פרשת פינחס - משה על הר נבו - 'תראה ולא תבוא'

  • הרב תמיר גרנות

א. תחילת הפרידה ממשה רבנו

אחרי שהוביל את ישראל במסעם בעבר הירדן עד ערבות מואב שמול יריחו, ומילא את החלק האחרון של תפקידו בהנהגת עם ישראל בדרך לארץ ישראל, הגיעה גם שעתו של משה רבנו. כך מסופר בפרשתנו:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:
(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: (במדבר, פרק כ"ז).

ההודעה למשה שהגיע זמנו למות באה מיד אחרי מפקד בני ישראל, שהכין את העם למלחמה בארץ ולחלוקתה (כ"ו, א'-ס"ה): הירושה מוכנה, וניתן להעביר את התפקיד. כפי שכתבנו כבר[1], מותו של אהרן נבדל ממותו של משה, למרות שהם מתו מאותה הסיבה: אהרן מת כבר בהר ההר (כ', כ"ב-כ"ט), לפני תחילת המסע לעבר הירדן. מסתבר שלא היה לו תפקיד משמעותי במסע זה, בניגוד למשה, שמוביל את העם למלחמה ואחראי גם על ארגונו לקראת חלוקת הנחלות בארץ. אולם, קיים הבדל נוסף בין מותו של משה לבין מותו של אהרן. אהרן הצטווה לעלות להר ההר ולמות שם, ותו לא. משה הצטווה לעלות אל הר העברים[2], לראות את ארץ, ואז למות. זאת ועוד: בציווי לאהרן לעלות אל ההר נכלל גם הציווי למנות במקומו את אלעזר בנו, ובציווי למשה אין לכך הקבלה: ה' אומר לו 'עלה, ראה - ומות' - ללא מחליף, לכאורה. אם את ההבדל בעיתוי של מיתתם ובמיקומה ניתן להבין מתוך תפקידם השונה, קשה יותר להבין מדוע אהרן לא יכול לראות את הארץ, כמו משה, ומדוע ה' איננו ממנה מחליף למשה לפני מותו, כמו לאהרן.

ואמנם, מיד אחרי הציווי פונה משה לה' ומבקש:

(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר:
(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹוקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:
(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: (פרק כ"ז).

ה' נענה וממנה את יהושע:

(יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:
(יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
(כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:
(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:
(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה: (שם.)

אך היא גופא קשיא: מדוע ה' לא מינה מראש את יהושע, כפי שנעשה עם אלעזר וכפי שמחייב ההגיון? האם תהיה עדת ישראל "כצאן אשר אין להם רועה" אם משה לא יבקש זאת?

בעיוננו, ננסה לברר את משמעות עלייתו של משה רבנו להר העברים, נברר את משמעות ראיית הארץ ואת הסיבות לאי כניסת משה לארץ.

בסוגיית החלפת משה ביהושע, נעסוק בהזדמנות אחרת, בעז"ה.

ב. החזרות על הציווי לעלות להר נבו ועל מינוי יהושע

התורה חוזרת על סיפור הציווי לעלות להר נבו ועל סיפור מינוי יהושע עוד כמה פעמים עד סוף ספר דברים. ריבוי החזרות וצפיפותם ודאי אומר דרשני. נפתח את דיוננו בהצגה של המקומות השונים והשוואתם:

הנושא

פנחס(במדבר כ"ז, י"ב-י"ד)

ואתחנן (דברים ג' כ"ג-כ"ח)

האזינו (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב)

תפילה

----------------

(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

(כד) אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. ..

(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

----------------

ציווי לראות את הארץ מראש ההר

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יג1) וְרָאִיתָה אֹתָהּ

(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

(מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:

מיתת משה וההשוואה לאהרן

(יג 2)וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

---------------

(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

הסיבה לאי הכניסה - חטא מי מריבה

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

---------------

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

הקישור בין האיסור למשה למינוי יהושע

(מינוי יהושע נזכר אחר כך [פסוקים ט"ו-כ"ג], כתוצאה של בקשת משה, ולא כחלק מהציווי על מות משה).

(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

----------------

ניכר הדמיון בין הטור הראשון (פנחס) לבין השלישי (האזינו), והסיבה לכך פשוטה: בשני המקומות התורה מספרת על מה שקרה מנקודת תצפית חיצונית, אובייקטיבית. בואתחנן, המספר הוא משה רבנו, שהרי התיאור שם הוא חלק מנאומו ובשל כך הוא כתוב בגוף ראשון, ולכן אנו מקבלים שם פרספקטיבה אחרת על האירועים.

הדמיון בין התיאור בפרשתנו (פנחס) לבין התיאור בסוף האזינו, והשוני שבין שניהם לעומת הסיפור בואתחנן ניכר בנקודות הבאות:

א. לשון הציווי באשר לראיה מההר: "ראה" (פסוק י"ב בפנחס, ופסוק מ"ט בהאזינו), לעומת "שא עיניך וראה" בואתחנן (כ"ז). הלשון בואתחנן מקבילה לנאמר לאברהם בברכתו מקדם לבית אל (בראשית י"ג, י"ד)[3].

ב. תיאור הארץ - בפנחס ובהאזינו ההתייחסות לארץ הנראית איננה מפורטת, אלא כללית: הארץ שה' נותן לבני ישראל (י"ב בפנחס וְמ"ט בהאזינו). בואתחנן, לעומת זאת, יש תיאור מפורט של כיווני הראיה (כ"ז), ושוב - כמו אצל אברהם מקדם לבית אל (בראשית שם).

ג. גבולות הארץ - הארץ שאליה נאסר להיכנס בפנחס ובהאזינו היא הארץ שה' מנחיל את בני ישראל, שהיא ארץ כנען[4], בעוד שובאתחנן משה מבקש לבוא אל ה"ארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (כ"ה) אבל היא איננה זהה לארץ שה' נותן לבני ישראל, שהיא כנראה גדולה יותר. כלומר - רק חלק מהארץ קרוי ה'ארץ הטובה'.

ד. הקשר בין הראיה לבין מותו התכוף של משה נזכר בפרשות האזינו ובפנחס, (נ' בהאזינו, י"ג2 בפנחס) אך לא בואתחנן. בפרשות האזינו ובפנחס נראה כי משה עולה כדי לראות את הארץ ולהפרד ממנה, ואז למות - ה' כאילו ממלא את בקשתו האחרונה. לעומת זאת, בואתחנן הוא עולה כדי לראות את הארץ, ולאו דווקא כדי למות מייד לאחר מכן (כ"ז-כ"ח).

ה. הנימוק לאיסור להיכנס לארץ - בפנחס ובהאזינו ההקשר לחטא מי מריבה מפורש (י"ד בפנחס, נ"א בהאזינו), ואכן, העלייה להר נראית כעונש: עלה למקום מיתתך. בואתחנן החטא לא מוזכר, אלא סיבת אי הכניסה לארץ היא "ויתעבר ה' בי למענכם" (כ"ו); לא מדובר בעונש, ומיתתו של משה אינה מוזכרת. ייתכן שמשמעות "הלמענכם" מפורשת בתחילת פרשת וילך, בה יש התייחסות מפורשת לסיפור בואתחנן: הלשון בפרשת וילך היא "וה' אמר אליי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ל"א, ב'), בדומה ללשון בפרשת ואתחנן "כי לא תעבור את הירדן הזה" (פסוק כ"ז). ההסבר הניתן לכך בפרשת וילך הוא "בן מאה ועשרים...לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (שם), וייתכן שזוהי הוראת "למענכם" - במצבי, אין אני יכול להנהיגכם.

ו. ההשוואה לאהרן - בפנחס ובהאזינו יש בנקודה זו חיזוק לתפיסת העלייה כעונש - מיתתו של משה מושוות למיתתו של אהרן, שלא ראה את הארץ ונאסר עליו להיכנס אליה (י"ג2 בפנחס, נ' בהאזינו). לפיכך, ראיית הארץ בשני המקומות הללו היא מעין מתנת ניחומים, אך היא איננה משנה שום דבר באופן מהותי. בפרשת ואתחנן לראיה נועד תפקיד חיובי, כפי שנראה להלן.

ז. הציווי ליהושע - אמנם הציווי נזכר בפנחס ובהאזינו, אך לא כחלק מפרשת העלייה אלא בנפרד (בפנחס - מייד לאחר הציווי למשה, ובסוף דברים - בפרק ל"ד פסוק ט', שני פרקים לאחר הציווי למשה בפרשת האזינו). רק בואתחנן הוא נזכר ממש בבת אחת: אתה - עלה להר, ויהושע - יבוא במקומך (פסוק כ"ח)[5].

ח. הכינוי "הר העברים" להר אליו עולה משה נזכר בפנחס ובהאזינו (י"ב בפנחס, מ"ט בהאזינו), ואילו בואתחנן הוא מכונה "ראש הפסגה" (כ"ז).

קיימים גם הבדלים קלים בין פנחס לבין האזינו, ונראה כי הנוסח בפנחס הוא נוסח מקוצר: בכל ההיבטים התיאור בהאזינו מאריך יותר מבפנחס, ולשונו מפותחת יותר. ייתכן שהפרשה העיקרית היא בהאזינו, ובפנחס התורה קיצרה, והסיבה לכך היא שבפרשת פנחס תכלית הפרשה היא תיאור מינוי יהושע, שהרי מותו הריאלי של משה יתרחש רק בסוף ספר דברים, והציווי על משה מופיע כרקע לכך[6].

ג. העלייה לראש הפסגה בפי משה בנאומו בפרשת ואתחנן

מיקומו של הסיפור

בפרשת ואתחנן, כאמור, משה רבנו מספר על תפילתו להיכנס לארץ ועל סירובו של ה' לכך. סיפור זה מופיע לאחר תיאור כיבוש עבר הירדן (דברים ב' כ"ג - ג', כ"ב), ולפני הפרק האחרון בנאום הראשון של הספר (פרק ד'). מדוע תפילת משה מוזכרת דווקא במיקום זה? ההקשר העלילתי פשוט: זוהי הנקודה בה הוא נמצא במקום הקרוב ביותר והזמין ביותר לארץ. אולם, מדוע משה בוחר לספר על כך בכלל? איזה לקח לומד העם מסיפורו האישי של משה על תפילתו ועל מצוות ה' אליו? החלפתו של משה ביהושע אינה קשורה לכאן, שהרי אין בתחילת 'ואתחנן' פירוט של החלפתו ביהושע, ועל כך כבר דיבר משה בפרק א' של ספר דברים, בהקשר של המרגלים. זאת ועוד: הנושא של החלפת משה ביהושע ואי כניסתו של משה לארץ עולה בפרשת וילך (דברים ל"א, א'-ג') ושוב בסוף האזינו (ל"ג, מ"ח-נ"ב), כלומר המטרה בואתחנן איננה תיאור חילופי ההנהגה.

מכאן, שאת משמעות הסיפור על התפילה והעלייה להר בנאומו של משה יש לחפש בכיוון אחר, ונציע לכך שני הסברים:

א. כפי שראינו בשיעור לפרשת חוקת, כיבוש עבר הירדן בנאומו של משה בדברים (פרק ב') נתפס ככיבוש יזום ומתוכנן, וכחלק מהורשת הארץ: עבר הירדן המזרחי הוא ירושה לישראל כמו הר שעיר לעשו וכמו שטחי מואב ועמון למואב ועמון (עיינו דברים ב', ב'-י"ב, י"ד-כ"ג). אם כך, הרי שמשה, בהובילו את העם, נוטל חלק בפועל בירושת הארץ: בקשתו להיכנס לארץ באה מתוך הבנתו שהוא כבר התחיל להיכנס אליה! כבר דיברנו על כך (בפרשת חוקת) שזו אחת הסיבות העמוקות לכיבושי עבר הירדן לפני הכניסה לארץ; משה, המוציא את ישראל ממצרים, צריך להיות הפותח של מהלך כיבוש הארץ, כדי שסוף גאולת של ישראל יהיה מקושר לתחילתה. אם כך, יש להבין את בקשתו של משה בפרשת ואתחנן "אתה החילות להראות את עבדך את גדלך..." (ג', כ"ד) כאומרת: 'זיכית אותי לראות בהתחלת הכיבוש, ואם כך - תן לי להמשיך'. כלומר, המילים "אתה החילות להראות את עבדך..." אמורים לא כלפי ניסי ה' ביציאת מצרים, אלא כלפי ניסי ה' בכיבושי עבר הירדן. זהו ההסבר לכך שלא שמענו על כך שמשה התפלל לה' להיכנס לארץ עד נאומו בדברים: מנקודת הראות של ספר במדבר, כיבוש עבר הירדן הוא אילוץ - לא חלק מהורשת הארץ, אלא סלילת הדרך להגעה אליה[7]. אם כך, מבחינת כניסתו של משה לארץ, כיבוש עבר הירדן לא שינה כלום, על פי ספר במדבר, שהרי נגזר על משה שלא להיכנס לארץ. אולם, לפי ספר דברים משה כבר התחיל את המהלך של הכיבוש - "אתה החילות", וכעת הוא מבקש להמשיך.

ב. הסיפור על תפילת משה להיכנס לארץ הוא הסיפור המשלים את נאום הפתיחה של משה, ובו סוגר משה את הנקודות הפתוחות מבחינתו האישית, והן (1) מינוי מנהיגים בצידו, (2) חטא המרגלים וְ(3) איסור הכניסה לארץ. נקודה זו נפתח, בעז"ה, בשיעור לפרשת דברים, וכעת נציין רק כמה נקודות. בחלק העיקרי של נאומו של משה בספר דברים, מפרק ה' עד פרק כ"ז, מצווה משה את ישראל על התורה ומכינם לכניסה לארץ. משה יכול לעשות זאת רק במידה והוא שלם לחלוטין עם מצבו ועם פרידתו הצפויה מהעם; אם יש למשה עדיין תקווה להיכנס, והוא עוד לא השלים עם מצבו - הוא לא יכול לשאת את הנאום האחרון: אפילו אם הוא היה אומר כי ה' אסר עליו להיכנס לארץ, אך הוא עוד לא מיצה את ההזדמנות להתפלל - הנושא לא היה סגור. רק לאחר שהוא התפלל וה' סרב לתפילתו, הוא מקבל את אי כניסתו לארץ, והוא יכול עתה להמשיך - ובעצם להתחיל - את נאומו העיקרי. לכן, בנאום בואתחנן נאמר "ויתעבר ה' בי למענכם" ולא כמו לעיל בפרק א' (פסוק ל"ז) "גם בי התאנף ה' בגללכם": בפרק א' היה עוד צליל של האשמה; ה'למענכם' בואתחנן הוא קבלה מתוך הבנה של דינו של ה', שאין כאן רק סיבה שהיא אולי מקרית, אלא האיסור עליו הוא לטובתם של ישראל[8].

מה ביקש משה ומה נענה?

משה מבקש "אעברה נא ואראה", ומשמע שהוא אינו מבקש להתנחל בארץ, אלא רק לראותה מקרוב; הוא יודע שאין לו נחלה בארץ. מדוע? האם בגלל העונש? בגלל שהוא בן מאה ועשרים? ובאמת, מדוע הנוקשות כלפיו? מה אכפת לו, כביכול, לקב"ה, שמשה יראה את הארץ? ייתכן שבמישור הפרטי הבקשה יכולה להיענות, אך היא בלתי אפשרית ברמה הציבורית: משה אינו יכול להיכנס לארץ כאחד האדם, כיוון שהוא מנהיגם של ישראל; אם הוא נכנס - הרי זה רק אם הוא בראשם של ישראל. זה כמובן בלתי אפשרי, מכיוון שחטאו הוכיח את בעיית המנהיגות כלפיהם. בנוסף לכך, התורה חייבת להסתיים לפני הארץ, וגם משה רבנו - נביא התורה - צריך להיפרד יחד עימה; הארץ היא כבר מעבר לתורה, וממילא מעבר למשה רבנו.[9]

ייתכן שעלינו להבין את תשובת ה' באופן שונה מכפי שהבינונו עד כה. משה מבקש "אעברה נא ואראה", וה' אומר לו: "רב לך....עלה ראש הפסגה...ושא עיניך....כי לא תעבור את הירדן הזה". יש שתי דרכים להבין את המענה:

א. המענה שלילי לחלוטין, ומפני שהתשובה שלילית הקב"ה מעניק מחוות ניחומין למשה - "עלה ראש הפסגה וראה".

ב. המענה כולל גם חיוב וגם שלילה: אמנם לא תעבור - אבל תראה. לראיה יש תפקיד מאוד משמעותי: יש חשיבות היסטורית, רוחנית ודתית לכך שמשה יראה את הארץ. על כך אפשר ללמוד מברכת הארץ לאברהם אבינו, שלעיל כבר עמדנו על הדמיון בינה לבין הפרשיה בתחילת ואתחנן:

(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:
(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךֳ אֶתְּנֶנָּה: (בראשית י"ג).

יש בפרשה כפילות, שכן נאמר בה פעמיים "לך אתננה" (ט"ו, י"ז). אולם, ההבדל ניכר בנוסח הפסוקים: הנתינה הראשונה היא של "כל הארץ אשר אתה רואה", ואילו השנייה היא "בארץ" בלבד (ואולי הכוונה היא ל"ארץ כנען", ששני פסוקים לפני כן נאמר שאברם ישב בה). ועוד: הנתינה הראשונה היא "לך ולזרעך עד עולם": זכות נצחית, וגם היפותטית - לא רק מה שבפועל. לעומת זאת, הנתינה השנייה היא "לך". ההבדל נובע מהפעולות שבשורש הנתינה: הראשונה תלויה ב"שא עיניך", והשנייה תלויה ב"קום התהלך בארץ". הנתינה התלויה בראיה כוללת את כל מה שנראה, כלומר כל הארץ, שהרי הראיה היא חזון (לחזות) בלבד, והיא איננה מוגבלת על ידי המציאות הממשית. לכן היא מיועדת גם לעתיד, והיא לא מתקיימת באברהם דווקא. לעומת זאת, ההליכה היא ממשית, וכמותה ככיבוש בפועל. כלומר, כבר אצל אברהם מצאנו שקניין הארץ הוא כפול - על ידי ראיה ועל ידי הליכה ממשית, והוא איננו מוגבל על ידי הצמצום של ההליכה בפועל.

לפי דברים אלו, ניתן לומר שגם אצל משה כך: הציווי למשה לראות איננו, לפי פירושנו לסיפור בואתחנן, שלילה של תפקידו כלפי הארץ, אלא חלוקתו בינו לבין יהושע: אברהם גם ראה את הארץ וגם הלך בה; משה היה יכול לעשות כך גם הוא, אך נקבע שהוא רק יראה את הארץ, לקיים את מה שעשה אברהם - "שא עיניך", ויהושע ילך וינחיל אותה. הקבלת הביטוי "שא עיניך" אצל אברהם ומשה, שקשורים גם כך בקשרים רבים, מחזקת סברה זו. לפיכך, זו גם תפקידה של ראיית משה: לחזות ולצפות. זו הכנה שבחזיון, שודאי ההליכה שבפועל לא תממש את כולה. משימה זו מתאימה בדיוק לתפקידו של הרואה באספקלריה המאירה[10], שאין רואה כמותו, ובראייתו כלול הכל באופן אידיאלי - אך אין הוא יכול לממש את ראייתו בארץ בפועל[11].

נקודה זו מתחזקת מהדעה הסוברת כי חפצי הפקר נקנים בהבטה:

אמר רבה: הבטה בהפקר תנאי היא, דתנן: "שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא, ושומר חנם. אמרו לו אתה אומר כן - אין באין משל צבור". מאי לאו בהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר הבטה בהפקר קני, ואי יהיבי ליה אגרא - אין ואי לא - לא, ורבי יוסי סבר הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה? (בבא מציעא קיח., ועיינו גם ב. תוס' ד"ה "דבראיה").

והרי הארץ היא הפקר, שהרי היא מקיאה את תושביה החוטאים (עיינו ויקרא י"ח, כ"ח, וְדברים י"ח, כ"ב). לכן, אי ההורשה בפועל אינה מגבילה את הזכות שיש על הארץ, שנרכשה בראיה. זאת ועוד: לראייתו של משה יש נפקא מינה גדולה להלכה מבחינת קדושת הארץ, וכך אומרת הגמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: "כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר". לאפוקי מאי? לאפוקי קיני קניזי וקדמוני. תניא: "רבי מאיר אומר נפתוחא ערבאה ושלמאה; רבי יהודה אומר הר שעיר עמון ומואב; רבי שמעון אומר ערדיסקיס אסיא ואספמיא". (בבא בתרא נו.).

ההלכה שהשטח שראה משה חייב במעשר, מלמדת שמעשה הראיה של משה הוא מעשה פוזיטיבי, של כיבוש על ידי ראיה.

מובן שגם אברהם וגם משה לא יכלו לראות את כל הארץ, וייתכן שהראיה היא גם נבואית, ומטרתה לעורר חזון נבואי כללי על הארץ, כמו שראינו אצל בלעם, שהראיה מעוררת את נבואתו על מי ועל מה שהוא רואה[12].

נסכם את דברינו עד כה: בפנחס ובהאזינו משמעות הראיה היא שלילת הכניסה לארץ בלבד: משה רק יראה את הארץ, ולא יכנס אליה. לעומת זאת, בואתחנן הראיה היא בעלת תפקיד חיובי ומהותי, ועל כך ניתן ללמוד מהביטוי "שא עיניך" המקביל לנאמר אצל אברהם, מהתיאור המפורט של כיווני הראיה, ומהיעדר הציווי על מותו של משה.

ד' - "הארץ" ו"ארץ כנען"[13] לפי שלוש הפרשיות

ראיית משה וכיבושו את "הארץ"

לעיל אמרנו שלפי פרשת ואתחנן משה כבר נכנס לארץ. לאיזו ארץ? לא לארץ כנען, שהרי גבול ארץ כנען משורטט במדויק בכמה מקומות, והירדן הוא בודאי גבולה המזרחי[14]. ולאיזו ארץ בכל זאת? לארץ הגדולה, ארץ עשרת העממים שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים - מנהר מצרים עד הנהר הגדול, פרת (בראשית ט"ו, י"ח-כ"א), והיא הארץ עליה מדובר בספר דברים: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה. מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (י"א, כ"ד). זו הארץ המכונה בכל מקום 'הארץ' סתם. לא הארץ שמתחלקת לשבטים, אלא הארץ המקסימלית עליה יכול עם ישראל לפרוש מצודתו מבחינה היסטורית. ואכן, כפי שאמרנו, לפי ספר דברים כיבושי עבר הירדן מהווים חלק מכיבוש הארץ והורשתה, שהרי הם בתוך הגבול הרחב של 'מנהר עד נהר'.

לעומת זאת, לפי ספר במדבר, העוסק ב"ארץ כנען", עבר הירדן המזרחי איננו בכלל הארץ: ארץ כנען היא נחלה שגבולותיה וקדושתה הם בבחינת קביעא וקיימא, ואין הם תלויים בכיבוש או בכל מעשה אחר. זו הארץ הקדושה בה שוכן ה', ובה חלה התביעה החמורה לעבוד אותו פן תקיא הארץ את יושביה. לכן, זו הארץ שניתן לחלק בגורל מראש, ללא כל תלות בכיבוש בפועל.

כעת אפשר להבין מדוע לפי פנחס והאזינו אין משמעות חיובית לראיה של משה רבנו: בשתי פרשיות אלה מדובר על ראיית "ארץ כנען"[15]. זו נחלה מוגדרת, אובייקטיבית וקבועה: לא משנה מה משה יראה ולא משנה מה העם יכבוש - ארץ כנען לגבולותיה, ששורטטו בסוף ספר במדבר, תישאר בעינה. העקרון שלמדנו מאברהם אבינו, שהורשת הארץ תלויה גם בראיה וגם בכיבוש, מתאים רק לתפיסה של "הארץ", ולפיה הארץ יכולה להיות גדולה או קטנה, בהתאם להתפתחות ההיסטורית. הזכות של עם ישראל על הארץ, לפי תפיסה זו, היא פוטנציאלית. זהו העקרון של דברים י"א, ושל יהושע א': "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" - מן הנהר עד הנהר; לגבי "ארץ כנען" אין לכך כל השפעה, אך לגבי "הארץ" - זה כל הסיפור.

ההבדל בין "הארץ" לבין "ארץ כנען"

נחדד את ההבדל שבין התפיסה של "הארץ" הגדולה כמושג היסטורי ומדיני, לבין התפיסה של "ארץ כנען", כמרחב מקודש. לפי תפיסת "הארץ" של ספר דברים, משה נכנס לארץ בצורה חלקית. ובאמת, מעמדה של הארץ תלוי במעשי אדם - "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם", והשאלה לגבי משה היא האם הוא מתאים כעת להנהגת העם ברמה ההיסטורית או הפוליטית. חטא מי מריבה אינו אומר כלום על התאמתו במישור הזה, ולכן משה מבקש להיכנס, ויש הווא אמינא רצינית שכך יהיה. לפי מהלך זה אין סיבה שמשה ימות לפני הכניסה לארץ, ואכן, ה' עונה לו כי יש לו חלק בכיבוש הארץ - ולא רק בעבר הירדן אלא גם בכל חלקי הארץ - על ידי ראייתה. יתר על כן: הראיה היא כללית יותר וחזונית, ולכן היא תגדיל את הארץ. האיסור למשה להיכנס בפועל לארץ נובע משיקולים אסטרטגיים-צבאיים ("לא תוכל לצאת ולבוא"), למען בני ישראל ("למענכם"), ולכן עדיף שיהושע יעשה זאת; ממילא, כיוון שמשה לא יוכל להנהיגם, הוא לא יוכל גם להיכנס לארץ ועליו למות קודם לכן, או אולי פשוט אין סיבה שחייו יתארכו ליותר ממאה ועשרים. בנוסף לכך, בפרק א' של דברים משה מקשר את איסור כניסתו לחטא המרגלים. שם, הבעיה שמתעוררת היא בעיה של בטחון בה' - היכולת להנהיג את העם מול הסכנות; נקודה זו שוב תלויה בשאלה האם משה רבנו ראוי מבחינה אנושית-היסטורית להובילם במאבק.

לעומת זאת, לפי תפיסת "ארץ כנען", אין לעשייה האנושית תפקיד, ולכן משה לא נכנס לארץ; בנוסף לכך, אין שום תפקיד חיובי לראייתו, שהרי מעשיו אינם משפיעים על קדושת הארץ משום בחינה. כיוון שכך, אין לו גם סיבה לבקש מה' להיכנס לארץ, כי אין שום נימוק מצד הארץ שיצדיק את כניסתו. מדוע נגזר עליו למות, על פי תפיסה זו? לא בגלל שהוא אינו יכול "לצאת ולבוא", אלא כמו אהרן: בגלל חטאו; מי שחטא אינו ראוי מבחינה רוחנית להיכנס לארץ כמנהיג. לכן, התורה משווה את מות משה למות אהרן בפנחס ובהאזינו, ולא בואתחנן. החטא הוא פגם רוחני, וארץ כנען, שלפי כינויה זה מהותה הוא שהיא קדושה בקדושה רוחנית, איננה יכולה לסבול שמי שינהיג את כיבוש ישראל הוא אדם שחטא בחטא רוחני.

ה. נספח: חטא משה במי מריבה

ייתכן לדייק עוד יותר בקשר הפנימי שבין חטאו של משה לבין איסור הכניסה לארץ. עיקר קדושתה של ארץ כנען היא בכך שמדובר בישות חומרית הנשלטת ומונהגת על פי עקרון רוחני[16]. ייתכן שחטאו של משה רבנו במי מריבה נוגע בפקפוק או אי הבנה של הנקודה הזו. אני מציע לקרוא את הפרשה לא כעוד אירוע המתרחש במדבר, אלא כאירוע מכונן על סף הכניסה לארץ וגבולה. העומדים בקדש מביטים למעלה ורואים את הר הנגב. מכאן, שהם סבורים שהארץ היא פחות או יותר כמו שהם רואים לפניהם. רק כך ניתן להבין את תלונת בני ישראל האומרים (באירוע 'מי מריבה') "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" (במדבר כ', ד'). נחשפנו כבר לתלונות רבות של עם ישראל, אך כזו טרם שמענו. עם ישראל מתלונן בדרך כלל על כך שאין לו מים, אוכל, שהוא לא יצליח להגיע לארץ וכדומה (עיינו שמות פרקים ט"ו-י"ז, במדבר פרקים י"א-י"ד) . אך מה ההווא אמינא שהמדבר יהיה מקום זרע ותאנה וגפן ורמון? ומדוע להתלונן כך אם עוד רגע הם נכנסים לארץ? אין זאת אלא שהתלונה איננה מכוונת כלפי מצבם במדבר, אלא כלפי הארץ. העם אומר: 'הרי הארץ שאנו רואים - היא מדבר; הבטחתם שהיא פורחת ופורייה, אבל אפילו מים אין בה!' למשה רבנו ניתנה הזדמנות להראות שהארץ מוציאה מים ברצון ה': הוא הצטווה "ודברתם אל הסלע" (במדבר כ', ח'), כדי לומר לעם 'אם תהיו ראויים ("והיה אם שמוע") - יהיו לכם מים'. אולם, הוא נכשל בקידוש ה', כלומר הוא לא הצליח ללמד את העם שהכל תלוי במעשיהם, ולכן הוא אינו יכול להיכנס לארץ שחומריותה עושה את רצון ה' ומוציאה מים לעושי מצוותיו. כמו כן, פקפוקו בכך שסלע יכול להוציא מים עלול לגרום לערעור האמונה בקדושת ארץ כנען, ולכן מצד החטא הוא צריך למות, שהרי הארץ קדושה היא, והמנהיגות צריכה לבשר את קדושתה.

 
 

[3] ראו על כך להלן.

[4] כך מפורש בהאזינו (פסוק מ"ט), ובפנחס מובן כך על פי ההקשר הכללי: מדובר על הארץ שהעם עתיד לנחול לפי הגבולות המשורטטים בפרשת מסעי, שהיא ארץ כנען הנמצאת מערבית לירדן ומכונה כך על שום ההתיישבות הכנענית המקיפה אותה מימים ימימה - "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג, כ"ט).

[5] נקודה זו תבואר בהמשך.

[6] על מינוי יהושע נדבר בעז"ה בפעם אחרת.

[7] עיינו בשיעור לפרשת חוקת.

[8] כאמור, נבאר ונברר את הדברים, בעז"ה, בשיעור לפרשת דברים.

[9] סיום התורה לפני הכניסה לארץ הוא מהותי ביותר. על כך יש להרחיב ואכמ"ל.

[10] על פי דברי חז"ל (ילקוט שמעוני, ויקרא פרק א' רמז לת"ב) לפיהם "כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת...ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת".

[11] כמו שמשה בהר סיני נמצא למעלה, והעם למטה. זו גם מידת תפארת, האידיאלית, שמשה שייך אליה על פי סוד, ואילו המלכות, המעשית, נתונה ליהושע.

[12] עיינו במדבר פרקים כ"ב-כ"ד.

[13] מונחים אלה התבארו במאמרו של ר"י בן נון 'הארץ וארץ כנען', מגדים י"ז.

[14] עיינו בראשית י', י"ט; במדבר, י"ג, כ"ט; ובעיקר: במדבר, ל"ד, א'-י"ג.

[15] לעניות דעתי, פרשת האזינו, ועוד קודם לכן פרשת וילך, ממשיכות את נקודת המבט של פרשת פנחס ולא של פרשת ואתחנן. לא הספר קובע - אלא נקודת המבט וההקשר. בואתחנן - וברוב ספר דברים - הדובר הוא משה, ולכן נקודת המבט היא שלו. בפנחס ובהאזינו התורה מספרת, וההמשך מסוף במדבר לראשית וילך הוא כה ישיר וטבעי, עד כי אי אפשר להרגיש שמשה דיבר באמצע כל כך הרבה.

[16] עיינו, למשל, בפסוקים הבאים: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא י"ח, כ"ח); "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה... (דברים י"א ט"ז-י"ז); כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אלוקיכם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: (שמות כ"ג, כ"ג-כ"ה).