פרשת נצבים

  • הרב עזרא ביק
לרפואת חנה אליענה בת חוה רייזל
לרפואת בניהו נחום בן מרים
לרפואת אוריאל שמואל בן שרה איטה
הן א-ל כביר לא ימאס
 
פרשת ניצבים נראית כחוזרת, באופן מרגש בפיוטיות והדרמטיות שבו, על הנושא המרכזי של פרשת כי-תבוא: אתם קשורים בברית עם הקב"ה, ואם תפרו אותה, תבואו על עונשכם. כיוון שקראנו את פרשת כי-תבוא רק לפני שבוע, עולה השאלה מדוע יש צורך בנאום נוסף זה של משה, ומהי הסיבה לשפה והסגנון הייחודיים שלו; הנאום מלא במילים קשות ומבנים מורכבים, ונסוך בו מקצב דרמטי השונה מאד משאר ספר דברים. למעשה, מנהג מקובל בבתי הכנסת הוא לקרוא את תחילת הפרשה במנגינה מיוחדת, כשהקהל נוטה באופן כמעט לא מודע להשלים את הפסוקים יחד עם הקורא. נראה כי אנו נוטים להגיב לטון המיוחד של הפרשה מן הלב (על אף הפניה הרבנית אל הראש שלא להפריע למילוי החיוב ההלכתי לשמוע את הקריאה מספר התורה).
ברצוני להתחיל עם הצעתו של הנצי"ב להלן. בעוד הנקודה שאפתח בהמשך תהיה שונה מעט משלו, הרי שאוזנו הרגישה של הנצי"ב, אותה הוא מטה אל הביטויים בהם משתמשת הפרשה, היא זו שמניחה את הבסיס להבנת טבעה של הפרשה לפי ההשקפה אותה אני רוצה להציע.
משה מסכם את הנאום בפרשת ניצבים בהכרזה:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:" (ל', ט"ו-ט"ז)
הנצי"ב משווה את הצבת שתי הברירות כאן להצבת שתי הברירות בפרשת כי-תבוא ומציין כי בכל פרשת כי-תבוא הברירה היתה בין שתי פעולות – "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..." (כ"ח, א'); "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו..." (כ"ח, ט"ו). התוספת המשמעותית בפרשה שלנו היא הכללתה של אהבת ה', של מחויבות פנימית לבחירה. הברירה כאן היא הרבה יותר קיצונית – דרך החיים של אהבת ה' ומחויבות לו; האלטרנטיבה היא מוות. וודאי, מקשה הנצי"ב, יש דרך שלישית, זו של ציות, של הימנעות מעבודה זרה, אף אם היא לא מלווה בדבקות פנימית עמוקה?
תשובתו של הנצי"ב היא שמשה אומר כאן לעם ישראל שאם המחויבות הפנימית של הלב אינה חזקה, אינה מוקדשת בשלמותה לדרך ה', אז בסופו של דבר לא תהיה דרך למנוע את ההשחתה והריקבון – בסוף, חולשת הלב תוביל לעבודה זרה. וכאן הנצי"ב שם לב לביטוי חשוב. בפסוק הבא נכתב, "וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:" (ל', י"ז). במקום להזהיר אותם ישירות לא לעבוד עבודה זרה, משה מזהיר את העם מפני "פניה" של הלב. התוצאה של פניה זו, של הסחת תשומת-לב זו, היא "ונידחת", ובסופו של דבר "השתחוית לאלהים אחרים". משום כך, מצהיר משה, "הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן". וודאי שאין צורך שההצהרה החוזרת ושל הקב"ה בפרשות הקודמות על כך שעבודה זרה תוביל לחורבן וגלות, תישנה על ידי משה, בהדגשת האזהרה האישית – "הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם"! אולם מה שמשה אומר כאן הוא שאפילו אם תקדישו את עצמכם למעשים בהתאם לחוקי ה', אך תעשו כן מבלי דבקות בלב שלם לאהבתו, התוצאה עדיין תהיה חורבן. שימו לב כי הקב"ה עצמו אינו אומר זאת לעם ישראל, מהסיבה הפשוטה שעונש על אי-אהבת ה' אינו חורבן. אך משה מתחיל כאן את התוכחה האחרונה שלו לעם ישראל לפני מותו, בה הוא אינו מעביר להם את מצוות ה' אלא מחפש דרך להבטיח ששליחותו תצליח גם לאחר מותו, שמה שהוא חוזה בפרשה הבאה לא יתרחש – "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:" (ל"א, כ"ט). משה אינו מצווה את עם ישראל, הוא מנסה להשפיע עליהם, לעורר בהם השראה, להגיע מעבר לראשיהם אל ליבותיהם, היכן שהוא מאמין כי המפתח לגורלם נמצא.
הקריאה לאהוב את ה', כמטרה האמיתית של הברית, חוזרת מספר פעמים בפרשה. "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:" (ל', כ'), מוקדם יותר, תגובתו של הקב"ה לחזרה בתשובה מתוארת במילים "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:" (ל', ו').
הפועל "יפנה", עם או בלי ציון הנושא "לבבך", חוזר פעמים רבות בפרשה זו והפרשה הבאה:
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ ... אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' ..." (כ"ט, י"ז).
"וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע..." (ל', י"ז)
"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:" (ל"א, י"ח; כ')
ההפך מאהבת ה' הוא "לפנות" ממנו. במילים אחרות, ההיפך מאהבה אינו מרד אלא התעלמות, אדישות. משה מזהיר מפני קרירות הלב, חוסר בדבקות פנימית, משום שהוא רואה זאת כצעד הראשון במדרון החלקלק השקול לעבודה זרה, שתוצאתו הסופית היא חורבן.
בקצרה, התורה כספר חוקים, הפונה אל שכלו של האדם עם קוד התנהגות, הסתיימה בפרשת כי-תבוא. כעת, במה שהוא לפי רוב המפרשים היום האחרון בחייו של משה, אנו קוראים על המאמץ האחרון שלו לפנות אל לב העם על מנת להבטיח שהתורה תהיה נטועה בהם עמוק מספיק כדי לשרוד לאחר מותו.
הדגש על המסירות הפנימית שופך אור חדש על הפסקה המפורסמת בסוף הפרשה.
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:" (ל', י"א-י"ד)
נושא קביעה זו – "המצווה הזאת" – אינו ברור, כיוון ששום מצווה מוגדרת לא הופיעה לפני פסקה זו. מספר תשובות ניתנו על ידי המפרשים לבעיה, אולם תחילה עלינו לשים לב שהתורה בכוונה אינה ברורה כאן, כפי שניתן לראות מן השימוש בביטוי הבלתי-שגרתי "הדבר" בפסוק י"ד. נראה כאילו התורה מתאמצת להשתמש בשם עצם ניטרלי ולא-מאופיין, על מנת שלא להגדיר בדיוק מהו הדבר ש"בפיך ובלבבך לעשותו".
רש"י מייחס את הפסוק לתורה כולה (י"ד). הרמב"ן טוען כי הוא מתייחס למצוות התשובה. ברצוני להציע כי הוא מתייחס לשניהם, אך לא במובן של ביצוע מצוות התורה, או מצוות התשובה. בשום מקום בתורה עד עתה אין התייחסות לכך שקיום המצוות הוא קשה, מעבר לים או בשמיים. משה מתייחס לקושי המיוחד שזוהה על ידי הנצי"ב, הצורך למסור את הלב ולהקדיש אותו בלעדית לקב"ה. האדם טוען כי אין ביכולתו לשלוט בליבו, הוא אינו אדון לרגשותיו. לב טהור – זה "נפלא ורחוק". משה מבטיח להם שאין זה כך – כי קרוב אליך הדבר, הוא טבוע בך עצמך, בפיך ובלבבך לעשותו. הפסוקים ממשיכים (בקטע המצוטט לעיל ואליו מתייחס הנצי"ב) – החיים והמוות, הטוב והרע, הם לפניך בכדי שתבחר, והברירה היא "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אך, אם "יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע...". לאהוב את ה' זה בלבבכם – לא לעשות כן הוא לפנות הלאה.
שאלה זו, האם אהבת ה' היא פעולה מודעת ורצונית של האדם או מצב לא-רצוני שעליו הוא אינו יכול לקחת אחריות, היא, לדעתי, המפתח להבנת הפסוקים הקשים בתחילת הפרשה.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:
וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:
לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:" (כ"ט, י"ז-י"ט)
השאלות העולות מן הטקסט עצמו הן: מדוע יחשוב האדם, לאחר ששמע את העונשים הנוראיים בברית של כי-תבוא, כי הכל יהיה בסדר אתו? למה הכוונה, כאשר הוא אומר "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"? מדוע מתואר החוטא הזה כ"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"? מה הכוונה ב"סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"? לבד מן השאלות הללו, עלינו לשאול גם מהו ההבדל בין האדם המתואר כאן לבין הציוויים נגד עבודה זרה החוזרים בכל ספר דברים, ובמיוחד הקללות של פרשת כי-תבוא?
המפרשים נחלקים בקשר לתפקידו התחבירי של הביטוי "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". הרמב"ן מצטט שתי אפשרויות.
1. "הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי" (רמב"ן כ"ט, י"ח). לפי אפשרות זו, "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" הוא המשך של הצהרתו החוטאת על אדישותו לברית. כל יהיה בסדר איתי, ואני אעשה מה שליבי מורה לי לעשות. הבעיה עם הסבר זה היא שהוא אינו עונה על השאלה כיצד אדם מסוגל לשמוע את הקללות ועדיין לחשוב ששלום יהיה לו כשהוא עובד עבודה זרה. ואם נטען כי אין צורך להתעסק עם הפסיכולוגיה של החטא, עדיין נותרת השאלה מדוע יש צורך לציין שהקב"ה יעניש אותו. פרשת כי-תבוא כולה עסקה בכך שהפרת הברית תוביל לעונש – העובדה שלא אכפת לאדם מן הברית וודאי אינה סיבה שלא ייענש. (תשובה אפשרית אחת לשאלה זו מבוססת על ההבחנה הברורה בן פסקה זו, המופנית ליחיד- "איש או אשה" – לבין פרשת כי-תבוא המופנית לעם כיחידה אחת. האבן עזרא מפרש את הביטוי "סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" כאומר שהחוטא חושב כי הצדיקים (הרווה – רוויים במצוות) יגנו עליו (הצמא), כיוון שהם רבים והוא רק יחיד. כלומר החוטא מניח כי הברית תקפה רק לגבי האומה בשלמותה).
2. "או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה" (רמב"ן, שם). קריאה זו מספקת תשובה כיצד יתכן שאדם זה אדיש לקללות הנוראות של פרשת כי-תבוא. הוא טוען לחופש מצפון. הברית, כמו כל ברית אחרת, היא הסכם שנעשה מרצון. אם בליבו הוא לא התחייב לברית, הוא מרגיש שהוא אינו כבול על ידה ולכן לא ייענש אם יפר אותה.
אם נקרא את הפסקה לאור העקרונות שהוסברו לעיל, נראה כיצד מבוסס הסבר זה.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם" – ראינו כבר ש"פניה של הלב" אינה מתייחסת למעשים אסורים, אלא לחוסר מחויבות והיחלשות המסירות. האדם אינו מתכנן בפועל עכשיו לעבוד עבודה זרה, אלא הוא פונה מעם ה' באופן פנימי, דבר שהתורה מגדירה כפניה לכיוון של "לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם". זה מיד מסביר לנו את משמעות הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". אין אלו מעשיו של האדם כעת שהם בעיתיים (הוא אינו עשב בוגר) אלא יש כאן פוטנציאל – שורש שיגדל בעתיד להיות השפעה מרה והרסנית. בפרשת כי-תבוא התורה התייחסה לחטא – מעשים אסורים. כאן התורה פונה אל הלב. מדוע האדם אינו מודאג מכך שדרכו מובילה הרחק מה'? כיוון שהוא אומר "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". אני נוהג בכנות וביושר, והולך אחר צו ליבי. האוזן המודרנית תזהה מיד טיעון זה. אמונה היא עניין של מצפון, לא של חוק, ואין זה הוגן לדרוש מאלו שאינם אוחזים באמת באמונה להיות כבולים על ידי מצוותיה. חונכנו אפילו להעריך אדם הדבק בעקרונותיו, אף אם איננו מסכימים איתם.  זהו אם כן הטיעון כי האדם אינו יכול לעשות רע אם הוא נאמן למצוות ליבו. "היֵה אמיתי לעצמך", אמר פולוניוס[1]. להיות צבוע, לפי נקודת מבט זו, גרוע מלהיות לא מוסרי; למעשה, זהו אי-המוסריות האמיתי.
הביטחון העצמי העולז של החוטא שלנו מבוסס על ההבחנה בדאגתו של משה לעיל. מעשים הם בסופו של דבר ביטוי של מחויבותנו הפנימית. משה יודע שללא מחויבות כזו, קבלת הברית כפי שמבוטאת בפועל  אינה יכולה להחזיק מעמד. בדומה, ניתן לטעון שאין לה סיבה להחזיק מעמד, אין לה תוקף. אם המצווה קרובה, בפיך ובלבבך לעשותה, אזי אם אין לב, אין שום הגיון "לעשות".
(הביטוי "סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" מפורש על ידי הרמב"ן לפי גישה זו כאומר שלב שהוא רווה ולא משתוקק יפתח עוד תשוקות ותאוות – צמא – על ידי חשיפה אליהן. התורה מזהירה כי האדם שהולך אחר ליבו יתדרדר, ליבו יצא מכלל שליטה מעבר למה שהוא חשק בו מלכתחילה. במילים אחרות, החוק אינו יכול להיות אך ורק ביטוי של הלב, כיוון שהוא אמור לשמור על הלב מפני עצמו, ולהבטיח את טוהר משאלות הלב).
לכך מגיב הקב"ה במה שניתן לתאר אך ורק כזעם:
" לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:" (כ"ט, י"ט-כ').
מדרש תנחומא בתחילת פרשת השבוע (אם כי לא על פסוק זה באופן ספציפי) קושר זאת לפסוקים ביחזקאל (כ', ל"ב-ל"ג):
"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן:
חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם:"
גם כאן אנו עדים למידה מיוחדת של כעס מצד ה' בעת שנתקלים במחשבות על ניתוק מהיות עם ה'.
אי לכך, מסתיימת הפסקה בסיכום המפורסם: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:" (כ"ט, כ"ח). הנסתרות – רש"י מפרש שאלו הן מחשבות הלב. הרמב"ן מוסיף כי הן עשויות להיות נסתרות גם מהאדם עצמו, ומצטט את הפסוק-התפילה, "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי:" (תהלים י"ט, י"ג). הקב"ה דורש, קיום התורה והברית דורשים, שהאדם יהיה אחראי לליבו כשם שהוא אחראי למעשיו. "בשרירות ליבי אלך" אינה דרך אפשרית עבור אלו שנכנסו בברית.
לסיכום, פרשת ניצבים (כמו גם שתי הפרשיות שלאחריה) עוסקת בלב שחייב לעמוד מאחורי התורה, במצב הפנימי של האדם המסתתר מתחת לאזרח שומר-החוק. משה עושה מאמץ של הדקה האחרונה, לאחר כריתת הברית, להטמיע את התורה באנשים שיהיו אלו שימלאו באמת אחר המסר של הברית. אנו מבינים כעת מדוע משתמשת פרשת ניצבים בשפה כה מעוררת ופיוטית. משה מדבר אל הלב, לא אל השכל. על המילים לעבור מפיכם אל ליבכם, "לעשות". מתוך שפה זו תפרח במהרה השירה של פרשת האזינו.
נקודות לעיון נוסף:
  1. הנצי"ב מצטט את פרק כ"ד ביהושע כדוגמה ברת-השוואה למתח בין קבלה של חוקי ההתנהגות לבין המחויבות הפנימית. ראו כ"ד, י"ט-כ"ב, ואז פסוק כ"ג. מה דורש יהושע בפסוק זה שלא נכלל כבר בפסוקים הקודמים? שימו לב לביטוי "הטו את לבבכם". מהי תשובת העם לדרישה נוספת זו?
  2. טענתי כי פרשת כי-תבוא היא סופה של התורה כספר מצוות חיצוניות. ישנן, עם זאת, שתי מצוות נוספות שמופיעות בהמשך, בפרשת וילך – הקהל וכתיבת התורה. מדוע הן כלולות בחלק שלאחר הברית?
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 

[1] מתוך המחזה "המלט" מאת שייקספיר