פרשת נח - סיפור שכרותו של נח

  • הרב משה ליכטנשטיין

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

*

סיפורי ספר בראשית מובאים במתכונת של עיסוק בעניינים משפחתיים. ספר בראשית איננו מסופר מההיבט הלאומי, הוא איננו מספר את סיפורן של מדינות ומעצמות והיחסים ביניהן; הוא עוסק במערכות היחסים האישיות שבמשפחותיהם של אבות העולם והאומה. כך מובא במדרש:

"בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה', א) – זה כלל גדול בתורה".

(בראשית רבה כ"ד, ו) 

בסיפור שכרותו של נח[1] מוצג נח בדמות הניצול, הרואה עולם בנוי וחרב ובנוי, והסיפור מתאר את הדרך בה נח מתמודד עם המהפך שעבר עליו. אלא, שבסיפור מובא גם הצד השני של המטבע: כיצד העולם מתמודד איתו.

גם על שם, חם ויפת עבר מהפך. בעשור השישים של חייו, נח מאבד את כוחו ואת יכולת ההובלה שלו, ומתגלה בשפלותו לעיני ילדיו. אם כל ילד מעריץ את הוריו בתחילת דרכו – אבא החזק, שיכול להציל מכל משבר ומכל מצוקה – וגם לאחר התבגרותו, כשהבן מבין שאבא ואמא לא יכולים לפתור כל בעיה, הוא מכיר בכך שהם עדיין יכולים לייעץ ולתמוך – כלכלית ונפשית – מתוך ניסיון החיים העשיר שלהם ורוחב דעתם; הרי שאצל בני נוח המצב הרבה יותר קיצוני: אבא שלהם הציל את העולם – פשוטו כמשמעו. הוא לא רק נתן להם יד בנפלם, הוא הציל אותם מן המבול. כל עולם החי, הצומח והאנושות חב לו את חייו.

כאן אנו מגיעים לסיפור חם:

"וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ":

(בראשית ט, כ"ב)

מעבר למובן הפיזי הפשוט, חם רואה את ערות אביו גם במובן המטאפורי:[2] הוא רואה את אביו בשפלותו, בחוסר-אונים משווע. האבא התומך מתגלה כמשענת קנה רצוץ, שאינו מסוגל לדאוג לעצמו ברמה הפיזית הפשוטה ביותר. איך מתמודדים עם התופעה הזו? חז"ל מציעים שתי הבנות בתגובתו של חם למאורע:

"רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו".

(בבלי סנהדרין, ע ע"א, מובא ברש"י על הפסוק)

לפי ההבנה הראשונה, חם 'מסרס' את נח – ומשמעות הדברים היא שהוא דוחה אותו. נח איננו רלוונטי יותר בעיניו. הוא לא מסוגל יותר להשתמש בכוח החיות והיצירה שבו, לא מסוגל יותר 'לספק את הסחורה', ולכן ניתן פשוט למחוק את השפעתו וכוחותיו ולהתעלם מהם, כאילו מעולם לא היו קיימים.

לפי ההבנה השנייה, ייתכן בהחלט שחם שימש את אביו – לא רק במובן המיני שחז"ל מדברים עליו – אלא שהוא עשה זאת בצורה מזלזלת, משתלטת. הוא נתן למעשיו אופי של אדנות ופטרוניות. פעם הוא ניצל את כוחו של נח, כשהלה יכול היה לתמוך בו – כדי להשיג את מטרותיו, וכעת הוא מנצל את חולשתו של נוח, כשהלה איננו יכול לדאוג אפילו לעצמו – כדי להשיג עמדת-כוח והשפעה.

ביסוד הדברים, תגובתו של חם מבוססת על תפיסת הסמכות של דמות האב על יסוד של ניצוּל, של צריכה וסיפוק-צרכים.

שם ויפת, לעומת זאת, מגיבים בצורה שונה:

"ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם, ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו."

(שם פס' כג)

שם ויפת יודעים יפה מאד מהו מצבו של נח, אך הם בוחרים שלא להתמקד בכך, הם בוחרים שלא לראות את ערות אביהם, והם זוכרים לו חסד נעורים.

לפי שם ויפת, נח הוא אישיות נערצת מצד עצמו. העובדה שבעבר היה יכול להציל את העולם היא ביטוי של גדלותו, ולא כל גדלותו. זהו הסימן לכך שמדובר בדמות שיש לדבוק בה, ולא הסיבה לכך. זהו יסודה של האהבה שאינה תלויה בדבר, בה התרומה של אדם מסוים לקשר לא מתנה את הקשר בתרומה זו, אלא היא מהווה טריגר למערכת יחסים שיש לה מעמד כשלעצמה. קשר כזה, מערכת יחסים כזו, מאריכים ימים גם לאחר שהסיבה המקורית נמחתה.

חז"ל מלמדים אותנו:

"מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון"

(בבלי מנחות, צט ע"א)

חז"ל מסיקים מכך כי גם תלמיד חכם ששכח את תלמודו – שכבר אינו יכול להעביר שיעור כללי מרשים ולהגדיר באמצעות חילוקים חדים פערים בין סוגיות וראשונים – יש לנהוג בו כבוד:

"מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו שאין נוהגין בו מנהג ביזיון"

(שם)

הדברים נכונים גם ביחסים שבין אבות וילדים: כאשר המבוגר איננו יכול יותר להוביל ולהנהיג, עדיין יש לנהוג בו כבוד.

אף אחד לא מכחיש את המצוקה, את המשבר המתעורר מהיפוך-היחסים, בהם הנותן הופך לנצרך, והמקבל צריך לקבל אחריות. ההבדל הוא באופן בו חם מנצל את הבעיה או מתעלם ממנה, לבין האופן בו שם ויפת מנסים להתמודד איתה.

כפי שכבר ציינּו, נח מוצג כאן בדמות הניצול. החברה הישראלית המודרנית גם היא מתמודדת עם ניצולים: בין אם מדובר בניצולי שואת אירופה, ובין אם מדובר בגלי עלייה מאוחרים יותר, בהם אנשים שהיו בעלי-כוחות ומעמד בארץ-מוצאם עזבו את ביתם ובאו לארץ, ובה אינם מצליחים להתמודד עם קשיי ההתאקלמות. החברה צריכה ללמוד כיצד להכיל אותם ואת בעיותיהם, על כל הביטויים המעשיים לכך. יש לדעת איך להתייחס לאנשים כאלו, גם אם היום הם נגלים לעינינו במצוקתם ובחוסר-האונים שלהם.

מלבד זאת, לדילמה שבסיפורנו יש עוד יישום מעשי: המאה העשרים אולי תצטרך לתת את הדין על הרבה בעיות מוסריות שהתעוררו בה – מלחמות עולם למיניהן, חומרניות ונהנתנות. אבל אין לפקפק בתרומה יוצאת-הדופן של מאה זו לרפואה, ולאורך-החיים. אין ספק שהאנושות הגיעה להישגים יוצאים מן הכלל בכל הנוגע להצלת חיים; אך לא תמיד משיגה איכות החיים את אורכם: רבים נאלצים להתמודד עם הורים זקנים, שמצבם התפקודי כושל ומתדרדר. יש ללמוד לתמוך בהורה כמו שם, ולא להתנשא עליו ולבזותו כמו חם. נקודה זו היא שתקבע אם החברה תיבנה על בסיס של "עבד עבדים יהיה לאחיו" – ניצול וצרכנות, או על בסיס מערכות יחסים אישיות ומתוקנות.

יצויין כי הנצי"ב מוצא פער גם בין שם ליפת ביחס לנוח, וזאת על בסיס פסוק כ"ג המייחס את המעשה לשם:

"וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה".

לדעתו, יפת היה מודע לבעיה והבין את הפתרון, אבל לא עסק בו בפועל. הוא הכיר בצורך לסעוד את נח, אבל יותר משרצה לפתור את הבעיה – רצה שהבעיה 'תיפתר'. שם, לעומת זאת, נקט פעולות מעשיות בשביל להגיע לפתרון.

יש משמעות רבה לדרכו של יפת, ושכר מרובה מובטח לנוקט בה. אבל השאיפה צריכה להיות בכיוונו של שם, התומך באביו בעצמו, ולא מנסה להטיל את הטורח על גורם חיצוני. את הטוב ידע לקבל מאת נח, ועתה הוא יודע להחזיר אותו. הוא בונה מערכת יחסים תקינה עם אביו, וגם לאחר שהלה נגלה אליו בשפלותו, נשאר איתו בקשר רציף.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 

 

 

*     השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת נח ה'תשע"ב, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה על ידי אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

[1] בראשית ט, כ – כ"ז.

[2] כמו בפסוק בבראשית מ"ב, ט- "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם":