דילוג לתוכן העיקרי

פרה | על חטא ועל גאולה

קובץ טקסט

 

יחזקאל ל"ו, טז-לח

החטא כטומאה

הפטרת פרשת פרה פותחת בתיאור חטאיהם הקשים של ישראל:

"בן אדם! בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. ואשפוך חמתי עליהם - על הדם אשר שפכו על הארץ, ובגלוליהם טמאוה".

הנביא מתאר שני סוגי חטאים המשולים לטומאה: נדה ומת. שתי הטומאות הללו אינן דומות זו לזו. טומאת הנדה באה במחזוריות קבועה ואילו טומאת המת הינה חריגה מסדר החיים הרגיל.

טומאת הנדה

חז"ל רואים נחמה בכך שחטאי ישראל משולים לנדה, שהרי דרכה של נדה ליטהר ולחזור לטהרתה כדבר שבשגרה, ואף בעת טומאתה, נשמרת הזיקה לבעלה:

"כטומאת הנדה היתה דרכם לפני", מה נדה זו מטמאה ומטהרה - כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'". ד"א "כטומאת הנדה" ולא כטומאת המת, מת בבית אין כהן גדול נכנס לשם, אבל נדה, נכנס עמה בבית, ויושב עמה על האצטבא, ובלבד שלא תהא מנדנדת - כך אלו נמשלו ישראל לטומאת מת, אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל בנדה כשם שהכהן עמה בבית ואינו חושש - כך השכינה שורה על ישראל אע"פ שהם טמאים, שנאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם".[1]

יתר על כן, החטאים המשולים לנדה אינם כה חמורים, שהרי הם חטאים הטבועים בנפש האדם ומהווים חלק מן הטבע האנושי, ואין הן עבירות כה חמורות שיש לראותן כשחיתות נפשית הסוטה לחלוטין מטבע האדם. החטא המשול לנדה מעיד על חולשה אנושית ולא שחיתות מוסרית.

מאידך, יתרון המחזוריות של הנדה הוא גם חסרונה. לא מדובר בטומאה חד-פעמית הנעלמת מן האופק לאחר ההיטהרות אלא בטומאה המובנית בגוף האשה והחוזרת ונשנית באופן קבוע. כשם שברור לנו שהאשה תיטהר, כן ברור לנו שהיא גם תיטמא. ונראה שלכן מכנה הכתוב את טומאת הנדה כ"דרך", כי מדובר בחטאים שהפכו לדרך קבועה ואינם עוד מקריים אלא שיטתיים. השימוש בביטוי "דרך" גם הוא איננו מקרי והנביא חוזר עליו כמה פעמים בכדי לבסס נקודה זו. עובדת היות העבירות הללו טבועות בנפש האדם מצביע על כך שהינן חמורות פחות אך גם על כך שהן מועדות לחזרה מתמדת וכשלונות חוזרים כי אין האדם מצליח לגבור עליהן ולהוציאן מחוץ לתחום אלא הן נשארות חלק מהתנהגותו הקבועה. הציפייה שישראל יפנימו את רצון הקב"ה וישנו את טבעם ע"י התאמת רצונם לרצונו ית' אינה מתממשת.

תוכחת הנביא היא בדיוק על כך שהחטא הפך אצל ישראל לטבע שני ושאין הם מצליחים לצאת ממחזוריות החטא הצפוי.

טומאת מת

טענתו השניה של יחזקאל משווה את חטאיהם לטומאת מת. אמנם, טומאת המת היא אקראית[2] ואיננה צפויה או מובנית בטבע, אך היא חמורה יותר משאר הטומאות שהרי היא מעידה על כשלונו הטוטלי של הטבע והחומר להחזיק מעמד, ועל חדלונו של האדם לפרוץ אל מעבר לעולמו - ולפיכך נדרשת כפרה חזקה יותר, והיא כפרת הפרה האדומה. לא ניכנס כאן לניתוח נרחב של עניין טהרת הפרה[3] אך לענייננו שבכאן ניתן לומר שהיא שונה מהותית מטהרת הנדה. הנדה טובלת במקווה של מים הנמצאים במצב טבעי ובשפע; ניתן לדאוג למאגר מי גשמים או מעין בכל אתר ואתר. לעומת זאת, מי החטאת המטהרים את המת, נדירים ויקרים ביותר ואינם זמינים בכל אתר וזמן. חשוב יותר, אין הם טהרה המושגת ע"י חזרה פשוטה למצב טבעי, כי הטומאה שהם באים לטהר ממנה איננה חסרון בתוך מסגרת הטבע אלא כשלון העולם הטבעי כולו. לשם כך, נדרשת טהרה הפורצת את גבולות הטבע ומתקנת אותו ע"י הזדקקות לעקרונות הנמצאים מעבר לו. היות ומדובר בהשחתת כלל המערכת הטבעית, יש צורך לכלות את החפץ הטבעי ולבנותו מחדש.

כך גם ביחס לחטא המשול לטומאת המת. הנביא מתייחס לכך בחריפות רבה, תוך כדי שימוש בביטוי קשה: "ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה". אין המדובר כאן בחטא הרגיל אלא בחטא המעיד על שחיתות מוסרית או דתית, ושל נפש החורגת מאי הציות הרגיל.

הקשר בין רצח לטומאת מת

בהשוואה המטפורית שבין חטא לטומאה, יחזקאל עורך את ההשוואה המתבקשת שבין שפיכות דמים לטומאת מת. זיקה זו איננה רק בגלל עובדת המוות המשותפת, אלא מפני ששפיכות דמים היא האיסור החורג ביותר מן הנורמה האנושית ורגשי החמלה והרחמנות הטבועים בטבע האדם. ייתכן שאיסור ע"ז חמור יותר, אך שפיכות דמים מעידה על שחיתות נפשית ומוסרית קשה יותר. דבריו הידועים של הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ד ה"ט) מבטאים נקודה זו היטב:

...אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין...

עבודה זרה כנדה

מעניין לציין שחז"ל דווקא השוו את עבודה זרה לטומאת נדה ולא לטומאת מת, וגזרו טומאה על ע"ז כנדה, כמפורש במשנה בשבת (פ"ט מ"א):

אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה? שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו"[4] מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא.

בהקשר של דברינו, נצטרך להניח שהדחף הדתי המוטבע בנפש האדם עלול להוביל אותו לסטיות של עבודה זרה, פעם אחר פעם, כפי שאכן מתועד בנביאים, אך זה בגדר טומאת נדה - תופעה טבעית שאינה חורגת ממגבלות הטבע אך קשה בגלל מחזוריותה והתמדתה, ואילו עבודת הגלולים המוזכרת בפסוק יחד עם שפיכות דמים, איננה עבודה זרה "רגילה" אלא קשה יותר, שאיננה באה מן הדחף הדתי הנורמלי אלא נובעת ממקורות אחרים.

הטהרה מטומאת המת

והנה, באופן עקרוני, אין דרך ליטהר מטומאת המת, שהרי הטבע אכן נכשל. המפגש עם המוות חושף את חדלונו של החומר ואין לכך מענה שהרי החומר אכן מובס ע"י המוות ואין לו תקנה. שלא כמחזוריות של הנדה, המתקנת עצמה מחדש בכל חודש, המוות איננו ניתן לתיקון בדרך הטבע, ואין המפתח של תחיית המתים נמצא בעולם הטבעי.

ואולם, זהו הסוד הגדול של הפרה האדומה, והוא שלמרות שנראה שאין שום תקנה ופתרון, אזי המפגש עם הקב"ה דרך הפרה והמקדש, מסוגל לתקן את הכשל. כן הדבר, אף ביחס לחטאים הללו. אמנם נראה שאינם ברי תקנה ושתשובה בדרך הטבע לא תוכל לתקנם ולכפר עליהם, אך סוד התשובה של הקב"ה המטהר את האדם מסוגל לסלק מעליו את החטא.

הקשר שבין ההפטרה לפרשה נגלית לעינינו בדבריו של יחזקאל המגלים את הרז של תשובה ע"י היטהרות מלמעלה:

"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".[5]

גלות וגאולה

שני מודלים של גאולה

מעתה, נעבור להמשך ההפטרה. הנביא מתאר בקיצור את הגלות, משמעותו כחילול השם כלפי הגויים, והצורך לגאול את ישראל בעקבות זאת.

שני מודלים של גאולה נמצאים בפרשיות שבסוף ספר דברים. הראשון, המוצג בפרשת נצבים, מתאר תהליך של חורבן וגלות הבאה בעקבות החטא, ובעקבותיה תשובה:

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה. ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך ומשם יקחך. והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה, והיטיבך והרבך מאבותיך"[6]

מיד לאחר מכן, בפרשיות וילך והאזינו, מתואר מהלך שונה לגמרי של גאולת ישראל. העם חוטא, עוזב את הקב"ה ומפר ברית והקב"ה מגיב בהסתר פנים. מציאות זו של עזיבת הקב"ה מבלי לשוב אליו היא נקודת הסיום של פרשת וילך והיא מהווה את נקודת הפתיחה של שירת האזינו. בשורת סיום הגלות אכן מופיעה בסוף השירה, אך אין בה מן התשובה והחזרה לקב"ה כלל ועיקר. המצב הרוחני איננו מתואר כטוב יותר מאשר היה קודם ואין התעוררות של תשובה, געגועים לקב"ה או חרטה על חטאי העבר. עם זאת, הקב"ה מתערב בנעשה וגואל את ישראל מפאת שיקול אחר, והוא חילול השם הנגרם ע"י שעבוד ישראל בידי האומות. העם אינו זכאי לגאולה מפאת מעשיו ומעמדו אך הקב"ה חס על כבוד שמו ומציל את ישראל מידי העכו"ם ומשיבם לאדמתם. אין זו הפעם הראשונה שטיעון זה מופיע בתורה כסיבה לרחם על ישראל, וכבר בחטא העגל נעשה בו שימוש מסיבי ע"י משה רבינו: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך"[7].

שני המודלים בחז"ל

בדיון מפורסם בגמרא בשלהי מסכת סנהדרין (צז ע"ב), העמידונו חז"ל על שתי התבניות הללו, תוך כדי מחלוקת ביחס ללגיטימיות קיומו של אחד מהם:

אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו.

כתנאי: רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

תניא אידך: רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין, שנאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" חנם נמכרתם - בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו - לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר "שובו אלי ואשובה אליכם"...[8]

מובן מאליו שהמודל העדיף הינו תשובה המביאה לידי גאולה. העם חוזר בתשובה ומתקרב לקב"ה, הקב"ה מקרבו אליו ובעקבות זאת הגאולה באה ומגשימה את המציאות של ישראל הנמצאים תחת כנפי השכינה. ואכן, רב ור' אליעזר כלל אינם מוכנים לקבל אפשרות אחרת, שהרי אם אין ישראל ראויים, מן הדין שלא יגאלו אלא עליהם להמשיך ולדשדש ואו לסבול בגלות עד אשר ייטבו מעשיהם.

ברם, דעתם של שמואל ור' יהושע מכירה אף בתבנית של גאולה ללא תשובה, ואין הם סבורים שגאולה ע"י תשובה היא מודל הגאולה היחיד. הרציונל מאחרי גאולה זו הוא כפול: א. מניעת חילול השם.

ב. "דיו לאבל שיעמוד באבלו" - קושי השעבוד מסכן את קיומו של עם ישראל והגיעה העת לסיים את הגלות מפאת צרכיהם של ישראל.

בין כך ובין כך, גאולה ללא תשובה היא מהלך שיש להביאו בחשבון כדפוס פעולה של ההשגחה, החסה על כבוד שמו הגדול ית' ואו על ישראל בגלותן.

עדיפות הגאולה מתוך תשובה

ואולם, יש להדגיש שני דברים בצורה נחרצת:

א. למרות ששני המסלולים הללו מביאים לידי קיבוץ גלויות ושיבת ישראל לארצו, אין הם שני מודלים שווי ערך המביאים לאותה מטרה. נהפוך הוא; הם שונים מן הקצה אל הקצה, הן בתהליך ההיסטורי הנלווה להם והן במשמעות הרוחנית של הגאולה. העם הנגאל ללא תשובה איננו דומה לעם הנגאל בזכות שיבתו לקב"ה. אף המחיר שהעם משלם בדרך ללא תשובה גדול עשרות מונים מזה הנגבה מן העם המשיב אל לבו ומתקרב לקונו.

ב. לאור הקביעה הקודמת, ברור שישנה העדפה, תפילה ותקווה להתגשמות המודל של גאולה עם תשובה על פני האופציה האחרת של גאולה ללא תשובה, ואין אנו אומרים שלא איכפת לנו איך נגאל, כל עוד באה הגאולה לעולם.

בחזרה להפטרה

בנקודה זו, מן הראוי לחזור ולהתייחס להפטרה שלנו שכן ענינה היא גאולה ללא תשובה. כאמור בפסוקים, מטרת קבוץ הגלויות היא מניעת חלול השם ואין זכותם של ישראל מביאה לידי הגאולה. לא תשובה ולא מעשים טובים אלא חלול השם עומדים ביסוד הענין:

"ואחמול על שם קדשי, אשר חללוהו בית ישראל בגוים, אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל - כה אמר אד-ני ד': לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי, אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול, המחולל בגוים, אשר חיללתם בתוכם, וידעו הגויים כי אני ד' נאם אד-ני ד' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם".[9]

באם נתבונן בתהליך הגאולה המתואר בהמשך הנבואה, נראה שישראל יוצאים מן הגלות ושבים לארצם עוד בטרם חזרו בתשובה. בעברית פשוטה יותר, שיבת ציון המתוארת בהפטרתנו נעשית כשרוב העם הינו חילוני ואיננו שומר תורה ומצוות. דבר זה מתבקש מן המהלך המכתיב את הגאולה (שהרי הם נגאלים מפאת חלול השם בלבד ואינם ראויים) ומפורש בכתובים:

"ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים - וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסרתי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם".

כפי שניתן לראות, הפסוק המדבר על לקיחת ישראל מן הגוים והבאתם לארץ ישראל הוא השלב הראשון, ואילו נתינת הרוח החדשה והבאתם ללכת בחוקי הקב"ה ולשמור את מצוותיו, מופיע רק לאחר מכן. אמנם, המשך הנבואה מתאר מציאות ההולכת ומשתפרת שבה ישראל מתעלים מבחינה רוחנית ומתבססים מבחינה חומרית ומדינית, אך יסוד הגאולה היא ההתערבות האלקית הגואלת את ישראל, על אף שאינם ראויים.

הבעייתיות שבגאולת ההפטרה

לכאורה, הכל טוב; ישראל נגאלים, שבים לאדמתם ונטהרים מעוונותיהם. ואולם, אין הדברים כה פשוטים, וזאת מפאת שתי הנקודות שהצבענו עליהם לעיל. ראשית, אין זה מצב רצוי. מציאות שבה ישראל אינם עושים תשובה ונגאלים מסיבות חיצוניות אינה מציאות שעלינו לשאוף אליה. במונחים של הגמרא בסנהדרין (צח ע"א) הקובעת ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב", הרי שזוהי גאולה הדומה יותר לזו של דור שכולו (או רובו) חייב. אמנם, הגאולה מגיעה אך עיקר העניין של ישראל אמור להיות בתשובה. יותר משחשובה שאלת היותם על אדמתם או בנכר, השאלה הקריטית היא מערכת היחסים של האדםהעם עם הבורא.

יותר טוב להיות פחות חייב ופחות גאול מאשר יותר חייב ויותר נגאל, שהרי קבלת עול מלכות שמים והדביקות בקב"ה הם לב לבו של העניין. מן הזוית האלקית, הגאולה הזו מתקנת את המציאות הפגומה, אך אין בכוחה אלא לתקן את חילול השם. תיקון מערכת היחסים של העם עם הקב"ה אינו נעשה באופן כזה, ועל כן גאולה מעין זו איננה פותרת את בעייתו של העם כלפי קודשא בריך הוא.

ואולם, עדיין יש לומר שהנביא מעיד על כך שהקב"ה מביא את ישראל ארצה ומקרב אותם לעבודתו, כך שאף בעיה זו נפתרת, ועל כן יש כאן נבואת נחמה גדולה. ברם, אף טיעון זה בעייתי, היות והוא מתעלם מן התהליך והמחיר שהוא גובה. הפסוק בפרשת התשובה שבספר דברים מדבר על "והשבות אל לבבך" ולא על כך שהקב"ה יעשה הכל מלמעלה. אף מבחינה רוחנית, אינה דומה תשובה מרצון לתשובה הנפעלת ע"י כוח עליון.

המחיר הגשמי

כמו כן, יש גם הבדל מבחינת המחיר הגשמי. כל הקורא את תיאורי הגאולה שבספר יחזקאל ומנגיד אותם לאלה שבספר ישעיהו מבחין מיד בהפרש הגדול שביניהם. בנבואותיו של בן-אמוץ, הגאולה הינה חוויה נעימה ומרוממת. הפסוקים הבאים מהווים דוגמא לכך:

"יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ד' הדר אלקינו... ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".[10]

בספר יחזקאל, לעומת זאת, מידת הדין מתוחה כנגד ישראל, אף בעידן גאולה. במקום המדבר הפורח וההרים הפוצחים ברינה שהכרנו בישעיהו, אנו נפגשים במלחמת גוג ומגוג, על כל ההרס והחורבן שבה. הקב"ה מולך על ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואף כשנגאלים, זוהי ההנהגה. הטעם להפרש שבין שני הספרים נעוץ במהלך הגאולה. במידה והגאולה היא לדור שכולו זכאי וישראל נגאלין מתוך תשובה, אזי הם זוכים להנהגה נעימה ומלטפת מטעם ההשגחה, אך כשהגאולה נעשית ללא תשובה ומפאת "אילוץ" אלוקי, מידת הדין נשארת על כנה והגאולה איננה מביאה בעקבותיה ששון או שמחה.

הנחמה

סיכומו של דבר, ההפטרה מעידה על כך שישראל יכולים להיגאל ולהיטהר אף ממצבים קשים של חטא, אך זהו תהליך קשה ובעייתי, ואין הוא דומה לגאולה הבאה ע"י תשובה ואתערותא דלתתא. כשהקב"ה זורק מים טהורים על העם ואין הם נטהרים מעצמם ע"י טבילה, אזי יש בכך נחמה שהרי אין הם שוקעים בתהומות החטא, ואף אם חטאיהם הם בגדר טומאת מת ולא נדה, יש להם תקווה להיטהר מגבוה ולא נגזר עליהם לשקוע בתהומות החטא לנצח. כמו כן, יש בהפטרה משום הענקת ערך דתי אף לקיבוץ גלויות המתרחש בטרם חזר העם בתשובה, וזאת מפאת מניעת חלול השם. ברם, עדיין אין זו הגאולה השלמה והמרוממת המתוארת ע"י נביאים אחרים והמיועדת למציאות שבו ישראל נגאלין ע"י תשובה.

חומר למחשבה

למותר לומר, שיש במודל קבוץ הגלויות של ההפטרה לעם שאינו שומר תורה בכדי למנוע חלול השם, משום הרבה חומר למחשבה על מצבנו ההיסטורי הנוכחי. האם נכון לראות את שיבת ציון שבדורנו, ובעיקר בעקבות חלול השם הנורא שבשנות השואה, כתואם את התבנית שבהפטרה, ואזי עיקר הגאולה איננו מפאת העם וזיקתו הדתית אלא מחמת רוממותו ית' או שאל לנו למעט את המשמעות הדתית של המפעל ציוני כראוי לגאולה באשר הוא. אינני בא לענות על השאלות הללו אלא להציבם בפני הקורא כחומר למחשבה. כפי שכבר הדגשנו פעמים מספר בעבר, תפקיד ההפטרה היא לעורר למחשבה ביחס למצבו הקיומי של האדם בהווה, ולא רק ללמדו תנ"ך, ועל כן העלאת השאלה תואמת את מטרת ההפטרה, והיה בזה שכרנו.

 
 

[1] ילקוט שמעוני על אתר. ועוד עיין שבת סד ע"ב "והדוה בנדתה. זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה - בנדתה תהא עד שתבא במים".

[2] כדאי להיזכר בלשון הכתוב גבי הנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו..." (במדבר ו, ח).

[4] ישעיה ל, כב.

[5] יחזקאל לו, כו.

[6] דברים ל, א-ה.

[7] שמות לב, יב.

[8] הדיון ממשיך בגמרא כשכל צד מוסיף להביא פסוקים להוכיח את טענתו.

[9] יחזקאל כו, כא-כד.

[10] ישעיה לה, א-ב,י.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)