פרשת פרה

  • הרב אלחנן סמט
 
א. מבנה הפרשה
ב. "עניין הקרבנות הנעשים בחוץ"
ג. "פרה אדומה עושיה מטמאה / והיא עשויה לטהר כל טומאה"
ד. מדוע "כל העסוקין בפרה" נטמאין?
 
 
 
 
כמו פרשות הלכתיות נוספות, אף פרשת פרה בנויה בדרך אופיינית, שבה בנויות יחידות ספרותיות רבות במקרא השייכות לסוגות ספרותיות שונות: היא נחלקת לשתי מחציות שוות באורכן, שביניהן מצוי 'ציר מרכזי', אשר תפקידו ל'העביר' את נושא המחצית הראשונה אל זה של השנייה.
בתיאור מבנה הפרשה ניעזר ברישומה המופיע בעמוד הראשון של עיוננו.
 
המחצית הראשונה
עשרה פסוקים כלולים במחצית זו (א-י) ובהם 146 מילים. לאחר פסוק א המשמש מבוא "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר"[1] – באה הפתיחה למחצית זו בפסוק ב:
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה[2] אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.
בסיומה של המחצית, בסוף פסוק י, באה חתימה, שהיא מעין הפתיחה:
וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.
הנושא הנידון במחצית זו הוא הליך הכנת אפר הפרה.
בראש המחצית בא תיאור הפרה שמתקיימים בה התנאים הנחוצים להנעת ההליך:
ב              ... פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל[3].
קרוב לסיום המחצית מתואר סיום ההליך:
ט          ... וְהִנִּיחַ (- את אפר הפרה) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר
וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה[4], חַטָּאת הִוא.
עיקרה של המחצית הראשונה מוקדש לתיאור המעשים השונים שיש לעשותם כדי להגיע אל סוף ההליך – אפר הפרה האדומה המונח למשמרת. ואלו הם:
1. הוצאת הפרה האדומה אל מחוץ למחנה ושחיטתה (פסוק ג)
2. הזאה מדמה שבע פעמים אל נוכח פני אהל מועד (פסוק ד)
3. שרפתה כולה בשלמות (פסוק ה)
4. השלכת עץ ארז ואזוב ושני ותולעת אל תוך שרפת הפרה (פסוק ו)
5. איסוף אפר הפרה והנחתו למשמרת (פסוק ט)
על האישים הפועלים במעשים 5-3 נאמר שהם נטמאים עד הערב, ועליהם לכבס בגדיהם ולרחוץ בשרם במים כדי להיטהר (פסוקים ז-ח; י).
הדבר הבולט בחסרונו במחצית זו הוא ציון תכלית כל המעשים שעליהם מְצוה התורה בפסוקים אלו. אמנם נאמר לקראת סיום המחצית כי האפר מיועד "לְמֵי נִדָּה" – אולם מה צורך במי נידה אלו, על מי יזו אותם ועל שום מה – דבר זה לא נאמר אפילו ברמז.
 
הציר המרכזי
שלושה פסוקים כלולים בציר המרכזי ובהם 53 מילים, והוא נחלק לשני חלקים כמעט שווים באורכם הפותחים במילים דומות. החלק הראשון – פסוקים יא-יב – מגלה באחת את 'הסוד' שהמחצית הראשונה לא גילתה לנו:
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים.
הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – יִטְהָר.
ובכן, מי הנידה שבהם מעורב אפר הפרה נועדו לחיטוי הטמא שנגע במת, ובחיטוי זה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו תלויה טהרתו[5].
חלקו השני של הציר המרכזי – פסוק יג – מבהיר את חומרת הימנעותו של הטמא למת מלהתחטא במי נידה, וממילא מתבררת חשיבותו של אפר הפרה והליך הכנתו:
כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא
אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל...
השורש חט"א (במשמעות 'חיטוי') המופיע כשם עצם בסוף המחצית הראשונה (סוף פסוק ט) "חַטָּאת הִוא" (- הפרה – כמבואר בפסוק יז), מופיע כפועל שלוש פעמים בציר המרכזי "יִתְחַטָּא". הצירוף "מי נידה" המופיע אף הוא בסוף המחצית הראשונה (בפסוק ט), מופיע שוב גם בסוף הציר המרכזי.
 
מובן שהציר המרכזי, כל כמה שהוא מבהיר את מטרת העשייה הנמרצת המתוארת במחצית הראשונה, אין בו הנחיות ברורות די הצורך לשימוש שיש לעשות ב'מי הנידה' לטיהורו של הנוגע במת[6]: ראשית, לא ברור כיצד נעשים 'מי הנידה' באמצעות אפר הפרה; שנית, לא ברור כיצד יש לערוך את הליך החיטוי עצמו ביום השלישי וביום השביעי; שלישית, האם החיטוי במי נידה די בו כדי שהטמא למת יטהר מטומאתו? על כל השאלות המתבקשות הללו ועל שאלות נוספות (הקשורות לדרכי ההיטמאות בטומאת מת) באה לענות המחצית השנייה, שאיננה אלא הרחבה ופירוט של האמור בציר המרכזי.
 
המחצית השנייה
תשעה פסוקים כלולים במחצית זו (יד-כב) ובהם 146 מילים, בדיוק כמספר המילים במחצית הראשונה. למחצית זו ישנה פתיחה:
זֹאת הַתּוֹרָה[7]...
ולקראת סיומה באה חתימה, המזכירה את חתימת המחצית הראשונה:
                כא1         וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם
לאחר החתימה בא נספח לדינים שבמחצית זו (בפסוקים כא2-כב). כפי שנסביר בהמשך, אופיים של הדינים הנזכרים בנספח אינו מאפשר להכליל אותם בגופה של המחצית השנייה, והפיתרון הספרותי המקובל במצבים מעין אלו הוא להביאם בסיומה של הפרשה, לאחר החתימה הפורמלית[8].
גופה של המחצית השנייה נחלק לפי תוכנו לארבעה חלקים:
1. מה הן דרכי ההיטמאות למת – מי ומה נטמא לו, ואילו זיקות אל המת גורמות טומאה (פסוקים יד-טז)
2. כיצד מכינים את מי הנידה (פסוק יז)
3. כיצד מחטאים וכיצד נטהרים (פסוקים יח-יט)
4. ענשו של מי שלא התחטא שטימא את מקדש ה' (פסוק כ)
החלק הרביעי – פסוק כ – חוזר על פסוק יג שבציר המרכזי, ואין בו חידוש[9]. החלק השני – פסוק יז – הוא חידוש שלא נידון כלל עד עתה. החלק הראשון והחלק השלישי מרחיבים מאוד את האמור בציר המרכזי ומוסיפים פרטים רבים שלא נרמזו בו[10].
בפסוקים אלו מופיע השורש חט"א עוד שלוש פעמים: פעם אחת כשם עצם, בפסוק יז ("מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת"), ועוד פעמיים כפועל (בפסוקים יט-כ). בכך נשלמת הופעת השורש הזה בפרשתנו שבע פעמים כ'מילה מנחה'.
הצירוף "מי נידה" מופיע בפסוקים אלו פעם יחידה (בפסוק כ), כשם שהופיע במחצית הראשונה ובציר המרכזי.
 
בנספח למחצית השנייה מופיעים שני דינים, המשלימים בסדר כיאסטי את ענייניה של המחצית הזאת:
1. לתיאור תהליך החיטוי, המתואר בחלקה השני של המחצית השנייה (פסוקים יח-כ) נוסף הדין שהן המזה את מי הנידה והן הנוגע בהם – נטמאים (פסוק כא2).
דין זה, בייחוד כפי שנתפרש להלכה, אינו יכול להשתלב בגוף המחצית השנייה, משום ששם נידונו דיני טמא המת וטהרתו בלבד, ואילו טומאת המזה והנוגע היא עניין צדדי.
לא כך הדבר במחצית הראשונה: שם שלובים דיני הטומאה של העוסקים בהכנת אפר הפרה בגוף המחצית, משום שאינם עניין צדדי לנושא הנידון בה, אלא הם מעצם הנושא הזה (והדבר יתברר בהרחבה בסעיף ד).
2. להגדרת מצבי הטומאה למת, הנידונה בחלקה הראשון של המחצית השנייה (פסוקים יד-טז), נוסף הדין שהנוגע בטמא מת נטמא אף הוא, אך טומאתו קלה – עד הערב – ואין צריך לומר שאינה זוקקת חיטוי בהזאת מי נידה (פסוק כב).
מובן שאף דין זה אינו יכול להשתלב בגוף המחצית השנייה, ששם נידון הליך טהרתו של טמא מת הזקוק לחיטוי במי הנידה דווקא.
בנספח הזה אין מופיע השורש חט"א (שכן הטמאים הנידונים בו אינם זקוקים לחיטוי), ואילו הצירוף "מי נידה" מופיע בחלקו הראשון פעמיים, ומשלים חמש הופעות של הצירוף הזה בפרשה כולה.
 
ב. "עניין הקרבנות הנעשים בחוץ"
 
מבנה הפרשה שתואר בסעיף הקודם, או ביתר דיוק, המחצית הראשונה של הפרשה כחלק מן המבנה הזה, מעוררת שתי שאלות:
ראשית, עשיית הפרה – הכנת האפר שלה – מתבררת כמכשיר למצוַת הטיהור של טמאי מתים. ובכן, מדוע דיני עשיית הפרה – הכנת האמצעי – ממלאים מחצית שלמה, והם באותו אורך של דיני הטומאה והטהרה שבמחצית השנייה? היחס הראוי (מבחינה ספרותית) בין החלק העוסק במכשיר, באמצעי, לבין החלק העוסק בעיקר, במטרה, אמור להיות כזה שהעיקר יתפוס את רוב הפרשה!
שנית, מדוע בכל דיני עשיית הפרה המפורטים במחצית הראשונה לא נרמז כלל שתכלית המעשים הללו היא לטהר טמאי מתים?
נדמה ששתי השאלות הללו גם יחד מובילות לתפיסה שעשיית הפרה איננה רק הכשר מִצוה, רק הכנה טכנית שנועדה להשיג את האפר הנחוץ לטיהור טמאים, אלא היא עצמה מהווה עבודה בעלת חשיבות עצמאית, וכל פרט בעבודה זו יש לו משמעות.
 
רמב"ן כלל את עשיית הפרה האדומה בקבוצה אחת יחד עם השעיר המשתלח ביום הכיפורים ועם העגלה הערופה, וראה בהם מעין קרבנות הנעשים על פי מצוות התורה מחוץ למקדש. הנה דבריו בפירושו לדברים כ"א, ה-ח:
ועניין העריפה (- של העגלה)... לפי דעתי יש בו טעם כעניין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים[11].
ובפרשתנו כתב (ד"ה זאת חקת התורה):
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין (- מעליבים) את ישראל לומר: מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה 'חוקה': גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה" – לשון רש"י מדברי רבותינו. וכבר כתבתי בעניין שעיר המשתלח[12], מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיְכפרו, ויש מהם שיְטהרו כקרבנות הזב והיולדת (- ואם כן גם פרה אדומה היא כקרבנות הבאים לטהרת הטמא), כי מפני היותה נעשית בחוץ ייראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה (- ראה ויקרא י"ז, ז). והאמת, שהיא להעביר רוח טומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ.
תפיסת מעשה הפרה כקרבן הנעשה מחוץ למקדש עוברת כחוט השני בהלכות רבות הנוגעות לעשיית הפרה, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל-פה. ברם "קרבן" זה שונה מאוד מהקרבנות הרגילים: לא זו בלבד שהפרה אינה נעשית במקדש, אלא שהיא גם אינה מוקרבת על גבי מזבח, דמה אינו נשפך על גבי המזבח, ושריפתה אינה לריח ניחוח לה'[13] כי אם לתכלית מעשית – להפוך אותה לאפר למשמרת לעדת ישראל. ואכן, ההלכה לא ראתה בפרה 'קדשי מזבח' אלא 'קדשי בדק הבית', ולדבר זה ישנן השלכות מעשיות אחדות[14].
בדיני התורה שבכתב מתבלטים הדינים הבאים המביאים לתפיסת עשייתה של הפרה האדומה כהקרבת קרבן (המוקרב בחוץ):
  • הפרה צריכה להיות כזו "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" (פסוק ב) – כמו בכל הקרבנות[15].
  • שייכוּת הכהן לשלבים השונים בעשייתה (פסוקים ג, ד, ו)[16], אף שהזאה על טמא מת יכולה להיעשות בזר[17].
  • ההזאה מדמה שבע פעמים "אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (פסוק ד) דומה להזאה בקרבנות נוספים (ראה לדוגמה בפר החטאת של כהן משיח – ויקרא ד', ו, ובפר החטאת של הקהל – שם, יז).
 
והנה דוגמאות מן התורה שבעל-פה: במשנה מסכת פרה ישנה סדרת מחלוקות בין חכמים לר' אליעזר האם לדמות את מעשה הפרה להקרבת קרבן. בפ"ב מ"ג מובאת מחלוקת זו:
[פרה] יוצא דופן ואתנן (- זונה) ומחיר (- כלב) – פסולה. רבי אליעזר מכשיר, שנאמר (דברים כ"ג, יט): "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" – ואין זו באה לבית.
חכמים מַשווים פרה אדומה לכל הקרבנות, וטעמם הוא משום שעל הפרה נאמר "חַטָּאת הִוא" (פסוק ט), ואם כן דומה היא לקרבן חטאת. אולם ר' אליעזר שולל השוואה זו, שהרי הפרה אינה 'באה לבית ה''.
במשנה שם פ"ד מ"א מובאת מחלוקת זו:
פרת חטאת[18] ששחטה שלא לשמה (- אלא לשם קרבן אחר), קיבל (- את דמה) והיזה שלא לשמה... פסולה. רבי אליעזר מכשיר.
תנא קמא מַשווה פרה אדומה לקרבן חטאת שמעשי הקרבתו צריכים כוונה לשמו, והוא לומד זאת ממה שנאמר בה "חַטָּאת הִוא" – שדינה כחטאת. רבי אליעזר מכשיר, משום שאינו מסכים להשוואה זו, ומה שנאמר "חַטָּאת הִוא" הוא יפרש – "הוא לשון חיטוי כפשוטו" (רש"י לפסוק ט).
בהמשך אותה משנה נאמר:
ושלא רחוץ ידים ורגלים (- כהן שעשה את המעשים בפרה בלא רחיצת ידיו ורגליו) – פסולה. רבי אליעזר מכשיר.
הטעם למחלוקת זו דומה למחלוקות האחרות. ורבי אליעזר מכשיר, משום "שנאמר: 'בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו' – הא אין קידוש ידים ורגלים אלא לפנים" (תוספתא פרה פ"ד ה"ד).
בכל המחלוקות הללו נפסקה הלכה כדעת חכמים (- תנא קמא).
והנה דין נוסף במשנה (שם) שבו דווקא אין מחלוקת:
ובמחוסר בגדים – פסולה, ובכלי לבן הייתה נעשית.
ובכן, לא רק שיש צורך בכהן במעשי הפרה, אלא שהכהן צריך ללבוש את בגדי כהונתו, כשם שהוא מחויב בכך בעבודתו במקדש.
 
ניתן להביא דינים נוספים שבהם קיימת השוואה בין פרה אדומה לקרבנות הנעשים במקדש, אולם דין יסודי אחד מבדיל את הפרה מן הקרבנות כולם, ודין זה היה נתון במחלוקת גדולה עם הצדוקים: לדעת החכמים, הכהן השורף את הפרה יכול להיות 'טבול יום' – כלומר מי שנטמא טומאת יום אחד וטבל לטהרתו ביום שנטמא, אך עדיין לא העריב שמשו, ועל כן הוא מנוע מכניסה למקדש ומאכילת קדשים עד הערב (וחייב כרת אם יעשה כך). אולם הצדוקים חייבו שהכהן העושה את הפרה יהיה 'מעורב שמש' – כלומר מי שהעריב שמשו ורשאי להיכנס למקדש.
מחלוקת זו הייתה עקרונית ביותר, ועל כן, בהגיע הכהן ופמלייתו אל מקום שריפת הפרה בהר המשחה:
בית טבילה היה שם. ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה (- בטומאה הנמשכת עד הערב, כטומאת שרץ) מפני הצדוקים, שלא יהיו אומרים: במעורבי שמש הייתה נעשית.
משנה פרה פ"ג מ"ז
נראה שהצדוקים השוו את מעשה הפרה לקרבן המוקרב במקדש השוואה גמורה, ודרשו לשם עשייתה רמת טהרה הנדרשת לקדשים. אולם דבר זה לא היה לרוחם של חכמי התורה. ואף שגם הם השוו את מעשה הפרה לקרבנות שבמקדש בדינים פרטיים שונים, הם עמדו על כך שהפרה אינה מקדשי מזבח, אלא מקדשי בדק הבית, על כל ההשלכות ההלכתיות שיש לדבר זה.
 
נוכל לסכם אפוא סעיף זה ולומר, כי על אף שהפרה האדומה אינה קרבן ממש – היא אינה מקדשי מזבח, ועל אף שמעשה שרפתה אינו מעשה של הקרבת קרבן ממש – מפני כל ההבדלים העקרוניים הקיימים בין שני המעשים הללו, בכל זאת נחשב המעשה ל'עבודה', ולפרה ישנם כמה דינים כלקדשי מזבח, כך שדברי רמב"ן שהפרה היא כקרבנות הנעשים בחוץ, יש להם בסיס מוצק.
 
אולם מהי מטרתו של 'מעין קרבן' זה הנעשה בחוץ? מטרת השעיר המשתלח ביום הכיפורים מפורשת (ויקרא ט"ז, כב): "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה"; מטרת העגלה הערופה גם היא מפורשת (דברים כ"א, ו-ח): "... יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם (- זקני העיר הקרובה) עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה... כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". אולם מהי מטרת עשייתה של פרה אדומה כקרבן הנעשה בחוץ? רמב"ן ענה על כך: "והאמת, שהיא להעביר רוח טומאה", מסתבר שכוונתו לטומאת המת, שהרי זוהי תכלית עשייתה לאפר למשמרת למי נידה. אולם נזכיר, שדבר זה אינו מפורש בתיאור עשייתה, ואף המושג 'רוח טומאה' בהקשר לטומאת מת – אינו ברור לנו.
נראה שאת טעמו של מעשה הפרה נוכל ללמוד מתוך השוואתו למעשה נוסף הנראה כקרבן המוקרב בחוץ – הליך טיהור המצורע שנרפא מצרעתו (הדגשנו את הרכיבים המצויים גם בעשיית הפרה או בטיהורו של טמא מת):
ויקרא י"ד, ד        וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
                  ה           וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים.
                  ו            אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב
וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.
                  ז            וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ
וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
שחיטת הציפור והשימוש בדמה הם מעין קרבן טהרה למצורע. הוא נעשה מחוץ למקדש, משום שהמצורע אינו יכול להיכנס בשלב הזה אף לא אל פתח אהל מועד. כך הדבר גם בפרה אדומה[19]. ההבדל הוא שקרבן הטהרה למצורע הוא אישי, אך דבר זה אינו אפשרי לפרה אדומה – שישחטו כזו לכל טמא מת – ועל כן נעשה קרבן הטהרה הזה לעם ישראל כולו, והשימוש בקרבן הכללי הזה מתפרט לכל יחיד ויחיד הזקוק לטהרה מטומאת מת באמצעות השימוש באפר הפרה הנתון למשמרת לצורך זה.
תפיסת מעשה הפרה האדומה כעין קרבן הנעשה מחוץ למקדש תשמש אותנו בהמשך העיון, כדי לפתור באמצעותה את התמיהה המפורסמת שהעלו חז"ל והפרשנים ביחס לפרשת פרה אדומה.
 
ג. "פרה אדומה – עושיה מטמאה / והיא עשויה לטהר כל טומאה"
 
במדרשים אחדים ובדברי המפרשים מובאת פרשת פרה כדוגמה המובהקת ביותר בתורה למצוה שאין ניתן לעמוד על טעמה. כך פותח האמורא ר' יצחק פתיחה לפרשתנו, במדבר רבה יט, ג:
"זאת חקת התורה" וגו' – ר' יצחק פתח: "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז', כג).
עתה מרחיב הדרשן בתיאור חכמתו של שלמה, ומייחד את הדיבור על חכמתו בנתינת טעמים למצוות שונות בתורה, והוא מסיים:
אמר שלמה: על כל אלה (- המצוות) עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי – "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".
ורש"י פותח את פירושו לפרשתנו בדברים אלו:
"זאת חקת התורה" – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חֻקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה[20].
מדוע התקשו הללו דווקא בפרה אדומה יותר מטקסי טיהור אחרים? כפי שראינו בסוף הסעיף הקודם, יש קוֵי דמיון רבים בין טיהור טמא מת לטיהור המצורע שנרפא[21]. מדוע אפוא לא אמר שלמה את דבריו (במדרש) ביחס לטיהור המצורע? ומדוע לא דנו הפרשנים בשאלת טעמי המצוות בקשר לטהרת המצורע או למצוות רבות אחרות שטעמן נסתר מעמנו?
בעל ספר החינוך התייחס לבעיה זו בבואו לדון בטעמה של מצוַת פרה אדומה (מצוה שצז):
אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצוות שקדמו על צד הפשט... במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה, האריכו הדיבור בעומק סודה וגודל עניינה, עד שאמרו שהמלך שלמה... (- וכאן הוא מביא את המדרש שהבאנו למעלה). גם אמרו במדרש רבי תנחומא (חוקת ח): "רבי יוסי ברבי חנינא אומר: אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה אדומה – ולא לאחרים", וכיוצא באלו הדברים – רבים.
ועתה, אל יחשוב שומע, שעניין סודה וסדר חוקה הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המיטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בעניין הזב והיולדות, שתשלום טהרתן, בקרבנן הוא.
אבל עיקר הפלא, לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקין בשרפתה... וגם כן התימה הגדול בה – בהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה...[22].
התמיהה על היותה נעשית בחוץ משותפת גם לעגלה ערופה ולשעיר המשתלח, כפי שראינו בסעיף הקודם, ואם כן עדיין אין בכך הסבר לייחס הייחודי אל פרשת פרה אדומה בדברי המדרשים והמפרשים. אולם הטעם הראשון בדברי ספר החינוך באמת מיוחד לפרה אדומה: יש בה פרדוכס המעורר קושי הגיוני: כיצד אותו הדבר מטהר טמאים ובו בזמן גם מטמא טהורים (אמנם לא באותה טומאה).
ואכן, מדרשים אחדים מעלים דווקא שאלה זו ביחס לפרה אדומה, ובה הם רואים את המיוחד במצוה זו והמבדיל אותה משאר מצוות.
הנה מדרש תהילים למזמור ט (מהדורת בובר עמ' 80):
זהו שאמר הכתוב (קהלת י"ב, י): "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ" – ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה אדומה, דאמר ר' יצחק: כל העוסק בפרה מטמאין בגדים[23], והיא עצמה מטהרת טמאים. אמר לו הקב"ה (קהלת שם): "וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" – כבר כתבתי לך על סִפרי – יושר... עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה. גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה, שנאמר "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה".[24]
בפיוטים הנאמרים בקהילות האשכנזים ב'שבת פרה', תופס עניין היותה 'חוקה' שאין להבין את טעמה מקום מרכזי. וכך כתב ר' אלעזר הקליר בסילוק לשבת פרה "אין לשוחח עוצם נפלאותיך".
פרה אדומה – עושיה מטמאה / והיא עשויה לטהר כל טומאה.
ואפרה נעשה אב הטומאה / והיא מטהרת אבי אבות הטומאה.
בכן אין להבין סוד תורתך / ולא זיקוק אמרתך ולא צרוף גזרתך.
 
מפרשי ימי הביניים ניסו ליישב פרדוכס זה שבפרה אדומה באמצעות דוגמאות מן הטבע. הנה פירושו של חזקוני לפסוק יב:
ואם ישאל השואל: היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים? יש להשיב: מצינו עניין אחד עושה שני עניינים (- הפוכים): האש, מתכת (= מתיכה) הבְּדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סימני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא... ומאחר שכך הוא, יש להתבונן מכח סברת הדעת, כי אפשר שציוה הקב"ה לטהר אלו ולטמא אלו. גם נמצא בספר אם יותן מים בכלי זכוכית לבנה בחום השמש – תצא אש מהם[25].
ובעל ספר החינוך כתב במצוה שצז:
ואמנם כמה תרופות בעשבי השדה ובאילנות... מלאים סגולות בהפכים: יקררו החמים ויחממו הקרים. ואילו ידענו מהות הנפש ושורשה ומחלתה ובריאותה נבין... כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השרפה, ואחרי היותה אפר – מרפא מחלת הטומאה.
אולם מייד מוסיף בעל ספר החינוך, בצדק, הסתייגות מן התירוץ הדחוק שכתב:
וזה אינו ברור להשיג בעניין כלום! אלא שחיבת הקודש והחשק להשיג ידיעה בנסתר – יניד הקנה לכתוב.
 
ד. מדוע "כל העסוקין בפרה" נטמאין?
 
בסעיף זה נבוא לטעון כי הפרדוכס הקיים בדיני פרה אדומה, שבו התקשו כל כך המפרשים בכל הדורות, אינו אלא פרדוכס מדומה. בחינתם של דיני הטומאה שמקורם בעיסוק בפרה האדומה ובמי הנידה על פי מה שנתפרשו הדינים הללו בהלכה, במשנה ובשאר המקורות התלמודיים, וכפי שנפסקו בחיבורו הגדול של הרמב"ם, תלמדנו כי רק 'טעות אופטית' גורמת לנו לקשר בין דיני הטומאה הללו לבין העובדה שפרה אדומה מטהרת טמאי מת. באמת, אין קשר בין שתי מערכות הדינים הללו – דיני הטומאה הנובעים מן העיסוק בפרה אדומה מזה, ודיני הטהרה שבעבורם מיועדת עשייתה של הפרה מזה.
בהמשך סעיף זה נַראה כי דיני הטומאה הנובעים מן העיסוק בפרה, אינם מיוחדים רק לעיסוק בה, אלא הם דינים כלליים, הקיימים גם במקומות נוספים שיש בהם סיבה דומה לטומאה. אם כן, לא הפרה כשלעצמה גורמת לטומאת העוסקים בה, אלא טעם כללי אחר יש לכך, ודבר אין לו לטעם זה עם היותה של הפרה מטהרת טמאים. אולם מכיוון שהמושגים טומאה וטהרה נפגשו במעשה אחד, נוצרה מראית עין של סתירה ביניהם, וסתירה דמיונית זו יצרה קושיה עצומה בלב המתבונן, והביאה לתירוצים בדבר 'אחדות ההפכים' – תירוצים שאין בהם כל צורך.
 
בטרם נבהיר את דברינו, עלינו להגדיר ראשית את מצבי הטומאה הנובעים מן העיסוק בפרה אדומה על כל גלגוליה.
בפרשה עצמה נידונים דיני הטומאה הללו בשני מקומות ובשני הקשרים שונים: במחצית הראשונה – בדיני עשייתה של הפרה – נזכר דין הטומאה לראשונה בפסוק ז, לאחר שלב השלכת עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל תוך שרפת הפרה:
ז              וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב.
כוונת פסוק זה סתומה במקצת: מיהו 'הכהן' שאליו מכוון הפסוק? האם רק זה האחרון, שהוזכר בפסוק ו: "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה", או שמא גם אל הכהן שהוזכר בפסוק ג "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו", ואם כך, ודאי גם אל זה שהוזכר בפסוק ד "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה..."?
ושאלה נוספת: בפסוק ח נאמר:
וְהַשּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
מעשיו של השורף תוארו בפסוק ה, מדוע אפוא דין היותו טמא לא נכתב בצמוד למעשיו (כשם שהדבר ביחס לאוסף, להלן ט-י)?
נראה, כי התשובה על השאלה הראשונה תפתור גם את השנייה: 'הכהן' שנטמא שאליו מכוון פסוק ז הוא השוחט, וגם המזה וגם המשליך, שבשלושתם נאמר "הכהן". אולם בפסוק ה לא נזכר שהשורף הוא כהן, ואם כן האמור בפסוק ז אינו מתייחס אליו. על כן הוסיפה התורה בפסוק ח שאף השורף נטמא[26].
בהמשך, בפסוק ט באה ההוראה על איסוף אפר הפרה:
וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה...
ואסיפה זו כשרה גם בזר ("איש טהור" – לאו דווקא כהן), ואז באה ההוראה בפסוק י על טומאתו של האוסף:
וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
מסקנת הדברים אפוא בלשון המשנה פרה פ"ד מ"ד היא:
כל העסוקין בפרה, מתחילה ועד סוף (- משחיטה ועד אסיפת האפר) מטמאין בגדים.
והדברים מקבלים את נימוקם בדברי הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פרק ה הלכה א):
כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים כל זמן עשייתן. שנאמר בשוחט ובמשליך עץ ארז (- וברור שכוונת הרמב"ם גם למזה, שמעשיו בין השוחט לבין המשליך, וגם בו נאמר: 'הכהן'): "וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ" (פסוק ז), ונאמר בשורף: "וְהַשּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (פסוק ח), ונאמר: "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה" (פסוק י)  – מלמד שכל העוסקין בה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, וטעונים טבילה והערב שמש דין תורה.[27]
מהו דין העוסקים באפר הפרה לאחר מכן? הנה דברי הרמב"ם (שם, הלכה ד):
השלים (- האוסף) לכנוס את אפרה – המתעסק בה אחר כן בחילוק האפר או בהצנעתו, וכן הנוגע בו – טהור.[28]
כאן אפוא, באיסוף אפר הפרה ממקום שרפתו, נפסקים דיני הטומאה של העוסקים במעשה הפרה. אך הם מתחדשים בשלב מאוחר יותר, כאשר האפר מעורב במים חיים. בנספח של המחצית השנייה נאמר:
                כא           וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
ניכר לעין שדינים אלו שונים מקודמיהם,[29] וגם לא קיים רצף של דיני טומאה בין הדינים הראשונים לבין דינים אלו (שהרי אפר הפרה אינו מטמא לא את העוסקים בו ולא את הנוגעים בו – ראה הערה 28).
בעיון הנוכחי נדון רק בדיני הטומאה שבמחצית הראשונה, ואילו ביחס לדינים שבנספח, שהם דינים שונים באופיים ובטעמם, יש לדון בנפרד, ונעשה זאת בע"ה בעתיד. כאן רק נפנה את המעיין לפרק טו מהלכות פרה אדומה של הרמב"ם – שם מצוי הפיתרון לסתירה לכאורה שבין טומאת מי שבא במגע עם מי הנידה לבין היותם של מי הנידה מטהרים את הטמא (אלא שעדיין יש להבהיר את טעמה של ההלכה "שמי הנדה אב מאבות הטומאות של התורה").
 
הטומאה שבה נטמאים "כל העוסקין בפרה" אינה תופעה ייחודית לאלו. ישנם עוד שני מעשים של טיפול בבהמות קדשים המביא טומאה על העוסקים בו:
א. בפרשת עבודת יום הכיפורים – ויקרא ט"ז – נאמר בפסוק כו:
וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.
ב. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים כוללת הקרבת פר חטאת ושעיר חטאת. החטאות הללו אינן חטאות רגילות – אין הן נאכלות ודמן מובא אל מבית לפרוכת להזות ממנו. דינן של חטאות אלו הוא:
                כז            וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ
יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם.
כח           וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.
דין הטומאה הזה של שורף החטאות הורחב לשני כיוונים, ונביאם בלשון הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פרק ה הלכה ד):
[א] כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים, השורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתו עד שייעשו אפר.
כלומר, גם פר החטאת של כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד', א-כא) ושעיר החטאת של ציבור ששגג בעבודה זרה (במדבר ט"ו, כב-כו) שדינם להישרף מחוץ למקדש, מטמאים את שורפיהם.
[ב] וכן למדו מפי השמועה, שהנושא פרים ושעירים הנשרפים להוציאן לבית הדשן (- מקום שריפתם) לשרפן, טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן, וטעון טבילה והערב שמש, כמו המשלח את השעיר לעזאזל, שהוא מטמא כל בגד וכל כלי שיגע בו ככלים שעליו כל זמן שמתעסק בשילוחו.
 
והנה קיים מכנה משותף חשוב ועקרוני בין שלושת המקרים שבהם נטמאים העוסקים בבהמות קדשים אלו.
פרה אדומה:                        כל העוסקין בפרה – אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה או בשעת שריפה – הרי הן (- הבגד או הכלי) טמאים, אבל אחר שיפרוש ממעשיה – ... אם נגע בכלי אינו מטמאו. והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה, אלא המתעסק בה בלבד הוא הטמא, וטעון טבילה ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה. (רמב"ם, שם הלכה ב)
פרים ושעירים הנשרפים:     הנוגע בפרים ושעירים הנשרפין עצמן (- שאינו זה שמוליכם), אפילו אחר שיצאו (- אל מקום שרפתם), בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין – הכל טהור.                                                      (הלכה ז)
שעיר המשתלח:                   וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו – טהורים. שאין אלו מטמאין אלא למתעסק בהן בלבד, שנאמר (בפר ושעיר הנשרפין) "וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו", אבל הנוגע – טהור.[30]      (שם)
מהי משמעותו של דין משותף זה? אין משמעו אלא זה: לא הבהמות הן הגורמות טומאה, אלא הפעולות הנעשות בהן הן שגורמות לטומאה, ואם כן זוהי טומאה מיוחדת, שהיא תוצאתה של פעילות אנושית, ולא של מגע בדבר מטמא[31].
 
עתה עולה מאליה השאלה: מה טעמה של טומאה מיוחדת זו בשלושה מקרים אלו דווקא? מהו המכנה המשותף לשלושתם?
רמז לכך רמב"ן בפירושו לעניין שעיר המשתלח (ויקרא ט"ז, ח סוף ד"ה וגורל אחד):
... אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו (- אומות העולם), כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם (- להקריב לשעירים על פני השדה), וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, ועניינה דומה לעניין שעיר המשתלח, להעביר רוח הטומאה...
ומזה תבין טעם כיבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו בכיבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים.
כלומר, הצד השווה בשלושתם הוא שאלו 'מעין עבודות' הנעשות מחוץ למקדש. דברים שסתם רמב"ן בקיצור דבריו, פירש ר' מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' על פרשתנו:
ודע, כי כל עבודות-חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה.
ובכן, לא השעיר המשתלח ולא הפרה האדומה ולא הפרים והשעירים הנשרפים כשלעצמם הם המטמאים, אלא העבודה הנעשית בהם מחוץ למקדש מביאה טומאה על המתעסקים באלו, ובכך רומזת התורה כי רק ההכרח הוא שגורם לעבודות אלו להיעשות בחוץ, אך להכרח זה יש מחיר, והוא הטומאה. [32]
עתה נשאלת השאלה, מדוע לא מביאה עריפת העגלה ושחיטת הציפור של המצורע לידי טומאה, הרי גם הללו הן 'מעין עבודות' הנעשות בחוץ? על כך עונה ר' מאיר שמחה בהמשך דבריו:
אך דווקא אלו שתחילתם בפנים (- במקדש) כמו המשלח שעיר (- שיוצא עמו מן המקדש לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו) והמוציאים פרים הנשרפים (- לאחר שחיטתם וזריקת דמם במקדש). וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהל מועד (- וכך נתברר הקשר שלה למקדש)[33].
אבל ציפורי המצורע – הכהן אינו מיטמא, שאינו שייך לפנים כלל. וכן בעגלה ערופה.
וזה מדרכי התורה, כמו שהגוי אינו מיטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה.
ובכן, ההתרחקות מן המקדש של מה ששייך אליו באופן עקרוני היא הגורמת טומאה. ורק במקום שיש קדושה, כתמונת ראי, יש גם טומאה, הנובעת מן הניגוד לקדושה או מן ההתרחקות ממנה. אולם מעשים הנעשים מחוץ למקדש, ללא כל זיקה אליו, אף שהם נראים כעבודת קרבנות מחוץ למקדש, אינם מטמאים, משום שאין מתבטאת בהם ההתרחקות מן הקודש.
מובן עתה שאין כל סתירה בין דיני הטומאה החלים על כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף, לבין מטרת עשייתה של הפרה – לטהר טמאי מתים. הרי לא הפרה היא המטמאת, אלא מעשי העוסקים בה מחוץ למקדש הם הגורמים להם טומאה, ואין זה דין ייחודי לעוסקים בפרה, אלא דין כללי לכל העושים 'עבודות' מחוץ למקדש[34].
 
  • השלמת העיון במה שנוגע לטומאת המלווה את מי הנידה נמצאת בעיון לפרשתנו ב"ספר עיונים בפרשות השבוע סדרה שלישית" עמ' 291-300.
 
 
 
כל הזכויות שמורות  2010  לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט
******************************************************
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תש"ע
עורך: אייל פישלר
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il 
האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
[1] פתיחה כזו, שבה מצויינים משה ואהרן כנמענים של הדיבור, מופיעה בראשן של רוב פרשות הטומאה והטהרה בספר ויקרא (פרקים י"א-ט"ו). בעיוננו לפרשות תזריע-מצורע סעיף א2 עמדנו על שייכותה של פרשת פרה לפרשות ההן, ועל הסיבה שנעקרה ממקומה שם. בעיוננו לפרשת חוקת בסדרה הראשונה בסוף סעיף א (עמ' 218) עמדנו על הסיבה לקביעתה דווקא במקומנו (על דרך אין מוקדם ומאוחר בתורה). בעיון הנוכחי לא נשוב לדון בכך.
[2] א. הצירוף 'חוקת התורה' מופיע פעם נוספת בתורה, בספרנו ל"א, כא: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". בהמשך (בפסוק כג) מוזכר הצורך בטיהור של שלל המלחמה במי נידה.
   ב. המונח "חוקה" מתפרש בתלמוד בכמה מקומות (יומא מ ע"א; שם ס ע"א; קידושין יד ע"א ועוד) ביחס להליך שעליו מְצוה התורה, ושאותו יש לעשות "על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו – לא עשה כלום" (משנה וברייתא יומא ס ע"א). פירוש זה מתאים היטב למקומנו, הן למעשה הפרה המתואר בפסוקים א-י, והן למעשה החיטוי של טמא מת המתואר בפסוקים יז-יט. במנחות כז ע"א נאמר במשנה כי שלושת המינים שבפרה – עץ ארז ואזוב ושני תולעת – מעכבים זה את זה, ושבע ההזאות שבפרה מעכבות זו את זו, והתלמוד מנמק דינים אלו בכך שכתוב בפרה "חוקה". וראה עוד מנחות כט ע"א.
   ג. המונה "תורה" במקומנו, וכן בפסוק יד "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל..." מכוון למערכת הוראות בנושא הלכתי מסוים (ולא לספר התורה כולו) וכן הדבר במקומות נוספים רבים בתורה. בהקשר שלנו הכוונה ל'תורת הטומאה למת והטהרה ממנה'. לפיכך 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה' פירושו: זהו סדר המעשים שיש לעשותו (- חוקה) במסגרת ההוראות (- התורה) של דיני טומאת מת וטהרתה. בדרך זו פירש רשב"ם את פסוק ב.
   ד. דברי המדרש המובאים ברש"י משנים את משמעותן של שתי המילים גם יחד: 'חוקה' מתפרשת כ'גזרה' שטעמה אינו ניתן להבנה, ו'התורה' היא תורת משה כולה.
[3] מדברי חז"ל בכמה מקומות (ראה לדוגמה משנה פרה פ"ג מ"ה) נראה שהימצאותה של פרה אדומה תמימה שמתקיימים בה כל תנאי ההלכה הייתה אירוע נדיר ביותר, ובמהלך ההיסטוריה מאז משה ועד לחורבן בית שני היו פחות מעשר כאלה.
[4] 'מי נידה' פירושו 'מי הזיה' (רס"ג, רש"י), ופירש רש"י שהוא לשון זריקה כמו "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג', נג). ראב"ע פירש ש'מי נידה' הם מים למנודה – המרוחק, הטמא – מים שמטהרים אותו (כך נראה מלשונו הקצרה). והפירוש הראשון נראה עיקר.
[5] הצורך בחיטוי במי הנידה פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי, מפורש בדרך שאינה משתמעת לשני פנים בפסוק יט, וממילא כך יש לבאר גם את כוונת פסוק יב על שני חלקיו.
[6] ההוראה הכללית המופיעה בציר המרכזי אינה מתאימה לאופייה של המחצית הראשונה, שבה ישנן הוראות מפורטות מאוד על הכנת אפר הפרה. סיבת הדבר היא בכך שהציר המרכזי אינו אלא שלב העברה מן המחצית הראשונה לזו השנייה, כדלהלן.
[7] על משמעות המונח 'תורה' כאן ובפסוק ב ראה הערה 2ג.
[8] תופעה זו חוזרת בהרבה פרשיות הלכתיות, בעיקר בספר ויקרא, ועמדנו על כך בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה, הערה 22. את הנספח בפרשתנו יש להוסיף לרשימת הדוגמאות המובאות שם.
[9] בכל זאת יש הבדל קל בין שני הפסוקים: בפסוק יג נאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא..." ואילו בפסוק כ נאמר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא...". הבדל זה נובע מכך שבמחצית השנייה פורטו דרכים שונות מלבד נגיעה, שבהן אדם נטמא למת.
[10] בחלק הראשון נוספו דינים רבים: לא רק נגיעה במת מטמאה אלא אף שהייה עם המת באהל אחד; לא רק המת עצמו מטמא אלא גם עצם שלו ואף קברו; לא רק אדם נטמא למת אלא אף כלים.
בחלק השלישי נוספו דינים אלו: ההזיה צריכה להיעשות באמצעות אזוב; המזה צריך להיות איש טהור; הטהרה מחייבת גם כיבוס בגדים ורחיצה במים.
[11] במסכת יומא סז ע"ב נאמר: "'את חוקותי תשמרו' (ויקרא י"ח) – דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח". אולם ישנם כתבי יד, וכך גם בפירוש רבנו חננאל במקום, שהרשימה שבהם כוללת דוגמאות נוספות, וביניהן עגלה ערופה ובשר בחלב. הרמב"ם בסוף הלכות מעילה מביא ברשימה זו גם פרה אדומה, וכן גם רמב"ן בפירושו לויקרא ט"ז, ח.
[12] בפירושו לויקרא ט"ז, ח, לקראת סוף ד"ה וגורל אחד לעזאזל.
[13] זאת בניגוד לדברי רמב"ן דלעיל, אלא על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק ד הלכה ג ש"לא נאמר בה ריח נחח".
[14] כגון האפשרות לפדות פרה אדומה כשנמצאה נאה הימנה גם בלא מום בראשונה (רמב"ם, הלכות פרה אדומה פרק א הלכה י).
[15] במשנה פרה פ"ב מ"ג נאמר: "כל המומים הפוסלים במקודשים – פוסלים בפרה".
[16] הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק ד הלכה יז כותב: "כל מעשה הפרה מתחילה ועד סוף אינו אלא ביום (- גם זה כדין קרבנות במקדש) ובזכרי כהונה". ומקורו במשנה פרה פ"ד מ"ד.
[17] רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ו על פי משנה פרה פי"ב מ"י.
[18] חז"ל רגילים לכנות את הפרה האדומה 'פרת חטאת' על שם הכתוב בה "חַטָּאת הִוא" וכן את אפרה 'אפר חטאת' ואת מי הנידה 'מי חטאת'.
[19] על ההכרח בעשיית הפרה האדומה מחוץ למקדש ראה הערה 31.
[20] נראה שמקור דבריו של רש"י הוא בדברי הגמרא ביומא סז ע"ב המובאים בהערה 11 לעיל, אך שם לא מופיעה פרה אדומה, לא בנוסח הגמרא הנדפס, ולא בפירוש רבנו חננאל המצטט נוסח אחר של הגמרא, ולא בעדי נוסח רבים אחרים המובאים בדקדוקי סופרים. אולם הדבר מוזר: לא רק רש"י, אלא גם הרמב"ם בסוף הלכות מעילה וגם רמב"ן בפירושו לויקרא ט"ז, ח כוללים ברשימת הדוגמאות לחוקים שעל פי דברי התלמוד הללו את פרה אדומה, וחסרונה של דוגמה זו בדברי הגמרא ביומא על כל נוסחותיה מעורר תמיהה מבחינה עניינית.
[21] ובאמת 'טהרת המצורע' היא בין הדוגמאות המובאות ביומא סז ע"ב לחוקים שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל בהם.
[22] את הטעם האחרון הזה לקח בעל ספר החינוך מדברי רמב"ן שהובאו בסעיף הקודם.
[23] מהדיר המדרש ר"ש בובר תמה: "ולא אדע מדוע הביא... בשם ר' יצחק, הלא משנה מפורשת היא (פרה פ"ד מ"ד)", ואכן במדרשים מקבילים מובא ציטוט של המשנה הזאת. אולם הסיפא של המשפט "והיא עצמה מטהרת טמאים" אינה נמצאת במשנה, ואולי זאת תוספת של ר' יצחק.
[24] בתנחומא בובר חוקת כג (ובמקבילות) מובאות ארבע מצוות שיש בהן סתירה פנימית הגיונית ועל כן "יצר הרע משיב עליהן, ובכולם כתיב בה 'חוקה'". אולם המעיין יראה שרק המצוה הרביעית – פרה אדומה – מעוררת קושי ממשי, ואילו שאר השלוש – ערוַת אשת אח לעומת ייבום; שעטנז לעומת היתרו בציצית; שעיר המשתלח המטמא את משלחו ולעומת זאת מכפר על חטאי ישראל – אינן קשות כמו פרה אדומה.
[25] מובא גם ברש"י ביצה לג ע"א.
[26]  על פי ההלכה אף השורף צריך להיות כהן, ואם כן צריך עיון מדוע לא נאמר הדבר בכתוב.
[27] ביארנו את דין המשנה "העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים" על פי מה שנראה לנו כפשוטו של מקרא, ובעקבות דברי הרמב"ם. אולם הספרי (פסקה קכד) למד את המקור לדין זה בדרך שונה:
"וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים" (פסוק ז) – בא הכתוב ולימד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים... "והשרף אתה יכבס בגדיו" (פסוק ח) – בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר (- את דין השורף) יש לי בדין (- אוכל ללמדו בקל וחומר): אם המשליך את האזוב (- שעבודתו קצרה וקלה) מטמא בגדים, השורף את הפרה (- שעבודתו ממושכת ומכרעת בחשיבותה) לא יטמא בגדים?
אם זכיתי מן הדין (- בקל וחומר), מה תלמוד לומר "והשרף אתה יכבס בגדיו"? – בא הכתוב ולימד על העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש.
[28] המקור לדברי הרמב"ם הללו הוא בפשוטו של מקרא, כפי שמביא הכסף משנה כאן את דברי ר"י קורקוס: "מדכתיב 'וכבס האוסף את אפר הפרה' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך". אמנם מדברי רש"י בבכורות כג ע"א ד"ה ואי אמרת טומאה נראה שהוא חולק על הרמב"ם, וסובר שאפר הפרה מטמא. אולם נראים דברי הרמב"ם, שהרי חילוק האפר והצנעתו אינם מן העבודות המפורשות בתורה ביחס לעשיית הפרה, שהן המטמאות, וכדברי ר"י קורקוס, והנגיעה באפר גם אינה כלולה במה שנאמר בסוף הפרשה בפסוק כא "וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה... וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה...", שהרי האפר אינו מי נידה.
[29] בפסוק כא לראשונה מדובר בטומאת מגע. אולם, העוסקים בעשיית הפרה נטמאים מעצם עיסוקם בה, אף אם לא נגעו בה (והיא עצמה אינה מטמאה במגע מי שאינו עסוק בעשייתה, וראה בהמשך). ראיה לדבר הוא בהגדרת הרמב"ם: "איזה הוא השורף? זה המסייע בשריפה... המשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בזה" – כל אלו אינם נוגעים כלל בפרה.
[30] דין משותף זה לשלושת 'המתעסקים' בבהמות קדשים מופיע במשנה פרה פ"ח מ"ג:
השורף פרה (- אדומה) ופרים (- של חטאות הנשרפות) והמשלח את השעיר – מטמא בגדים.
פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן – אין מטמאין בגדים.
הרי זה אומר (- הבגד לאדם): מטמאיך (- הבהמות שהעיסוק בהן גרם לטומאתך) לא טמאוני, ואתה טמאתני!
צירוף שלושת הדינים הללו – פרה ופרים ושעיר המשתלח – במשנה אחת נובע מן הפתגם המשותף לשלושתם והמהווה מוטיב חוזר באותו פרק במשנה. אולם צרוף שלושתם בפרק אחד בחיבורו של הרמב"ם בהלכות פרה אדומה מעיד על כך שהרמב"ם ראה בשלושת הדינים הללו מימוש של עיקרון מהותי אחד. ועל כך נדון בהמשך הדברים למעלה.
[31] ראה דברינו בהערה 29, ואת דברי הרמב"ם המצוטטים שם.
[32] ההכרח בכל אחת מן העבודות הללו שתיעשה מחוץ למקדש הוא:
  • בשעיר המשתלח למדבר – מעצם טבעו חייב הדבר להיעשות מחוץ למקדש.
  • שריפת החטאות שדינן להישרף – אף היא אינה יכולה להיעשות במקדש על המזבח, כי רק קרבן העולה נשרף כליל על המזבח, ולא קרבן החטאת. ומכיוון שהשרפה היא דין בחטאות הללו, אך אינה חלק מהקרבתן, היא חייבת להיעשות מחוץ למקדש – בבית השרפה.
  • שריפת הפרה חייבת אף היא להיעשות מחוץ למקדש, שהרי אין מדובר בהקרבתה לריח ניחח, אלא בשרפה תכליתית לצורך השימוש באפרה, ודבר זה אינו יכול להיעשות על המזבח. מלבד זאת, הפרה אינה קדשי מזבח אלא קדשי בדק הבית, ואם כן אף שחיטתה אינה יכולה להיעשות בעזרה, ועל כן כל עבודותיה חייבות להיעשות מחוץ למקדש.
[33] "היזה ולא כיוון כנגד ההיכל – פסולה. שנאמר 'אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד' – עד שיכוון כנגד ההיכל ויהיה רואהו. וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל – פסולה. שנאמר 'וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו'" (רמב"ם, הלכות פרה אדומה פרק ד הלכה ה).
[34] ובכן, הפרה אינה מטמאת את העוסקים בה מפני שהיא מיועדת לטהר טמאים, אלא זהו דין בפני עצמו וזהו דין בפני עצמו ואין ביניהם כל קשר.
ראוי לציין ששני אבות העולם, הרמב"ם ורמב"ן, אף שדנו בכתביהם בכך שפרה אדומה מכלל החוקים היא, שאומות העולות משיבות על ישראל מה טעמה של מצוה זו, לא הזכירו בשום מקום את הסתירה ההגיונית כביכול בפרה, שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. הם לא הזכירו זאת משום שלא ראו בכך כל סתירה, ועל דבריהם הרי סמכנו בהסברת העניין.
בעל 'ספר החינוך', שראה ב'סתירה' הגיונית זו את הקושי הגדול בפרשת פרה (דבריו הובאו בסעיף ג), חש שניתן לתרץ סתירה זו בדרך שהוצעה כאן, אך נסוג מייד, וטענתו אינה מובנת:
עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן עד שייעשו אפר, מכל מקום אין אפרן (- של החטאות הללו) מטהר.