פרשת פנחס – מפקד הנחלות והמוספים

  • הרב יואל בן נון
לרפואה שלמה של שושנה לאה בת דריזל ליבה
 
א. מפקד המשפחות לנחלה
המפקד האחרון נכתב בתורה מיד "אחרי המגפה" (במדבר כ"ו, א'). בכך, מוצב מפקד זה אחרי כל המגפות שפרצו בחטאי המדבר.[1] ממילא, ניתן לראות בו מפקד של סיכום לתקופת המדבר. המפקד המקביל למפקד הראשון של דור יוצאי מצרים, זהו המפקד של שנת הארבעים ושל הדור שייכנס לארץ.
אולם, באופיו שונה המפקד האחרון מן הראשון. במקום להדגיש בכל שבט "כֹּל יֹצֵא צבא" (כמו בפרק א'), נזכרות כאן בכל שבט דווקא המשפחות לשמותיהן, שלא נזכרו במפקד הראשון. הביטוי הכללי "כֹּל יֹצֵא צבא בישראל" (שם, ב') נזכר כאן רק פעם אחת בהקבלה למפקד 'במדבר', ואילו המפקד עצמו מדגיש את הנחלות לפי המשפחות:
"לָאלה תֵחָלֵק הארץ בנחלה במספר שמות"  (במדבר כ"ו, נ"ג)
הקוד המופלא הבנוי על הפרדוקס של "במספר שמות",[2] מורכב משני מושגים הפוכים. קוד זה לא מתקשר כאן לעיצוב הצבא הלוחם. להיפך, המספרים והשמות מכוונים כאן יותר לנחלות בארץ מאשר למערכה הצבאית. בכך, משלים המפקד האחרון את הראשון, בחלק השני והעיקרי של מצוות הארץ: ירושה וישיבה', כיבוש ונחלה.
כל המסעות במדבר וכל המערכה הצבאית בכיבוש הארץ, תפקידם להוביל אל הנחלה האזרחית. בנחלות, המשפחות חשובות עוד יותר מאשר במערכה הצבאית.
 
מי שיטרח לספור את כל אלה שנקראו "משפחת" במפקד, ימצא 57 משפחות, מתוכן 12 משפחות בשבטי יוסף, מנשה ואפרים. אם נוסיף את 12 השמות של השבטים עצמם נגיע ל-70 (חסר אחד), בדיוק כמו המספר הכולל, המפורש ברשימת בני ישראל היורדים מצרימה (בראשית מ"ו).
איך הגענו למספר הזה?
5 שמות משפחות מבראשית נבלעו[3] ואינם מופיעים במפקד האחרון, ובני לוי[4] (ומשפחותיהם) הובדלו לעבודת המשכן ולכן נפקדו לעצמם "כי לא נִתַן להם נחלה בתוך בני ישראל" (שם כ"ו, ס"ב). כך התאפשר להכניס את 12 משפחות הבנים של מנשה ואפרים, שלא נזכרו בבראשית (כי נולדו אחר כך)[5] – ובכל זאת, לשמור על המספר 70 לשבטים ולמשפחות, כמספר מקודש. 
 
ב. נחלת הבת – וסיפור בנות צלפחד
הנשים לא נספרו, כי הן לא היו ראשי משפחות. זאת, פרט לבנות צלפחד, שלא היה לו בן. חשוב לדייק: חמש בנות צלפחד לא הגישו למשה את שאלתן מסיבות של 'מעמד האשה', אלא מפני החרדה מכריתת שם אביהן ממשפחות הנחלה:
"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן"  (שם כ"ז, ד')
אולם, התוצאה הייתה שהן הפכו לראשי משפחות בנחלת הארץ.
בספר יהושע (י"ז, א'-ו') נזכרות חמש הבנות כשוות ערך לחמשת הבנים. מתברר, שבנות צלפחד לא קיבלו רק נחלה מצומצמת של צלפחד אביהן כחלק מנחלת 'חפר', אלא נחשבו בעצמן כראשי משפחות. למעשה, כמחצית מנחלת מנשה המערבית היו אחוזות חמש הבנות:
"ויפלו חבלי מנשה עשרה, לבד מארץ הגלעד [=הצפוני] והבשן אשר מעבר לירדן; כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו..." (יהושע י"ז, ה'-ו')
הפתעה נוספת התרחשה כאשר התגלו 'חרסי שומרון',[6] חרסיות ששימשו ככל הנראה כקבלות מס על 'נבל ינ ישנ' (=יין ישן), ועל 'נבל שמנ רחץ' (=שֶמֶן משובח), ממרתפי הארמונות של מלכי ישראל בשומרון. התגלה, שמחוזות בנחלת מנשה אכן נקראו בשווה על שמות הבנים ועל שמות הבנות, גם מאות שנים אחרי ההתנחלות:
"בשת העשרת (=בשנה העשירית למלך ?)... משמידע ..."   (חרס 3; וכן 30, 31, 37, 63 משמידע)
"בשת העשרת מאבעזר ..."                                            (חרס 13)
"בשת ^ר (=15?) מאבעזר ..."                                        (חרס 28)
'בשת ^ר (=15?) מחלק ..."                                            (חרס 27)[7]
'[בשת ^ר (=15?) מ]חגלה ..."                                        (חרס 47)
"בשת ^ר (=15?) ... מנעה..."                                        (חרס 50)
גם את 'תרצה', עיר הבירה הראשונה של ממלכת ישראל, נכון לצרף לתמונה הכללית. העמק היפה (מצפון להר כביר), היה כנראה נחלת 'תרצה'.
מתוך כל אלה מובן יותר העיסוק הנרחב בסוף ספר במדבר בבנות צלפחד ובנחלתן, כמחצית מנחלת מנשה המערבית.
 
מדוע הקריב משה את 'משפט הבנות' "לפני ה'"?
כשם שבנות צלפחד לא טענו בשם 'מעמד האשה', גם משה רבנו לא התלבט בשאלות אלה. מה שעמד לנגד עיניו היה החשש ממעבר נחלות משבט לשבט, ופגיעה אפשרית בנחלות השבטים. דבר זה מתברר מן הקשר בין שאלת בנות צלפחד לבין הפרק החותם את ספר 'במדבר', בו מופיעה שאלתם-תביעתם של "ראשי האבות" ממשפחות מנשה בן יוסף:
"...את אדֹני צִוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל... וַאדֹני צֻוָה בַה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנֹתיו!. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל (=האחרים) לנשים, ונִגְרְעָה נחלתן מנחלת אבֹתינו, ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם... ומנחלת מטה אבֹתינו יִגָרַע נחלתן"?! (במדבר ל"ו, ב'-ד')
ה' ענה למשה באותה לשון ממש:
"כן בנות צלפחד דֹבְרֹת! ..."                   (שם, ז')
"כן מטה בני יוסף דֹבְרים!..."                  (ל"ו, ה')
מכאן אנחנו לומדים ארבעה דברים:
ראשית, ה' מכיר בעצמאות האשה גם לבחור איש כרצונה, וגם לעמוד בראש משפחת נחלה. כל זאת, מבלי לפגוע במבנה השבטי הישראלי בנחלות הארץ –
"לַטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים! ..."     (שם, ו'-ז')
במקביל, ניתן ללמוד מכאן שהפרקים החותמים את ספר 'במדבר' (ל"ד, ל"ה ול"ו) מרחיבים ומשלימים את פרקי מפקד הנחלות, הבדלת שבט לוי בנחלות, הבנות והנהגת העם אחרי משה (כ"ו וכ"ז). זאת, בנושאים הבאים: גבולות הארץ לנחלות השבטים, נשיאי המטות לנחלות השבטים, ערי מקלט לרוצחים בשגגה, וערי לויים. בנות צלפחד ונחלותיהן יישארו בשבט מנשה.
נקודה נוספת שאפשר להסיק מהסיפור, נקודה אותה הדגיש הרמב"ם,[8] היא שמשה יכול היה לשאול את ה' בכל עת ובכל שעה לפי הצורך, ולקבל מענה מדויק. לכן, אין עוד נביא אחריו למתן תורה לישראל, ותורת משה ניתנה לכל הדורות.
דבר אחרון שניתן להסיק מפרשייה זו, היא שדיני נשים בתורה אינם תלויים כלל במהות האשה כ'יצור שונה מאיש',[9] אלא בשאלות של משפט ומעמד כמו מניעת העברה של נחלות משבט לשבט. נשים יכלו להיות ראשי משפחות לנחלה, אם לא היו בנים, בתנאי שלא "תִסֹב נחלה... ממטה אל מטה..." (במדבר ל"ו, ז').
אותו עיקרון חוזר ומופיע בבהירות בפרשת 'הפרת נדרים וקיומם' (באחריות ראשי המטות, שם ל', ב'-י"ז). אשה עצמאית, שאין עליה סמכות אב או איש, נדריה קיימים, ולא ניתנים להפרה, בדיוק כמו נדרי איש:
"ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה"       (שם ל', י')
ומכאן למדו חז"ל:
"זה הכלל: כל שיצאת (=שיצאה) לרשות עצמה שעה אחת, אינו יכול (האב או האיש) להפר! ... בוגרת (=בת 12 וחצי, גם אם אביה קיים) נדריה קיימין"  (נדרים י"א, ט'-י')
לפיכך, נשים בנות חורין, שנשואות לאיש אך אין הוא שולט בהן ובנכסיהן כלל, הן שוות לאנשים לתורה ולמצוות.
בדיוק כך הורה מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:[10] "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה".[11] הוא חזר על כך 3 פעמים בתוקף רב, למרות כל 'מחאותינו' על ההבדלים הידועים בהלכה.
 
ג. הנהגת העם למלחמה ולנחלה
כאמור, פרקי המפקד והנחלות מורחבים בסוף במדבר. במקביל, הציווי למשה לעלות אל הר העברים, יחד עם מינוי יהושע בן נון, מובילים גם אל סוף ספר דברים, סוף התורה.
כאן אנו פוגשים פסוק יוצא דופן שאין עוד כמותו, והוא הפוך לעשרות פסוקים דומים בתורה:
"וידבר משה אל ה' לאמר"        (במדבר כ"ז, ט"ו)
אפשר לשמוע טון תקיף ונחרץ, אשר מעולם לא נשמע כמוהו מפי משה ה"עָנָו מאד" (שם י"ב, ג'), למרות כל הוויכוחים והתפילות:
"יִפקֹד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העֵדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רֹעֶה"     (שם, ט"ז-י"ז)
הדגם המוכר לנו הוא ניסיון של מנהיג או מלך למנות בעצמו את היורש, ולמנוע בכך אנרכיה ומלחמות ירושה על כל ההשלכות החמורות. אולם משה, שהתווכח ארוכות עם ה' על שליחותו שלו (שמות פרקים ג'-ד') לא יכול למנות יורש. הוא דרש מ-ה' למנות מנהיג כדי למנוע שקיעה לאנרכיה בשלב קריטי.
לעומתו, יהושע עצמו, בחולשת זקנתו, לא החזיק ברשותו כוח למנות יורש, ו-ה' לא הורה על יורש (רק על סיום קביעת הנחלות, כמבואר יהושע י"ג). המשבר הצפוי אכן קרה (שופטים פרקים א'-ג').
גם את אופי המנהיגות המבוקשת הגדיר משה:
"איש על העֵדה אשר יֵצֵא לפניהם ואשר יָבֹא לפניהם... ואשר יוציאֵם ואשר יְביאֵם"  (במדבר כ"ז, י"ז)
חז"ל פירשו במדרש ההלכה:
"לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות [לקרב], והם באים לבסוף"   (ספרֵי פנחס קל"ט)
המדרש מציין שורה של דוגמאות למנהיגים מישראל, שיצאו לשדה הקרב כשהם מובילים בראש. יהושע בן נון עצמו כבר נהג כך במלחמתו בעמלק (שמות י"ז).
דגם המפקד המוסרי (האופייני לצה"ל), זה הפוקד 'אֲחָרָי' (ולא 'קדימה'), מפורש לפנינו בתורה ובמדרש ההלכה.
 
ד. מוספי שבתות וחגים
כפי שראינו בכמה פרשות, גם פה יש לפנינו פרקים הנראים לקוחים ישירות מספר ויקרא. בספר במדבר הם נראים כהפסקה מוזרה בין הציווי להילחם במדיָן ומפקד הנחלות (פרקים כ"ה-כ"ו), לבין מלחמת מדיָן ונחלות עבר הירדן (פרקים ל"א- ל"ב).
ציינו בתחילת הספר, שספר ויקרא וספר במדבר הם באמת מקבילים. שניהם נמשכים מסוף שמות כמו שני ענפים מגזע אחד: ויקרא פונה אל הקודש פנימה, ובמדבר פונה החוצה, אל המפקדים והמחנות, הדגלים והמסעות, המשברים והאסונות, החטאים והמרידות –  וכמובן, המסע לארץ כנען. בכל אלה, קשה למצוא הסבר לפרקי הקרבנות: קרבן תמיד, מוסף שבת ומוספי החגים.
ואולם, עיון מעמיק יותר יגלה, שקרבנות המוסף אינם קשורים לקדושת שבת וחג כלל. הקדושה מחייבת איסורי מלאכה, והיא העיקר בפרשת "מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש" (ויקרא כ"ג).
אולם בראש חודש ובחול המועד לא נזכרו קדושה, ולא איסורי מלאכה בפרשה שבספר ויקרא (כ"ג). לעומת זאת, קרבן המוסף של ראש חודש זהה לקרבן של כל יום מימי חג המצות (לעולה: 2 פרים, איל אחד, 7 כבשים, ושעיר לחטאת), ובחג המצות, כל הימים שווים לפי הקרבן. מבחינת הקדושה ואיסורי המלאכה, ימי החג וימי חול המועד שונים מאד!
קרבנות המוסף מבטאים את הבחינה הציבורית של החגים, ואת התאספות העם בעלייה לרגל או בחגיגות בערים. זו המשמעות הציבורית של החג, והיא מתאימה מאד לספר 'במדבר'. משמעות זו גם נזכרת פעמים רבות בספרי הנביאים, וראש חודש נחשב בהם כמו שבת וחג.
גם בתפילות המוסף בולט עד היום היסוד הציבורי בהתאספות הקהל, ובתפילות ציבוריות מיוחדות כמו אזכרת נשמות, ותפילה לשלום המדינה.
 
ה. 'מראשית השנה עד אחרית שנה'
בקרבנות של החודש השביעי אנו מוצאים קרבן זהה ביום התרועה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת (פר אחד, איל אחד, 7 כבשים). במקביל, יש קרבן שווה (2 פרים, איל ו-7 כבשים) בראשי חודשים, בימי חג המצות "וביום הבִּכּוּרים" (=חג השבועות).
יום התרועה הוא החג היחיד בתורה שחל בראש חודש, ואילו שמיני עצרת הוא, בתורה, ראש השנה החקלאי, כי כתוב בפירוש על חג הסוכות-אסיף[12]:
"וחג הָאָסִף בצֵאת השנה בְּאָסְפְּךָ את מעשיך מן השדה"   (שמות כ"ג, ט"ז)
קרבן המוסף הזהה ליום התרועה ולשמיני עצרת פותר את השאלה הגדולה - איך ייתכן 'ראש שנה' שלא בראש חודש?
יום התרועה הוא ראש החודש של "צאת השנה", שהיא גם 'ראשית השנה' המתחדשת. שמיני עצרת הקרוב לגשם הראשון הוא ראש השנה החקלאי.
'ראש השנה' של ה"חֹדש השביעי" (=תשרי) על פי התורה, איננו יום אחד, אלא כל 'התקופה' של חגי תשרי. ראש השנה הזה מתחיל מתרועת השופר בראש חודש, ומסתדיים תפילת הגשם בשמיני עצרת.
מהו אם כך, יום הכיפורים? יום הכיפורים הוא יום החיתום של שנה קודמת (מא' בתשרי עד סוף י' בתשרי בשנה הבאה). זאת, משום שבלוח שלנו, 12 חודשי ירח הם פחות משנה (354 יום +1 או -1), ויום הכיפורים הוא היום השלם האחרון בשנת השמש (365 יום) הקודמת.[13]
שלושת הימים האלה "בחודש השביעי" הם ביחד, גם ראשית השנה וגם "צאת השנה".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן נון התשע"ט
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: www.vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 

[1] לכן נזכרו דָתָן ואבירם בשבט ראובן, באסון עדת קֹרח. מספר בני שמעון מבטא את השבר הגדול של פעור.
[2] ראו בשיעורנו לעיל לפרשת 'במדבר'.
[3] אֹהַד מבני שמעון, בֶּכֶר, גֵרָא ורֹאש מבני בנימין, יִשוה מבני אשר. ייתכן, שמשפחת בֶּכֶר נמנית באפרים בעקבות חיתון, ייתכן שמשפחות "אֵחי ורֹאש" התמזגו בחיתון ל"אֲחירָם", וכך גם "יִשוה ויִשוי". משפחות אחרות שינו את שמן (צֹחַר > זרח מבני שמעון; אֶצבֹּן > אָזְני מבני גד), אולי גם כן בעקבות חיתון.
[4] לוי > גרשון, קהת ומררי, 4 שמות שנזכרו בבראשית, ועם 5 המשפחות שנבלעו, 9 שמות.
[5] בבראשית נספרו גם הבנות דינה בת לאה ושֶׂרַח בת אשר (שנזכרה בשתי הרשימות אך נספרה רק בבראשית); וכמובן, יוסף נספר בבראשית עם מנשה ואפרים (ובסוף במדבר נספרו רק מנשה ואפרים כשבטים). בסך הכל נגרעו 12 שמות מרשימת היורדים למצרים, ונוספו 8 משפחות מנשה ו-4 משפחות אפרים.
[6] ראו ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים תשנ"ב 1992, עמודים 204-162; א' דמסקי, מדריך במקורות חיצוניים לתולדות ישראל בימי המקרא, רחובות תשמ"ב, עמ' 38-33; החרסים כתובים בכתב עברי עתיק.
[7] בחרס 42 נזכר כנראה [א]שרא[ל]; ובחרס 44 משכם.
[8] הל' יסודי התורה פרק ז', ו' וכן מורה הנבוכים חלק ב', סוף פרק מ"ה.
[9] גם הרש"ר הירש וגם הראי"ה קוק הסבירו כך את ברכת 'שלא עשני אשה'. אולם ר"ד אבודרהם (עמ' כה-כו) פירש, שאשה משועבדת לאיש לעשות צרכיו, ולכן פטר אותה הקב"ה ממצוות עשה שהזמן גרמן, כדי שלא יהיה לה ריב עם האיש, שזקוק לה באותו זמן. וכך כתב גם רבי יוסף קארו (בית יוסף אורח-חיים נ"ה), שאשה כמו עבד לכל דבר. ממילא ברור, שאם איננה משועבדת לצרכיו של איש, ואיננה כמו עבד, היא כמו 'אשה חשובה' (פסחים קח ע"א וברשב"ם שם), שאיננה כפופה לבעלה, והיא בת חורין בתורה ובמצוות.
[10] בתשובה לשאלתי על מעמד האשה בימינו לדיני תורה.
[11] כך נאמר בספרי (נשא פיסקה ב' וכ"ב) ובקידושין (לה ע"א) לענייני דינים ומשפטים, עונשין ונזיקין, ונזירות, וכן לכל לאו שבתורה. אבל מו"ר הרצי"ה הרחיב את הכלל לתורה ולמצוות בכלל, ובזה נטה מדרך ההסבר של אביו הראי"ה, וראו על כך בספרי המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק (תשע"ג), עמ' 349-345.
[12] בשבעת ימי 'החג' נזכרים 2 אילים ו-14 כבשים, ופירוש הדבר – חג כפול.
[13] ראו בהרחבה בספרי זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, אלון שבות התשע"ה, בשער השני.