברהם ויצחק הם שני עולמות המנוגדים זה לזה. אמנם אברהם ממשיך את יצחק בכל מאודו, יחד עם זאת יש לחלק בין שני תחומים. במובן התבניתי - הוא ממשיך את דרך אביו. בתנועת הנפש והרוח הפנימי - הוא מספר סיפור שונה מאוד. אברם יצא לדרך חדשה, והתנועה הפנימית שלו היא - התחלה. התנועה הפנימית של יצחק היא - ההמשכיות, הליכה בדרך שכבר נסללה. חכמים במדרש היטיבו לנסח זאת בשייכם לאברהם את מידת האהבה או החסד, וליצחק את הדין ואת הגבורה.

[11] מופעיו בדור האבות: לוט נדחה מפני אברהם (פרק י"ג); "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" אומרת שרה, ותגובת א-להים היא - "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". א-להים מצדד בעמדת שרה, ודוחה את עמדתו המכילה של אברהם; עשיו נדחה מפני יעקב אחיו - תחילה הוא נדחה מן הבכורה ואחר כך מן הברכה; יוסף נבחר תחילה על ידי יעקב להיות ממשיכו, אך בשונה מן הריטואל שאפיין את הספר עד כה, נוצרת משפחה שלכולם יש מקום בה. מקום זה אינו מובטח מראש, והטלטלות הגדולות הפוקדות את המשפחה ממחישות עד כמה לא מובן מאליו מעמדו של כל אחד מהם. את השאלה על מציאות זו ניתן לנסח בלשונו של עשיו, לאחר שהבין שהברכה שיועדה לו ניתנה ליעקב: 'הברכה אחת לך אבי?!' הוא שואל. והתשובה היא - אכן כך.

[12] "אחר שלא היה חל הענין הא-להי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון, כי אדם היה שלם מבלתי תנאי... וכבר נקרא אצלנו בן א-להים, וכל הדומים לו מזרעו בני א-להים, והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו, וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה. וסגולת שת אנוש. וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני א-להים... וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין הא-להי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין הא-להי, וזה היה תחלת חול הענין הא-להי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים" (ספר הכוזרי מאמר א', אות צ"ה).

[13] בנקודת מוצא קין הוא בכור, אלא שסרח. בשרשרת הדורות החל משת ועד אברהם (להוציא שלושת בני נוח) הציון הוא לבכור, ולאחריו 'ויולד בנים ובנות'. עשיו הוא בכור, ובכורתו היא נושא, משמעותי. בבית יעקב - ראובן הוא - בכור ללאה, יוסף - בכור לרחל, והמתח ביניהם מובהק.

[14] המדרש ממשיך ומצביע אל עבר הפרק הראשון בבראשית, המתאר את הבריאה המדויקת המצווה על הבדלה בין המינים: "ומנין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להדבק עם שאינו מינו דכתיב ויעש א-להים את חית הארץ למינה וגו' (בראשית א) אמר להן הקדוש ברוך הוא כל מין ומין ידבק במינו ושאין מינו אסור".

[15] תפיסה זו שאינה מצביעה על חטא מובהק נמצאת בפרשנים כמו באורח חיים בפירושו לתורה: "ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה מה היה דעתם בבנות העיר והמגדל, שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה לא נודע אופן הכפירה גם לא היה ה' מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד... ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקב"ה עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר... ולזה נאמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא, ולזה בנו העיר להם פירוש עיר אחת לכולם, ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל, וזהו אומרו (פסוק ד) פן נפוץ על פני כל הארץ, שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם: ולזה אמר ה' כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו, והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום, וזהו שאמר הכתוב ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". כיוון דומה נמצא בפירושו של רבינו בחיי. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)