דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | המהפכה במושג התשובה בתפיסתו ההלכתית וההיסטורית של הרב יהודה אלקלעי

 
 
א. זוהי ביאה וזוהי שיבה*
 
המהפכנות ההלכתית, המחשבתית וההיסטורית של הרב אלקלעי ניכרת במיוחד בפירושו לפרשת התשובה שבתורה (דברים פרק ל'), ובהגדרותיו למושג התשובה בהלכה ובהיסטוריה. למעשה, פרשת התשובה ומושג התשובה היו לציר מרכזי בתפיסתו הכוללת ובפעולתו המעשית.
 
החיבור 'פתח כחודה של מחט'[1] יוחד כולו לפירושו המהפכני, אך אפשר למצוא התייחסות די רחבה לנושא גם בחיבורים רבים אחרים.[2]
 
בשער ההוצאה הראשונה של הספר פתח כחודה של מחט נדפסה כותרת, שהיא תמצית חידושו:
 
"הפותח יד בתשובה, אל ארץ טובה ורחבה, זוהי ביאה, זוהי שיבה, לתת לכם אחריות ותקווה, ארפא משובתם אוהבם נדבה, ולא יוסיפו לדאבה, השיבנו ה' אליך ונשובה"    (פתח כחודה של מחט, שער ההוצאה הראשונה)
 
הרב אלקלעי פתח בקושיא על הרמב"ם:[3]
 
 "מפני מה מנה... את מצוות התשובה כלאחר יד: כשיעשה תשובה חייב להתוודות... היה לו לומר: מצוות עשה שישוב האדם אל ה' א-להיו...?"
 
בשלב השני הוא מוסיף להקשות מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים [והרי] מצוות התשובה נוהגת בכל יום – ישוב היום שמא ימות למחר?" (שם) כאן הוא מגיע, בלשון תורנית רגילה ופשוטה, לעיקר חידושו הנועז והמפתיע אפילו כיום:
 
 "ולכן נראה לי לתרץ כי שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית".  (פתח כחודה של מחט, כתבי ה"א ב', עמוד 323)
 
לדברי הרב אלקלעי, כל מה שהרבו לעסוק במושגי התשובה ובהלכותיה, מימי חז"ל ועד לאחרונים, כל זה נכנס במסגרת המושג 'תשובה פרטית'. לעומת זאת, 'תשובה כללית' היא "השיבה לארץ ישראל" של העם כולו, ולכן היא תתרחש ב"אחרית הימים".[4]
 
באִבחת לשון של הגדרה חדה הפך הרב אלקלעי את מושגי התשובה והגאולה על פיהם: הגאולה תלויה אמנם בתשובה, אך לא בתשובה פרטית כי אם בתשובה הכללית, ולאמתו של דבר הן זהות – "זוהי ביאה וזוהי שיבה".
ובלשונו:
 
"תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאו על פי גדרי התשובה אשר גבלו הראשונים... ולזאת תקרא תשובה פרטית מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו – לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו.
אבל התשובה הכללית רוצה לומר, שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה,[5] וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם,[6] שנאמר: "ועבדתם שם א-לֹהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן...", כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם.[7]
התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו [הרמב"ם][8]: 'כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין.' – רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה"     (פתח כחודה של מחט, שם, עמוד 324)
 
הרעיונות המחודשים המקופלים בדברים אלה הם:
  1. הגלות היא חטא ולא רק עונש. רעיון זה ידוע למדי מדברי חז"ל, אך המסקנות של הרב אלקלעי מרחיקות לכת, עם היותן פשוטות כל כך.
  2. כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן חטא זה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה.
  3. הגלות היא חטא כללי, כמו שהיא עונש כללי. לפיכך התשובההשיבה מן הגלות – צריכה להיות כללית, וזה דבר שמוכרחים לארגן אותו כדי שיצליח.
  4. התשובה של 'אחרית הימים' בתורה,[9] וזו שציוו עליה הנביאים – "שובו אלי ואשובה אליכם"[10] – היא בעצמה השיבה אל הארץ, והיא בעצמה גם הגאולה. זהו הפירוש של 'גאולה תלויה בתשובה', כפי שיפורש להלן.
כנאמן מובהק ללשון העברית, וכמי שחיבר ספר ללימוד הלשון העברית דור שלם לפני אליעזר בן יהודה, הרב אלקלעי מבסס את פירושו על ניתוח לשוני בשפת המקרא:
 
"תדע לך, שהרי 'תשובה' – הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו'[11] – וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו... וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע – כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב – והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה [של השם תשובה] שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו". (פתח כחודה של מחט, שם, עמוד 326)
 
ב. פרשת התשובה בתורה לאור הרב אלקלעי
 
נשוב ונקרא את פרשת התשובה בתורה,[12] על פי פירושו של הרב אלקלעי:
 
מקרא
פירוש
"והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה
 
הברכה והקללה אשר נתתי לפניך
 
והשבֹת אל לבבך
[שאתה מפוזר, גולה וחוטא]
בכל הגוים אשר הִדיחך ה' א-להיך שמה
 
ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקֹלו
[לרצות לשוב אל הארץ]
ככל אשר אנכי מצוך היום
[ולשוב בפועל אל הארץ]
אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך
[ואז כאשר תתחיל לשוב 'בהתערותא דלתתא]
ושב ה' א-להיך את שבוּתך
ורִחמך – ושב
ןקבצך מכל העמים
אשר הפיצך
ה' א-להיך המה
[יתחיל ה' לשוב את שבותך 'בהתערותא דלעילא' [כי התערותא דלעילא תליא בהתערותא דלתתא,[13] ולפיכך הגאולה תלויה בתשובה לגמרי, שיתחילו לשוב לארץ, ובלי זה לא תתרחש.]
אם יהיה נִדחך בקצה השמים
 
משם יקבצך ה' א-להיך
ומשם יקחך.
והביאך ה' א-להיך אל הארץ
אשר ירשו אבֹתיך וירִשתה
 
והיטִבך והרבךָ מאבֹתיך"
 
 
בפירוש זה נפתרים שני הקשיים העיקריים בפרשה זו:
  1. מדוע ניסחה התורה את תשובת ישראל את שיבת ה' באותו ביטוי, באותן מילים ('ושבת' – 'ושב... ושב')? לפי רוב הפירושים האוחזים בתשובה הפרטית בלבד – איך אפשר לפרש את שיבת ה' (וראה גם רש"י שם, שהקב"ה כביכול שב בעצמו מן הגלות)?!
אבל לפי הרב אלקלעי יש כאן תיקון לחטא הגלות בשיבה זו. לפיכך, הפסוק ברור כשמש: אתם תשובו עד ה', היינו אל הארץ, וה' ישיב אתכם, כלומר, יקבץ אתכם וישיב אתכם אל הארץ מכל העמים, מכל הגלויות.
  1. הקושי השני הביא את רמב"ן[14] לפירוש מעניין ועמוק, על מילת הלב שהיא סיומו של עידן הבחירה בין טוב ורע, מפני שלא תהיה עוד תאוות חטא, כפי שהיתה מאז חטא האדם הראשון. הקושי הוא, מה מקום יש למילת הלבבות הערלים אחרי התשובה המופלאה שתוארה בראש הפרש, לשמוע בקול ה' "ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך" – איך ייתכן שהלבבות עדיין ערלים?
אבל לפי דרכו של הרב אלקלעי נראים לי הדברים פשוטים לגמרי, "ואין מקרא יוצא מידי פשוטו"[15] - התשובה הראשונה היא לשוב לארץ, ומילת הלבבות הערלים צריכה לבוא בשלב אחר, מאוחר יותר, והיא מכוּונת לאהבת ה'.
 
מקרא
פירוש
"ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך
 בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.
[לגילוי התשובה שבארץ]
 
[באהבת ה']
ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה
על אֹיבך ועל שֹנאיך אשר ירדפוך.
 
 
 
[ואז תבוא התשובה אל המצוות]
ואתה תשוב ושמעת בקול ה'
 
ועשית את כל מצוֹתי אשר אנוֹכי מצַוך היום".
 
 
על פי דרך זו, הפרשה מדברת בשלושה שלבים היסטוריים של תשובה.
  1. ראשית: אל הארץ.
  2. שנית: לאהבת ה'.
  3. לבסוף: אל המצוות.
בניגוד אליו, רוב ההוגים הדתיים הבינו שהתשובה אל המצוות היא הראשונה, ובה תלויה הגאולה. לפיכך, הם נמנעו מלעסוק בשיבת ציון. זו לפי דעתו של הרב אלקלעי הסיבה להתארכות הגלות על כל אסונותיה:
 
"כיון שלא שבו לארץ נתעכבה הגאולה"     (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 328)
 
לפיכך, כל הקִצים שחישבו גדולי ישראל ועברו – היו אמת,
 
 "וחלילה לומר כי השלמים האלה שגו ברואה, כי אם שכל העיתים הללו היו עת רצון ועת לחננה [אלא, שלא שבו לארץ]"   (שם)
 
הווה אומר: לא הקץ כיזב, ולא מראות הגאולה וחשבונותיה, אלא פירושם של ישראל לתשובה הנדרשת מהן כתנאי לגאולה. אם כן, לא היה זה מצד ה' אלא מצדנו. על פי הבנתו של הרב אלקלעי, גם בבית שני, לאחר גלות בבל, לא באה הגאולה השלמה, רק מפני שלא עלו כולם כחומה, כדעת ריש לקיש[16].
 
ג. שובי בתולת ישראל
 
התשובה הכללית מפורשת גם בנבואת ירמיהו. אחרי בכי רחל ותשובת ה' "ושבו בנים לגבולם", נאמר:
 
"הציבי לָך צִיֻנים, שִׂמי לָך תמרורים, שִתי לִבֵּך למסִלה דרך הלכתְּ, שובי בתולת ישראל, שֻבי אל עריך אלה"      (ירמיהו ל"א, כ)
 
ברורה ומפורשת הקריאה לשוב לארץ כביטוי של תשובה, מתוך זכירת הדרך וסימניה. כה הרבו להוציא פסוק זה מידי פשוטו במתכוון או שלא במתכוון, ולדרשו על המצוות[17], עד שנשתכח פשוטו.
 
לא רק זו, אלא שהנביא גוער בבת ישראל המתביישת לשוב, או המתעצלת לשוב[18], עד שהוא נוזף בה:
 
 "עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בארץ: נקבה תסובב גבר"      (שם, כ"א)
 
בניגוד לדרך העולם, שגבר מחזר אחרי אשה, תהיה אז מהפכה בעולם, וישראל הם שיחזרו אחרי הקדוש ברוך הוא, כלומר אחרי נחלתו בארץ ישראל.
 
לעומת זאת, את ההשקפה המקובלת שהגאולה תלויה בתשובה פרטית, מגדיר הרב אלקלעי כבלתי סבירה לחלוטין. זאת, מפני שגם אם יעשו כל ישראל תשובה מעולה, על פי כל גדרי התשובה, דבר שלא נעשה כבר "אלף שבע מאות ושמונים שנה מאז החורבן", אז "גם אז לא נגיע למעלת אבותינו, דור יוצאי מצרים", ולפיכך טען, אין אפילו לדון בכיוון הזה[19].
 
את סוגיית התלמוד ואת מחלוקת התנאים והאמוראים על גאולה ותשובה[20], מפרש הרב אלקלעי כמובן על השיבה לארץ.
 
לכן, מובנת מאוד דעתו של ר' אליעזר: "אם ישראל עושין תשובה, נגאלין", כלומר, אם חוזרים לארץ – ה' מחזיר אותם, ואם לאו – לא ייגאלו. כל זמני הגאולה הם הזדמנות לעורר את השיבה לארץ, ואם אין התעוררות לכך בישראל, יחלוף הקץ, ואין גאולה.
 
לצערנו מובנת מאוד גם הדעה[21], שאם אין עושים תשובה [כלומר לא עולים לארץ] הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזֵרותיו קשות כהמן [שמבקש להשמידם] וישראל עושין תשובה [כלומר, בורחים מפניו, ומבקשים לשוב לארץ ישראל, מלחץ הפרעות והשנאה], ומחזירן למוטב [לארץ ישראל][22].
 
ד. היש קץ קצוב לגלות?
 
טעונה הסבר רק הדעה שיש קץ קצוב לגלות, כמו לאבלות – "דיו לאבל שיעמוד באבלו".[23] גם לדעה זו יש הסבר בשיטת הרב אלקלעי, וכאן אנו נדרשים לדברי קבלה. אף על פי שהרב אלקלעי שלט בקבלה והרבה להשתמש בה, הרי הוא בנה את שיטתו בעניין התשובה על פירוש המקראות והלשון העברית, על דברי הנביאים ועל דברי חז"ל, באופן שיעמוד איתן ויציב, גם בלי דברי המקובלים.
 
אבל, הוא נזקק לדברי הזוהר והמקובלים, במישרין ובעקיפין, במיוחד כדי להתמודד עם שאלה שמציקה לכל חדשן (בפרט למי שמחדש דברים שנראים כה פשוטים אחרי שנאמרו), עד ששואלים פשוטים וחכמים: איך זה שאיש לא פירש כך לפניך? ובלשונו של הרב אלקעי:
 
"אשר שמעתי אומרים: אילו היה העניין הזה אמת, היה נאמר מפי גדולי ישראל, ראשונים או אחרונים? – על תתמה על החפץ... אבל כך גזרה חכמתו יתברך, שלא יתבוננו בדברים עד אחרית הימים, היינו שנת ת"ר"[24].   (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 351)
 
על כך כתב הרב אלקלעי בחיבורו 'שלום ירושלים', בשנת ת"ר (600 לאלף השישי) עצמה:
 
"פירושו, אילו זכו ישראל היו נגאלים בשישים שנה הראשונים של האלף השישי, וכן בכל שישים ושישים – ואם לא יזכו, סוף הקץ הוא שית מאה שנין".   ('שלום ירושלים', כתבי ה"א כרך א, מעמ' 33)[25]
 
כלומר, יש קץ אחרון על פי התלמוד ועל פי הזוהר, והוא שנת ת"ר. בניגוד מוחלט לכל אלה שנתפסו לאכזבה ולמשבר אחרי שנת ת"ר[26], הרב אלקלעי דווקא התעודד, צפה בשינויים המתרחשים בעולם,[27] וראה בשנת ת"ר את התחלת התהליך[28]. לפיכך היה לו הסבר טוב גם ל'עת הקצובה' של סוף הגלות, כמו סוף האבלות, על פי סוגיית התלמוד, וגם לשאלה איש לא אמר זאת לפניו.
 
ה. מה מעכב את התשובה הכללית?
 
כאן אנו מגיעים לעיקר. הרב אלקלעי לא חידש מהלך כזה באופן תאורטי ולא חזר ללימודיו ולעיסוקיו. היו לו מסקנות מעשיות, והן עיקר שיטתו.
 
את התשובה הפרטית מונעים כ"ד דברים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תשובה, אבל את התשובה הכללית מעכבים רק שני דברים: רשיונות עלייה בהסכמת מלכי הארץ, וכסף להוצאות הדרך ולפרנסה בארץ ישראל.
 
מכיוון שלפי דעתו אלה הם המונעים היחידים שמעכבים את התשובה (דהיינו את הגאולה), ומכיוון שאנו מחויבים לשוב אל ה', כדי להינצל מחטא הגלות (וגם 'ממלך שגזֵרותיו קשות כהמן'), צריך למצוא את הדרך לפתור שתי בעיות קרדינליות אלה.
 
הדרך לפתור אותן, לפי הרב אלקלעי, היא על ידי אספת נציגים נבחרים של כל הקהילות בכל המקומות, שיבואו למקום אחד, יקימו קרן כספים למימון הוצאות הדרך והקיום בארץ, בשלבים הראשונים, וכמובן יבחרו להם ראש, והוא ילך וייפגש עם כל מלכי הארץ, כדי לקבל רישיון לעליה יהודית המונית לארץ ישראל.[29] הנבחר הזה מטעם האספה הכללית הוא יהיה 'משיח בן יוסף', לא פחות ולא יותר,[30] והוא יפעל בדרך הטבע, כלומר בחכמת הפוליטיקה, כדי לקבל רישיון מלכי הארץ (דבר שנראה לרב אלקלעי אפשרי בהחלט בעת ההיא).
 
ברור שהרב אלקלעי, כאיש שלחם על קדושת ישראל ותורתו בשלמות, לא ראה לנגד עיניו את העיתונאי המתבולל שחזר אל עמו, תאודור הרצל, האיש שזכה להגשים את ראשית חזונו של הרב אלקלעי, מבלי שידע זאת בעליל.[31] נראה בבירור שהרב אלקלעי חשב והתכוון לרבי משה מונטיפיורי. לפי דעתו, הוא היה מסוגל, בתמיכה מסיבית וגלויה של כל יהודי העולם, להשיג רשיון כזה, בעזרת גבירים יהודים בעלי מעמד והשפעה, כמו יצחק כרמיה והלורד רוטשילד.
 
כך מפורש בלשונו החריפה של הרב אלקלעי:
 
"עתידין חכמי ישראל ליתן את הדין שאינם מודיעים לשרי ישראל, שגאולתנו תלויה בבקשתם, ואינן מעוררים את אחינו בני ישראל, לתשובה כללית. ותשובת הבקשה הזאת היא לאדונינו הגדולים והאדירים, כי קרובי מלכות הם, ודבריהם נשמעים, ולהם המצוה הזאת לרחם על פליטתנו"    (כתבי ה"א כרך א', עמודים 206-221)[32]
 
דברים נרגשים אלה עמוסי להט ודאגה בגלל תחושת הזמן שאוזל והולך, זורעים אור על תפיסתו הכוללת של הרב אלקלעי. זוהי תפיסה תורנית והיסטורית-פוליטית, מציאותית וחדה, משולבת לחלוטין בפירושו הפשוט והמהפכני למצוות התשובה ולרעיון התשובה הכללית; נותר רק לקשור את החוטים באמצעות אספת הנבחרים לכל העם היהודי.
 
תוכניתו הציונית של הרב אלקלעי היא תוכנית מדינית, דומה עד מאוד בקוויה הכלליים לתוכנית הציונית. אולם, היא יונקת כולה מן המקרא, הפרשנות, המדרש, דברי חז"ל, דברי ראשונים ואחרונים, דברי הלכה, אגדה וקבלה.
 
האם בגלל זה נגזר דינה להידחות דור שלם – דחייה קריטית מבחינה היסטורית?
 
הרב אלקלעי עצמו הבין עד כמה רחוקים קוראיו, וחכמי ישראל שבזמנו, מלהבין אותו, וכל שכן מלפעול בנחישות למטרה ההכרחית. על כן הוא מסיים בהתנצלות, בצער, ובנחמה עתידית:
 
 "ואילו דברי אלה נאמרו מפי גדולי ישראל, היו נאמרים ביתר שאת ויתר עוז[33], כי אני יודע את מיעוט ערכי, ומחוסר ספרים אני [!], ונפשי יודעת מאוד את רוע מבקרי הספרים, כי זה דרכם כסל למו[34], לתת דופי בדברי אמת ולסלף דברי צדיקים [!] – קל וחומר על עניין סתום כזה אשר נשכח כמת מלב – ואני בתומי אלך[35], כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[36], קנאת ה' צבאות תעשה זאת[37] - ותהי זאת נחמתי, כי האמת יורה את דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן"     (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 352-351)
 
רק ברוח הקודש[38] יכלו דברים כאלה להֵאמר.
 

* המאמר מתוך: ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, משגב ירושלים תשס"ב. עמודים 141–153. ערוך מן הספר: נס קיבוץ גלויות (מהדורת ירושלים), עמודים 90-76; (מהדורת תל-אביב), עמודים 152-134
[1] כתבי הרב אלקלעי, כרך ב', עמ' 325-323, נכתב כנראה בשנת תר"ט (1849) ונתפרסם בתרי"ד (1854).
[2] כבר בהקדמה ל'מנחת יהודה', שנדפסה בשנת תר"ג ב'קול קורא (תר"ח), כתבי הרב אלקלעי, כרך א, ב'ספר החיים' (תרט"ז), שם, כרך ב, ועוד.
[3] הלכות תשובה, פרק א.
[4] רעיון זה, שהפך לאבן פינה ב'אורות התשובה' להראי"ה קוק, בפרט בפרק ט"ו ובפרק י"ז, יסודו קיים כנראה אצל הרב אלקלעי. אולם, אצל הראי"ה זה חלק מהתעלות העולם ומגילוי הקדושה בישראל ובעולם. אצל הרב אלקלעי הדברים פשוטים יותר, ברורים וחד משמעיים.
תשובת עם ישראל כולו, כעם אחד, לארץ ישראל.
משפט אחד חריף של הראי"ה קוק, שמרבים לצטט, אולי נשען על הפשטות המוצקה של רעיון התשובה הכללית לארץ ישראל, כאשר כבר החל להתממש (ראה גם אורות התשובה י"ז):
"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דבר קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לאיוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו..."
                                             (אגרות הראי"ה ב', איגרת שעח).
[5] ראו כתובות קי:; רמב"ם הלכות מלכים ה', י"ב, ועוד.
[6] ראו עבודה זרה ח.
[7] דברים ד', כ"ח, ורש"י שם.
[8] הלכות תשובה ז', ה'.
[9] דברים ד', כ"ח. דברים ל', א'-י'.
[10] מלאכי ג', ז'. הושע י"ד. ישעיהו מ' ואילך. ירמיהו ל"א ועוד.
[11] שמואל א' ז', י"ז.
[12] דברים ל', א'-י'.
[13] זוהר בראשית פב, ב.
[14] ראו דברים ל', ו', ובעקבותיו ספורנו, חזקוני ועוד.
[15] ראו שבת סג., ורשב"ם לבראשית א' א' ולבראשית ל"ז, ב'.
[16] ראו יומא ט: ובסוגיית השבועות כתובות קיא. ראו 'פתח כחודה של מחט', שם, עמוד 326. תיאור נרחב של העמדות ההפוכות בספרו של פרופ' אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב תשנ"ג, פרק שני; חירות על הלוחות, תל אביב תשנ"ט, עמודים 48-11.
[17] ראו ספרֵי לפרשת עקב, סוף מג; ובדרשה ביחס לתורה, עירובין נד: ועוד.
[18] ראו רש"י ורד"ק לירמיהו שם.
[19] 'פתח כחודה של מחט', שם, עמוד 328.
[20] סנהדרין צז: עד צח.: ירושלמי תענית א', א'.
[21] דעת רבי יהושע או רבי אליעזר שם, תלוי בגרסה, וראו להלן הערה 23.
[22] כולנו עדים איך התקיימה נבואה מחרידה זו על בשרנו, ודווקא רבים משלומי אמוני ישראל היו נעולים כל כך בהבנתם את התנאי לגאולה בתשובה פרטית, עד שנשארו וכלו בגזרותיו של 'המן'.
[23] דעת שמואל שם, ואולי גם דעת רבי יהושע כנגד רבי אליעזר. לעניות דעתי יש כאן הררים תלויים ממש בשערה, שכן "מלך שגזירותיו קשות כהמן" מופיע כתשובה אחרי המילה "אלא" בגרסת הבבלי, ואילו בירושלמי אחרי "אמר לו". לגרסת הירושלמי זו תשובת ר' אליעזר, שמסביר כיצד תתרחש הגאולה בסוף, אם ישראל לא ישובו מרצונם. אולם, לגרסת הבבלי זו תשובת ר' יהושע.
נראה לי, שהמילה 'אלא' נכתבה בתחילה בקיצור: אל', ואין בינה לבין 'אמר לו' (א"ל) אלא מקום הגרש או הגרשיים, והנה הררים נוראים תלויים בשערת הגרש ומיקומה.
נראה לי ברור, שהרמב"ם אחז דברי ר' אליעזר, על פי גרסת הירושלמי, אבל ויתר על הציור של 'מלך שגזֵרותיו קשות כהמן', והשאיר פתוחה את שאלת האופן שבו יעשו ישראל תשובה בסוף. כלשונו:
"כל הנביאים כולן נצטוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעושת תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין..."             (הלכות תשובה ז', ה')
[24] על פי דברי ר' דוסא (סנהדרין צט.), ועל פי דברי הזוהר לפרשת וירא, תמד-תמה, תעז-תעח, (במהדורת הסולם, ירושלים תשי"ד).
[25] לפי פירושו של 'מקדש מלך' לק' שלום בוזאגלו על ספר הזוהר, אמסטרדם תק"ו, ח"א; קנ"ג ע"ב.
[26] ראו ספרו של אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל במאה הי"ט, ירושלים תשמ"ה, עמודים 240-197.
[27] מלחמות העצמאות בבלקן ובמרכז אירופה, ממלכות יותר ליברליות במערב, ובפרט מעמדו של השר משה מונטיפיורי כ'שר היהודים בעולם', דווקא אחרי הצלחתו לבטל את עלילת הדם בדמשק, ועוד.
[28] לדעת הרב אלקלעי, לא מדובר על שנת ת"ר לבדה, אלא על כל המאה של ת"ר, עד שנת 'ת"ש חס ושלום'. והלב עד כמה דייק וקלע לחוט השערה, שבפרוס ת"ש החלה השואה האיומה! ראו שלום ירושלים, שם, עמוד 34.
[29] איך היה נראה העולם היהודי אילו קיבלו כל גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים, את פירושו של הרב אלקלעי, ואת מסקנותיו, מבעוד מועד?
[30] 'פתח כחודה של מחט', שם, עמודים 335-334.
[31] אמנם ראו י"צ זהבי, מהחת"ם סופר ועד הרצל (תולדות הציונות בהונגריה), הספריה הציונית, ירושלים תשכ"ו, פרק יב, עמודים 276-264. לפי טענתו, רעיונותיו של הרב אלקלעי הועברו בידי תלמידו הרב יוסף נָטוּנֶק לאותה סביבה/קהילה שבה גדל בנימין זאב הרצל בווינה, ואף לבית הכנסת שבו עלה לתורה כבר מצווה.
[32] מתוך דבריו בהקדמת חיבורו 'מנחת יהודה', שנכתבה לכבוד רבי משה מונטיפיורי, לאחר ביטולה של עלילת הדם בדמשק.
[33] על פי בראשית מ"ט, ג'.
[34] על פי תהילים מ"ט, י"ד.
[35] על פי תהילים ל"א, י"ג.
[36] על פי הושע י"ד, י'.
[37] על פי ישעיהו ט"ו, ו'.
[38] ראו רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שני, פרק מ"ה, המדרגה השנייה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)