פרשת נח - על המבול ועל נח

  • הרב שלמה ברין

פרשת נח - על המבול ועל נוח

בין נח למשה רבנו

יש הדורשים את נח לגנאי, למרות שהתורה מרעיפה עליו שבח: ..."נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את הא-להים התהלך נח."[1] וכן בסוף פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'." טרם כניסתו לתיבה קורא לו ה': "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה."[2] הדורשים לגנאי נותנים טעמם במלה 'בדורותיו': 'לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'.[3] 'בדורותיו' למעט את צדקתו בא. לעומתם, רבותינו הדורשים לשבח, מטעימים 'בדורותיו' לרבות את צדקתו בא: 'שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר'. ויכוח ידוע זה, בין הדורשים את נח לשבח או לגנאי הוא ויכוח על שיעור צידקותו של נח.

אולם, בעל המש"ח רואה את חולשתו של נח לא בהמעטת שיעור קומת צידקותו אלא באופיה וטיבה. סגנון צידקותו של נח היה דווקא בעבודתו המרוחקת והמנותקת מסביבתו החוטאת, והוא זה שהביא את נח לרום מעלתו האישית והרוחנית. נח לא עסק בצרכי ציבור ולא בשיח וסיג עם שכניו. הוא התבודד, הסתגר והקדיש את כולו לעבודתו יתברך. אלא שצדקות שכזו שוברה בצדה. נח, שלא היתה לו שפה משותפת עם בני דורו, לא הוכיחם כראוי ולא הצליח להצילם מכלית המבול. המש"ח מפנה את תשומת לבינו למדרש רבה[4] בו מתוארים דין ודברים בין נח למשה רבנו: "נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחיבו כליה בעגל. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו למי היו מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו?!.. אכן, משה רבנו 'מרעיש עולמות' כדי להגן על ישראל מפני הכליון לאחר שחטאו בעגל. אולם, בהשתדלותו של משה, בדאגתו ובתפילתו לא די, בפרשת כי תשא[5] מבאר המש"ח עד היכן הגיעה זיקתו של משה לעם שחטא: "הביאור כי הוא האריך בתפילתו על דבר העגל עד שהרגיש כי מעצמותיו גם כן נמצא פגם זה...לכן היה לו פתחון פה להתפלל נגד דבר ה' ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, כי בבניו יימצא גם כן הפגם הזה." הזדהותו של משה רבנו עם ישראל לאחר חטא העגל הייתה כל כך עמוקה, עד שחש כאילו נפגם הוא עצמו בחטא עבודה זרה. כאן בא לידי ביטוי בולט הניגוד בין משה לנח. אין בפרשת המבול אפילו רמז דק כי נח ניסה להציל את דורו. אדרבה, כל תיאור המבול בתורה מנגיד בין נח לבני דורו ומבליט את הצלתו של נח על רקע חורבן היקום כולו.

אלא שבכך לא די. בהמש"ח טוען כי לדרכים שונות אלו של סוגי הצידקות זו מסוגו של משה, וזו מסוגו של נח, ישנן השלכות ומשמעויות שהן מעל ומעבר להשפעת הצדיק על סביבתו שמבחוץ. הן נוגעות באופן ישיר לאישיותו של הצדיק כלפי עצמו ולמתחולל בתוכו מבפנים: "העניין הוא דיש שני דרכים בעבודת הי"ת, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו ית' ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר עצמו עבורם". מסתבר לחשוב כי הדרך הראשונה, המוקדשת לעבודת ה' ללא הפרעות של צרכי הרבים, מביאה את הצדיק ההולך בה לדרגות ומעלות גבוהות יותר מזו של הצדיק הנפנה לטובת הכלל והמפקיר את עצמו בעבורם. ואכן, המש"ח מביא מדרש מקהלת רבה[6] התומך בכך: 'כי העושק יהולל חכם' "אמר ריב"ל שמונים הלכות למדתי... ועל ידי שהייתי עסוק בצרכי רבים, שכחתים." יש אפוא מחיר משמעותי, הכרחי ומובן מאליו, להסטת הריכוז והאינטנסיביות של עבודת ה' אל עבר ההתמודדות המתמדת עם הוויות העולם הזה. מחיר זה, יכול הצדיק להמנע מלשלמו, אם ילך בנתיב צדקותו של נח.

אולם, למרות היתרון הברור של הדרך הראשונה נטולת ההפסד, התורה מדגישה דווקא את עדיפותה של הדרך השנייה, זו שמסוג צדקותו של משה. כך דרשו רבותינו במדרש:[7] "אמר רב ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא 'איש צדיק', (בראשית ו ט.) נקרא 'איש האדמה'. ('ויחל נח איש האדמה'…בראשית ט כ) משה משנקרא 'איש מצרי' (שמות ב יט.) נקרא 'איש הא-לקים' (דברים לג א). בהמש"ח מבאר את דברי המדרש: נח שהתבודד לעצמו ובתחילת דרכו נקרא 'איש צדיק, ירד בסוף ימיו ממדרגתו, ונקרא 'איש האדמה', לעומת זאת, משה שבתחילת דרכו נקרא בפי בנות יתרו 'איש מצרי', ביטוי שעל רקע הקונוטציה השלילית מצביע לדעת המש"ח על 'פחיתות בנפש', נקרא בסוף ימיו 'איש הא-לקים'. 'איש הא-לקים' לדעת המש"ח, פירושו: 'שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג.' בהמש"ח אינו מפרש כיצד פועלת הסיבה המביאה לכך שדווקא הצדיק המתלכלך בשפיר ושליה של עולם החומר והחברה, הוא זה שיגיע למעלה העליונה. וכן להיפך, מדוע הצדיק המתבודד עלול לרדת ממעלתו העליונה. האם הדבר קשור בסייעתא דשמיא והשגחה מיוחדת או שמא יש לכך סיבות אובייקטיביות פסיכולוגיות? את הסיבה העיקרית להתעלותו של משה תולה המש"ח במסירותו למען ישראל: 'הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי'. נמצאת אומר, כי המסירות למען הכלל לא זו בלבד שהיא מפצה על ההפסדים ומגינה מפני הסיכונים הכרוכים במעורבות עם הבריות, אלא שהיא זו המביאה את הצדיק למעלתו העליונה.

בתיבה

מדוע נדרשו שנים עשר חודשים לחורבן העולם במבול? מדוע לא החריב הקב"ה את העולם ביום אחד או בשבוע אחד? מה עשו בתוך התיבה? שאלות מעין אלה שואל בהמש"ח ואף משיב עליהן באופן מקורי. לדבריו, התיבה לא הייתה ספינת הצלה בלבד. עיקר ייעודה היה בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בקרב הבאים אליה

בהמש"ח טוען שלא רק הנספים נשפטו בדור המבול, הניצולים באי התיבה נשפטו אף הם. רבי עקיבא[8] מונה חמישה סוגים של עונשים ופורענויות הבאים לעולם בשנים עשר חודש והראשון שבהם הוא דור המבול: "משפט דור המבול שנים עשר חודש". יש מקום להתבונן הלא התורה מעידה כי לאחר ארבעים ימי מבול כבר גווע כל בשר וכל האדם, והיקום כולו נמחה מעל פני האדמה[9]. מה טיבו של משפט הנמשך למעלה מעשרה חודשים לאחר שהעונש כבר מוצה עד תומו? בהמש"ח מסביר כי המשפט עליו דבר רבי עקיבא כולל את נח ואת כל אשר איתו בתיבה. נח ובניו וכל החיה וכל הבהמה זכו להשגחה מיוחדת שבאה לידי בטוי בקיום הלא טבעי בתיבה. השגחה שהתורה מציינת אותה במפורש: "ויזכור א-לקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה[10]..." על אף צדקותו, לא היה קיום לנח ולכל החיה אלמלא נפקדו בזכירה מיוחדת[11].

חז"ל עמדו על עבודתם המאומצת, המוסרית והפיזית של נח ובניו בתיבה. אולם בהמש"ח מסב את תשומת ליבינו דווקא לבעלי החיים. גם בעלי החיים נכחדו במבול "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ."[12] יש כאן תפיסה מרחיקת לכת על תביעה מוסרית מבעלי החיים. אולם, מה יבטיח כי לאחר המבול יתוקן הפגם של השחתת בעלי החיים?

כך מבאר בהרחבה המש"ח: 'ולזה היה צריך חינוך שנים עשר חודש, ולהיות נעצרים מתשמיש, ומורגלים בצמצום מזונותיהם, ולהיות ניזונים מידו של אדם ויהיה מוראו עליהם, ולא יטרפו טרף. ואחרי שיהיו מגודלים בחינוך טוב וישר כזה, אז יצאו לאוויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה וכמו שאמרו ז"ל שמן המבול ואילך גדרו עובדי כוכבים מן העריות." השהות בתיבה הייתה לדעת המש"ח לא רק גלגל הצלה, היא הייתה בעצם בית יוצר לחינוכם מחדש של בעלי החיים. בהמש"ח ממשיך לבאר: "ולהתהפך הטבע ולהיעשות ע"י הפחד וההרגל טבע שני, שיערה החכמה העליונה שצריך שנים עשר חודש, לכן אמר 'למשפחותיהם יצאו מן התיבה' כי קיבלו עליהן להדבק במינן[13]." וכשיצאו מן התיבה "נשתנה טבען ומזגן מהחינוך והפחד הא-לוקי הבלתי טבעי...כי נעשו כבריה אחרת והרואה אותם אחר המבול יאמר כי המה ברואים אחרים כי מהו צורת בעל החיים אם לא טבעו ותכונתו, וזה נתחלף בחילוף גמור."

זהו פשר היות המבול ומשפטו שנים עשר חודש כתכלית לתקון האדם ובעלי החיים לקראת עולם חדש ומתוקן יותר.



[1] בראשית ו ט.

[2] בראשית ז א.

[3] רש"י שם עפ"י סנהדרין קט.

[4] ברכה, פרשה יא ג.

[5] שמות, לב יא. ויחל משה ע"ש.

[6] קהלת ז ז'.

[7] בראשית רבה פרשה לו ג.

[8] עדויות פ"ב מ"י.

[9] בראשית ז כאדד- כג.

[10] שם ח א.

[11] עיין בבראשית רבה לג ד.

[12] בראשית ו ב

[13] עיין ברש"י ובגמי סנהדרין קח ע"א.