פרשת צו - שבת הגדול: יום ה' הגדול והנורא

  • הרב משה ליכטנשטיין

רלוונטיות

בשיעור הפתיחה של הסדרה הזאת, עמדנו על כך שמטרתה הראשית של ההפטרה איננה הארת הפרשה אלא עיקר מגמתה הוא להביא לאדם מישראל מסר רוחני שבועי מדברי הנביאים, הרלבנטי למצבו. לכן, לוח ההפטרות מושפע מאד מזמני השנה וממועדי ישראל ואף כשקריאת התורה נמשכת כסדרה, ההפטרה מתעלמת מן הפרשה ועוסקת במציאות הרוחנית המוכתבת ע"י הלוח. הפטרת שבת הגדול, בדומה ל"תלתא דפורענותא" ו"שב דנחמתא" הנקראות בשבתות הקיץ, היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך.

גלגולה של הפטרה

קריאת סוף מלאכי כהפטרת שבת הגדול איננה מדינא דגמרא אלא מנהג. לאמיתו של דבר, הרושם המתקבל מתוך המקורות הוא שמתחילה לא הייתה הפטרה זו הפטרה ייעודית לשבת הגדול אלא הפטרה תחליפית לפרשת צו (מפאת הפתיחה העוסקת בקרבנות), אלא שעם הזמן הפכה להיות הפטרת שבת הגדול. המנהג לקרוא את וערבה לד' כהפטרה מתועדת במקורות אשכנזיים מוקדמים[1] אך בזיקה לפרשת צו שבה יחול שבת הגדול בשנה פשוטה:

כתוב בתשובות למה לא בטלו עולותיכם ולא הנהיגו [להפטיר] ב"וערבה" שמא משום דסיום ד"וערבה" יום דין הגדול והנורא לכך לא הנהיגו להפטיר "וערבה". ואני מנחם רוח אחרת עמי מחמת וערבה ולקיים מנהג אבותינו שהיא תורה ושמשו גדולי הדור ורואה אני את דבריהם ואומר אני כשחל י"ד בניסן להיות בשבת שאי אפשר להפטיר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" [ההפטרה הרגילה לפרשת צו, הלקוחה מירמיהו ז'] ביום שחיטת הפסח משום דכתיב במועדו. וא"א להפטיר ביום שחיטת הפסח "גזי נזרך והשליכי ושאי על שפים קינה" בשבת שהוא ערב הפסח ולהפיל לבן של ישראל עולי רגלים, ומצאתי סייג לדברי כשבא לידי ספר של ה"ר משה בר משלם זצ"ל ההובא מארץ בבל והיה בהנביאים סימני הפטרות לפרשיות התורה לכל השנה וראיתי סימן צו את אהרן גבי "עולותיכם" ועוד סימן צו את אהרן גבי "וערבה לה'" ולכך כיונתי האמת לומר שפעמים מפטירין לצו את אהרן ב"עולותיכם" ופעמים ב"וערבה" ותנאי בדבר זה אם שנה פשוטה היא וחל צו את אהרן בשבת הגדול שלפני הפסח יפטירו ב"וערבה", וכל שכן כשחל ערב הפסח בשבת, ואם שנה מעוברת היא וחל צו את אהרן באחד משבתות של אדר השני ושבת הגדול יהיה באחרי מות אז יפטירו ב"עולותיכם" לצו את אהרן אם לא תהיה אחת מארבע פרשיות באותה שבת, ולפי שאין רגילות נוהג כן בכל שנה ושנה מפני שנת העיבור, לפיכך נשמט מפי הסדרנים ונהגו תמיד להפטיר ב"עולותיכם" לפי שהוא תדיר ע"כ התשובה. עוד כתוב בתשובו' בשנת העיבו' הי' שב' הגדול בזאת תהיה והפטירו רבותינו ב"ארבע' אנשים" [ז.א. שהפטירו בשבת הגדול מענין פרשת השבוע של פרשת מצרע, ולא את "וערבה"]

ברבות השנים, הפכה ההפטרה להיות הפטרת שבת הגדול בכל מקרה ועניין ברוב הקהילות. אמנם, זכרה נעדר מתוך השו"ע ואין היא מופיעה שם אפי' כמנהג, אך היא התקבלה ברוב קהילות האשכנזים והספרדים ונוהגת כך עד ימינו[2].

מה הקשר?

לאור זאת, לא נופתע לגלות שהקשר שבין ההפטרה לשבת הגדול אינו כה מובן מאליו. כמדומני שההסבר המקובל היום הוא על שם סיום ההפטרה המדבר על ביאת אליהו לעתיד לבא והגאולה האחרונה, ובכך נוצר קשר בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה. קשר זה מוכר לנו מתוך עולם ההפטרות של פסח מהפטרת החג האחרון של פסח בגולה, שם מפטירים בהפטרת "עוד היום בנב לעמוד", שהיא הפטרת גאולה מובהקת, וזאת מדינא דגמרא (מגילה לא ע"א). בהפטרתנו, הזיקה חלשה יותר ועיקרה ביום הדין העתידי והיא מצטמצמת לפסוקי הסיום, כך שקשה לדבר על קשר חזק בין ההפטרה לשבת הגדול, אך נראה שזה הבסיס הקיים בימינו בכדי להצביע על המסר של ההפטרה לשבת זו[3].

מסר לדורות הבאים

מעתה, נעבור לתכני ההפטרה. כידוע, הפטרתנו חותמת את ספרי הנביאים, ועל כן עלינו לראותה כמתייחסת למכלול היסטורי רחב וכנותנת הנחיה כללית לדורות הבאים שיחסרו את קול הנבואה. הדברים ברורים ביחס לפסוקי הסיום ("זכרו תורת משה עבדי...") אך נכונים ביחס לכלל הפרק. פתיחת ההפטרה אכן מתייחסת לזיקה שבין עבר ועתיד, כשהיא מבטיחה שמנחת יהודה וירושלים תהיה רצויה על הקב"ה כעולות של פעם שהוקרבו כשישראל היו קרובים למקום, ובלשון הנביא "כימי עולם וכשנים קדמוניות".

תרבות ה"מגיע לי"

מיד לאחר מכן, עוברת ההפטרה למתקפה קשה וחזיתית על ישראל, תוך כדי ציון עשיית דין אלוקי "במכשפים ובמנאפים, ובנשבעים לשקר, ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני". האווירה הרוחנית שהנביא מתאר היא אווירה של שחיתות מוסרית ודתית, המתבטאת ברמיסת החלש, ניצול האומללים ע"י החזקים, בקריסת מערכת המשפט בחברה, וכל זה בהתעלמות מן הקב"ה, כאילו איננו קיים ומשגיח. האגואיזם והנהנתנות של האליטות הכלכליות והחברתיות היא העומדת בבסיס המציאות הקשה הנגלית לעינינו. כפיות טובה כלפי שמיא מלווה את השחיתות החברתית, מפני ששורשם אחד והוא תחושת ה"מגיע לי" והעמדת ההנאה וההצלחה במוקד. לכן, הם גם עושקים עניים, אלמנות ויתומים וגם גוזלים את הקב"ה. בין אם מדובר במתנות עניים או מתנות כהונה, אין הכרה בצורך להכיר טובה לריבון העולמים וללכת בדרכיו של הענקה למי שאין לו.

התמונה העולה מתוך הנבואה והקשרה מזכירים מאד את פרקי הסיום של התורה. גם משה רבנו, כשהוא ניצב על סף חתימת התורה מתאר מציאות דומה של נהנתנות והתעלמות מן הקב"ה, כשהאדם הולך אחרי שרירות לבו ומתברך בלבבו, מתוך הנחה שהקב"ה אדיש למעשיו ושאין לו לאדם מטרה אלא לרוות את תאוותיו. הן משה והן מלאכי חרדים מפני שכחת הקב"ה, הסגידה לתאווה והאדם ונצול החלשים למטרה זו, בעקבות הסתלקות נבואתם. כשם שעזיבת משה את הבמה ההיסטורית, והפסקת דרגת הנבואה שליוותה את הנהגתו, תוליד את התופעות הללו, כן מזהיר מלאכי מפני התופעות שילוו את חתימת הנבואה בכלל. בין אם מדובר בירידת מתח רוחני כתגובה לסילוק הנבואה ובין אם טבע האדם באשר הוא מכתיב את החשש מפני התנהגות זו שבוא תבוא, הנביא מחויב להזהיר מפני הרעות הרוחניות אשר ימצאו את ישראל באחרית הימים.

משה הכריז מפורשות:

"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ד' להכעיסו במעשה ידיכם"[4]

וזו היא העמדה העומדת מאחרי דבריו של מלאכי.

הקשר והזיקה ממשיכים

ברם, ראייה פסימית זו איננה כל התמונה וישנו פן שני לדברי משה ומלאכי. מאחרי ההתעלמות והחטא בשעתו, קיימת מערכת יחסים בסיסית יותר המקשרת בין ישראל לאביהם שבשמים. גם בעת הסתר פנים, הזיקה העמוקה יותר בין הקב"ה לעמו ממשיך להתקיים. "כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[5]. מחד, זה מוליד את העונש והזעם כמו את הקריאה לתשובה שאיננה נענית ("שובו אלי ואשובה אליכם אמר ד' צ-באות ואמרתם במה נשוב") אך גם את המשך הזיקה. ההבטחה - שאם יתקנו את דרכיהם ויפרישו תרומות ומעשרות (דהיינו שיכירו טובה לקב"ה על כל אשר גמלם), אזי ימלאו משאלותיהם לטובה -  בנויה על כך שהקב"ה ממשיך לשמור על יחסיו עם ישראל ואיננו זונחם בעקבות החטא.

האדם השבע שבמרכז

דבר מעניין ביותר העולה מתוך קריאת ההפטרה, ומקביל במידה רבה לנאמר בסוף התורה, הוא ההתמקדות בענייני בין אדם לחברו ובחטא של אטימות ואדישות דתית, ולא בעבודה זרה. למרות המלחמה המתמדת והעקבית שמנהלים הנביאים בעבודה זרה, נבואת הסיום של כלל הנבואה באה להזהיר כנגד ההתעלמות מן הקב"ה והתפיסה שיש לעבדו רק במידה והאדם מרווח מכך. העמדת האדם, הנאותיו וצרכיו במוקד - ולא המרת עבודה רוחנית אמיתית בעבודה רוחנית שקרית - הוא החטא שפרקנו מתמודד אתו כסכנה הקשה שתלווה את ישראל במשך הדורות. אף אזהרותיו של משה רבנו בפרשיות נצבים, וילך והאזינו סובבות רובן ככולן מסביב לנושאים הללו. נטישת האדם את השאיפה הרוחנית לטובת השובע והעמדת עבודת ד' על התועלת ("אמרתם שוא עבד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ד' צ-באות"[6]) היא הסכנה שהנביא חותם אתה את הנבואה.

צוואתה הרוחנית של הנבואה

פסוקי הסיום מבטאים היטב את מסריה הבסיסיים של היהדות, שהם שמירת תורה ומצוות והצפייה לישועה, והם המופנים לעם כצוואה הרוחנית של הנבואה. הערכים של "נשאת ונתת באמונה", "צפית לישועה" והעיסוק בתורה שהגמרא בשבת (לא ע"א)[7] הציבה אותם בפני האדם כקנה המידה בהם הוא נבחן על חייו, עולים מתוך ההפטרה, כי הם אכן קרדינלים לניהול חייו ערכיים ורוחניים.

בין משה לאליהו

סיכומו של דבר, ההפטרה פותחת בחידוש מערכת יחסים שבין האדם לקב"ה באמצעות קרבן הבא ובשיבה למצב חיובי שהיה בעבר, לאחר תקופה ארוכה של חטא, ובכך היא מקבילה לנעשה במצרים, היות ואף שם הקב"ה שמר אמונים לעם ורצה את קרבנם, ובכך חזרו לאהבה הקדמונית שהתקיימה בין האבות לקב"ה, ואילו סיום ההפטרה מדבר על נביא-שליח שיבוא ויחזיר את העם לקב"ה וע"י כך יגאלו. תפקידו של משה ביציאת מצרים מועבר לאליהו, וכשם שמשה פרש מישראל למדבר חורב וחזר לגואלם, כן אליהו שהגיע אף הוא למפגש עם הקב"ה בחורב, יחזור אף הוא לעתיד לבא ויביא לידי גאולתם של ישראל.

 

 

 



[1] עיין ספר הפרדס לרש"י (סי' ) ואור זרוע ח"ב סי' שצ"ג.

[2] התייחסות בת זמננו לעניין ניתן למצוא השו"ת יחוה דעת (ח"א סי צ"א) של הרב עובדיה יוסף:

   "וההפטרה של שבת הגדול, ברוב הקהלות: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, שמסיימת בפסוק: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והוא על פי מאמר חז"ל (ראש השנה י"א ע"א): בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל. זולת במקום שהמנהג ברור להפטיר בהפטרת השבוע, שאז לא ישנו ממנהגם. יסוד המנהג להפטיר וערבה בשבת הגדול, בספר פרדס הגדול לרש"י (סי' כ"ה). ובאור זרוע ח"ב (סי' שצ"ג). וכתב הגאון יעב"ץ בסידורו (בית יעקב דף רכ"ו). רבים נבוכו בזה ויצאו לחלק בין כשחל שבת הגדול בערב פסח, ובין כשחל ביום אחר, ואין בחילוקם ממש, אלא דינו שווה לעולם להפטיר וערבה, וכן מנהגם של ישראל. וכ"כ בשו"ת מים חיים רפפורט בקונט' אוצרות חיים (דף ס"ח ע"ג) ע"ש. ובספר מאורי אור (חלק בן נון דף קס"ב ע"ב) הביא מ"ש בבאר היטב שנוהגים שלא להפטיר וערבה אלא כשחל שבת הגדול בע"פ, וכתב, מנהג זה אינו אלא במדינתו פולין, אבל במדינתינו בכל שבת הגדול מפטירים וערבה ע"כ. וכן העלה בשו"ת בארות אברהם (חאו"ח סי' ז'). וכן נהג הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל שואל ומשיב. והובא להלכה בס' נזר ישראל (סי' כ"ב אות י"ג). וכמה אחרונים העידו שכן המנהג בירושלים. ומהם: הרה"ג ר' אברהם הלוי פראג בס' תבלין למצוה (ירושלים תר"ע). והגרי"מ טוקצינסקי בס' ארץ ישראל (עמוד ס"א). וגם אצל הספרדים רבים נהגו כן. וכמ"ש בזכור לאברהם ח"א מע' הפטרה (דף כ"ט ע"א). ומרן החיד"א בספרו צוארי שלל על ההפטרות, וכן בספרו נחל שורק. ומאחר שיש לנו סמוכים לזה בדברי רש"י ואור זרוע, כן ראוי לנהוג. ורק במקום שיש מנהג ברור וידוע שמפטירים בהפטרת פרשת השבוע, יעשו כמנהגם, ולעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת".

[3]  נעשו ניסיונות לקשור זאת לעונת ביעור המעשרות, החל אחת לשלש-ארבע שנים בתקופת הפסח, אך קשה מאד לראות בדין שאינו נוהג בזמן הזה כהצדקה לקריאת הפטרה (שלא נהגה בזמן חז"ל ואיננה נוהגת מני אז) האמורה להתייחס למצבנו הקיומי הנוכחי. בין אם ההפטרה הוסבה מפרשת צו ובין אם לאו, הבסיס הקיומי למנהג ימינו איננו יכול להיות ביעור מעשרות. ההצעות הללו מובאות, תוך כדי ציון מקורותיהם, באינצ' תלמודית, ערך הפטרה (כרך י' עמ' כ"ג).

[4] דברים לא, כט.

[5] מלאכי ג, ו.

[6] שם שם, יד.

[7] "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?"