פרשת ראה – אַיֵה "המקום אשר יבחר ה' "?

  • הרב יואל בן נון
א. המקום אשר יבחר ה'
 
רוב הקוראים בפרשת 'ראה', מן העולם התורני ומבין חוקרי המקרא, מבינים את "המקום אשר יבחר ה'..." (דברים י"ב, ה' ועוד) כמכוון לירושלים בלבד, להר המוריה. לפי תפיסת המדרשים, הר המוריה היה מוכן עוד מבראשית למקום העלייה לרגל של כל ישראל,[1] והוא מיועד לעלייה של כל העולם באחרית הימים אל "הר בית ה' ", כנבואת ישעיהו (ב', ב').
 
בקריאה כזאת קשה עד מאד להבין את ההקרבה ל-ה' בבמות אשר מתוארת במקומות רבים בספרי שופטים, שמואל וכמובן בספר מלכים. בין בזמן שהיתה אסורה אבל נהגה למעשה (גם בימי דוד ושלמה, אסא ויהושפט, אמציה ועוזיהו), ובין בזמן שעשו בני ישראל "איש כל הישר בעיניו" (דברים י"ב, ח') ב"היתר במות".[2]
 
שאלה עקרונית זו הציב ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק בחיבורו 'משך חכמה' לתחילת פרשת ראה:
 
"הקשה לי אחד מלומדַי למד בשופטים (ב', ה') "ויקראו שם המקום ההוא בֹּכים, ויזבחו שם ל-ה'",  הרי זה היה אחר מות יהושע... והמשכן בשילֹה... אם כן אז היו הבמות אסורות (משנה זבחים פרק י"ד), ואיך זבחו בבוכים ל-ה'? וזו קושיא עצומה"   (משך חכמה דברים י"ב, ח')
 
בתשובתו, חידש ר' מאיר שמחה, מה שנראה לי כפשט ברור, שבני ישראל הביאו לבוכים את ארון ה', ארון הברית, כמו שהביאו אותו לשכם (יהושע כ"ד, כ"ו, לפי רש"י), לבית-אל (שופטים כ', כ"ז) ועוד. זה פירוש הפסוק בשופטים:
 
"ויעלו בית יוסף בית-אל, וה' עמם"    (שופטים א', כ"ב)
 
בהמשך דבריו, הסתמך ר' מאיר שמחה על התוספתא (קרבנות/זבחים פרק י"ג) ועל הירושלמי (מגילה א', י"א), משם עולה שיציאת הארון ממקומו היא שיצרה 'היתר במות' ואִפשרה הקרבה גם בבמות יחיד, "איש כל הישר בעיניו".
 
אולם, חשוב יותר מן ההסבר ההלכתי הוא הרעיון, שהבאת הארון לבית-אל, לשכם, למִצפָּה או לבוכים, היא שהפכה מקומות אלה ל'מקום השכינה' באותה שעה. דבר זה הוא כעין 'משכן נודד' אפילו בארץ,[3] כל עוד לא הגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתן לך" (דברים י"ב, ט').
 
אכן, זו בדיוק לשון הנבואה בדברי נתן אל דוד:
 
"כי לא ישבתי בבית למיום העלֹתי את בני ישראל ממצרים... ואהיה מתהלך באֹהל ובמשכן. בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל... ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו... והניחֹתי לך מכל אֹיביך ..."     (שמואל ב ז', ו'-י"א)
 
כאשר קוראים את ספר דברים מתוך המבט העקרוני של אפשרויות שונות לגילוי "המקום אשר יבחר ה' ", באתרים שונים, בזמנים שונים ובמצבים שונים, מתבאר הספר כולו באור בהיר ומובן. זאת, דווקא בתוך המצבים המורכבים שהיו צפויים בארץ לפני בחירת ירושלים. ואכן, כך נראו פניה של העבודה ל-ה' בימי השופטים וראשית המלוכה.
 
ב. כי אם אל המקום
נתבונן בפרק המכונן את העיקרון של עבודת ה' במקום אחד, ובפרשיות הנובעות ממנו.  
 
בספר דברים פרק י"ב (ובהמשך בפרקים י"ד-י"ח, ובפרק כ"ו) מופיע העיקרון המכונן של איסור ההקרבה "בכל מקום אשר תראה", אלא רק "במקום אשר יבחר ה' ". אולם העיקרון מוגדר בארבעה-חמישה ניסוחים השונים זה מזה בהבדלים אחדים:
 
1.  "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשׂוּם את שמו שם ..."   (דברים י"ב, ה')[4]
2. "והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשַׁכֵּן שמו שם ..."  (שם, י"א)[5]
3. "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך ..."   (שם, י"ד)
4. "כי אם לפני ה' א-להיך... במקום אשר יבחר ה' א-להיך בו..."   (שם, י"ח)[6]
5. "... אל המקום אשר יבחר ה' "    (שם, כ"ו)[7]
 
לאור זאת, חז"ל הבינו שיש הבדל בין "לשַׁכֵּן שמו" (כגון משכן שילה), "מכל שבטיכם לשׂוּם את שמו" (כגון ירושלים, עיר על-שבטית, המאחדת את כל השבטים) ו"באחד שבטיך" (כגון הר הכרמל בנבואת אליהו, כפי שפירש רש"י בפירושו הראשון).
 
גם מקום שהביאו אליו את ארון ה' לכינוס ציבורי (כגון בבית-אל, שופטים כ', כ"ו-כ"ח), או שהתכנסו אליו על פי נביא (כגון שמואל במִצפָּה, שמואל א' ז', ה'-י'), יכול להיקרא "לפני ה'" / "המקום אשר יבחר ה' ". לפחות לפי שעה, לזמן ההתכנסות (כגון, שכם ביהושע כ"ד). כך הדבר גם במקום שבו התגלה מלאך ה' (כגון לגדעון, שופטים ו', כ'-כ"ד. וכן לאשת מנוח, שופטים י"ג, ט"ז-כ').
 
ככל הנראה, כך הובנו הדברים בתקופת השופטים. ייתכן מאד, שגם בימי המלוכה סברו כך אחדים מאלה שזבחו בבמות, או לפחות באלה מהן שהיו ידועות כמקום בו נתגלו לפנים מלאכים, או הופיעו נביאים בשם ה'.
 
קריאה זו בפרשת 'ראה' תתחזק ותתבסס אם נשים לב לכך שחמשת הפסוקים דלעיל בהם מוגדר "המקום אשר יבחר ה' " בצורות שונות, שייכים באמת לחמש פסקאות מקבילות, הכוללות את כל המרכיבים של איסורי ההקרבה "בכל מקום אשר תראה". מרכיבים אלו חוזרים על עצמם כמה פעמים.
  1. פתיחה באיסור.
  2. פעמיים "לא תעשון ..." (פסוקים ד', ח')..
  3. "השמר לך" (פסוק י"ג).
  4. "לא תוכל" (פסוק י"ז).
בכל פסקה חוזרת הגדרת "המקום", וכן רשימת הקרבנות והשמחה, ושיתוף עבדים ולויים בחגיגה.
 
חזרה דרמטית זו על אותם העקרונות ועל אותם הפרטים, מוכיחה בבירור שמדובר בהגדרות שונות של מקום הבחירה. לפי זה, ירושלים היא רק האחרון שבהם, וכפי שפירש רש"י על פי חז"ל:
 
"המנוחה זו שילֹה; והנחלה זו ירושלים"   (רש"י ט')
 
ייתכן אפילו שיהיה "המקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך" בהוראת שעה 'כאליהו בהר הכרמל' (רש"י שם).
 
קריאה זו תואמת לגמרי לפשט הכתובים, וגם לדברי חז"ל, ומפריכה לגמרי את הפרשנות הרווחת במחקר המקרא 'הביקורתי'.[8] המקום המקודש היחיד, שנזכר במפורש בספר דברים (כ"ז), כמקום לבניית מזבח ל-ה' והקרבת עולות וזבחים "לפני ה' ", הוא הר עיבל. ירושלים לא נזכרת בדברים בשמה, ולא בכל התורה!
 
ג. בקרב א-לוהים ישפוט
אולם, בכך לא תמו ההפתעות שבספר דברים, אם קוראים אותו בפשטות וביושר.
 
בפרשת שופטים יש התייחסות ברורה לדיני הקרבה בבמות אשר בשערי המשפט. האם גם מקום המשפט בשערי העיר יכול היה להיחשב כמקום ראוי לנוכחות השכינה?    
 
בפרשת משפטים שבספר שמות (פרקים כ"א-כ"ב) נקראים השופטים 'א-לוהים'. דבר זה יכול להיות מוסבר כא-לוהים שעמהם במשפט, וכן ביחס לשבועה וביחס לפסק הדין במשפט:
 
"והגישו אדֹניו אל הא-להים ..."      (שמות כ"א, ו')
"ונקרב בעל הבית אל הא-להים [לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם כ"ב, ז/)
"עד הא-להים יבֹא דבר שניהם, אשר יַרשיעֻן א-להים ישלם שנים לרעהו"   (שם ח')
הפסוק האחרון דומה לפסוק מיד אחר כך:
"שבֻעַת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"       (שם י')
 
מכאן עולה שאלה עקרונית, האם האיסור החמור של "זֹבֵחַ לָאלהים יָחֳרָם, בלתי ל-ה' לבדו" (שמות כ"ב, י"ט), בא למנוע הקרבת זבחים רק לאלהים אחרים (כפירוש האבן עזרא)?  ייתכן, שהכתוב בא למנוע הקרבת זבחים במקום המשפט, אפילו אם היא מוקדשת לא-לוהי המשפט, 'שופט כל הארץ' האחד והיחיד. האיסור יכול להיות טמון בעובדה שיש בקרבנות כאלה ('לשם א-לוהים') סכנה של גלישה לעבודת אלילים או לפולחן קרוב ל-ה'.
 
אולי לכן מוסיף הכתוב ומדגיש: "בלתי לה' לבדו", ומעין זה פירש שם רמב"ן.[9]
 
דבר מפליא מופיע בפסוקי ספר דברים בתחילת פרשת 'שופטים' (ט"ז, י"ח עד י"ז, א'; מיד אחרי מצוות העלייה לרגלים אל "המקום אשר יבחר ה'"). במקום זה כלולים יחד מצוות משפט וגם חוקי הקרבה "בכל שעריך", כי רק המשפט העליון הוא במקום "אשר יבחר  ה'  א-להיך בו":
 
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק  תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, כֹּל דָּבָר רָע, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא"   (דברים  י"ז, ב'-י"ב)
 
בפסוקים אלה מדובר במפורש על מזבח ל-ה' "אשר תעשה לך", ולא כתוב שם "אשר יבחר ה' בו", אבל הוא על יד השופטים "בכל שעריך". אלא, שאסור לטעת שם אשרה, ואסור להקים מצבה, וגם אסור להקריב קרבן שיש בו מום.
 
בהמשך הפרשיות, אחרי חוקי מזבח והקרבה, חוזר הכתוב לעניין המשפט, עם הציווי על העלייה "אל המקום אשר יבחר ה'...", אל מקום "הכהן" ו"השֹפט אשר יהיה בימים ההם". החזרה אל המשפט מוכיחה את הקשר בין מקום ההקרבה במזב, לבין מקום המשפט, בשערי הערים לשבטיהם, שהרי זו פרשה אחת.
פירוש כזה יכול לעלות בקנה אחד עם הקביעה בפרשת 'ראה', ש"המקום אשר יבחר ה' " עודנו לוּט בערפל העתידי:
 
"לא תעשׂוּן ככל אשר אנחנו עֹשים פה היום, איש כל הישר בעיניו: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ..."  (דברים י"ב, ח'-ט')
 
לפיכך, נהג 'היתר הקרבה בבמות',[10] עד שיגיעו ימי 'מנוחה ונחלה'.
 
אבל, ייתכן שמזבחות בשערים והקרבה במקום המשפט אינם מנוגדים בהכרח לרעיון העקרוני של מניעת ההקרבה "בכל מקום אשר תִראֶה". זאת, מפני  שהקרבה כזאת אולי יכולה להיות כלולה באפשרויות השונות של "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו" - באשר השופטים דנים על פי דבר ה', ו"א-להים נִצָּב בעדת א-ל, בקֶרֶב א-להים יִשפֹּט" (תהילים פ"ב, א').[11]
 
המחלוקת בין ראב"ע ורמב"ן בפירוש האיסור והחֵרם על הקרבה כזאת, אולי משקפת גם ויכוח עתיק יומין בין כוהני "במות השערים" (מלכים ב' כ"ג, ח'), כל עוד עבדו שם לאחד והיחיד, הוא א-לוהים אחד הניצב במקום המשפט, לבין המלכים (חזקיהו ויאשיהו), שעקרו והסירו גם את במות השערים האלה. אכן נמצאו בארכיאולוגיה של ארץ ישראל במות, מזבחות ומצבות בשערים. חלקם אף נמצאו גנוזים, באופן, שמעלה את האפשרות של ויכוח קדום על ה'היתר' לעבוד את ה' ב'במות', בשערי המשפט.
 
ממצאים אלה בחלקם, נראים תואמים לתיאור המקראי על יאשיהו מלך יהודה עליו נאמר שנתץ:
 
"...את במות השערים אשר פתח שער יהושע שר העיר, אשר על שמאול איש בשער העיר"    (מלכים ב' כ"ג, ח')
 
אמנם, בפסוק הזה ישנו קושי מסוים, הנוגע להזכרת שמו של "יהושע שר העיר" (כנראה מעיר ידועה) בתוך תיאור של 'במות השערים' כתופעה כללית.[12]
 
בכל אופן, פרשיות "המקום אשר יבחר ה' " בספר דברים מתארות מצבים שונים של מקום הבחירה והעלייה לרגל. ההיסטוריה של תקופת ההתנחלות והשופטים עד ימי המלוכה נתנה ביטוי למצבים השונים האלה, כפשט המקראות, וכהבנת חז"ל ורש"י.   
 
גם בפרשה זו אנו רואים בספר דברים הרחבה, ביאור והגדרה, לכיוונים עקרוניים של הכתוב בספר שמות. כמו בחוקים ומשפטים רבים בהם ספר דברים מבאר ומרחיב את מצוות ספר שמות, במיוחד בפרשת משפטים.[13]
 
ד. חורבת קיאפה
 
בחורבת קיאפה בצפון עמק האלה נחשפו שני שערים מרשימים וזהים,[14] יחד עם אבני מצבה משמאל לכניסה לשער העיר, שאחת מהן נמצאה גנוזה. העיר המבוצרת עם שני השערים, מתוארכת לימי דוד המלך (במאה העשירית לפנה"ס).
 
ממצא מרעיש זה מחזיר אותנו לפסוקי ספר דברים על איסור הקמת מצבה:
 
"מַצֵבה אצל מזבח ה'... אשר תעשה לך"    (ט"ז, י"ח - י"ז, א')
 
וכן לפרשיות המשפט 'השבטי-מחוזי', בהם נאמר: "באחד שעריך"      (שם י"ז, ב' ו-י"ב)
 
בקיאפה נמצאה מצבה אחת גנוזה ליד השער המערבי, בעוד במת השער הדרומי נמצאה שלמה. התיאור של במות השערים בסיפור יאשיהו (מלכים ב' כ"ג, ח'), ממקם אותן בבירור משמאל הנכנסים בשערי העיר, וזהו בדיוק המיקום של המצֵבה הגנוזה שנמצאה בצמוד לשער המערבי בחורבת קיאפה,[15] המתוארכת כ-350 שנה לפני יאשיהו.
 
בקרבת המצֵבה הגנוזה, לצד השער המערבי נמצא גם אוסטרקון[16] הכתוב בכתב 'פרוטו-כנעני' (הוא הכתב הישראלי, הקדום לכתב לפניקי[17]). על אף אי הבהירות והוויכוח אודות המשמעות המלאה של הטקסט, נראה בבירור שתוכנו קשור למשפט. בשורה הראשונה מופיעות הוראות ואזהרות: "אל תעש"; "עבד את"; ובשורה השנייה: "שפט" (אולי אף פעמיים). בסוף האוסטרקון יש שמות בעלי אופי פוליטי כמו 'מלך'.
 
תיאור מציאת המצֵבה הגנוזה ליד השער המערבי מעצים את משמעות המפגש האפשרי בין ממצא ארכיאולוגי מובהק מתקופת דוד המלך, לבין פסוקי ספר דברים. החופרים מצאו את המצבה שלא במקומה המקורי, כשהיא משולבת ומוסתרת בבנייה משנית, והם חילצו אותה מתוך הקיר שבו הוסתרה במכוון.[18]
 
החופרים מעלים בזהירות את ההשערה שהמצֵבה נגנזה בתוך הקיר מסיבות תיאולוגיות, ומזכירים את המזבח המפורק שאבניו המסותתות נמצאו גנוזות בבית מחסנים מימי חזקיהו, בתל שבע.[19]
 
לכך, יש להוסיף גם את הדביר שנמצא גנוז תחת חומת הסוגרים האחרונה במצודה בתל ערד,[20] ואת המזבח (שנבנה מלבני אדמה),[21] שנמצא גנוז בתוך הרצפה האחרונה באותו המקום, וכנראה נגנז עוד בימי חזקיהו.
 
אבן מצֵבה נחשבה מקודשת למקימיה לא פחות מארון קודש ליהודים בני זמננו, ולא רק לאנשים דתיים. להסרתה ממקומה ולהסתרתה במכוון בתוך קיר משני יש משמעות תיאולוגית מרחיקת לכת, גם אם צורך מנהלי או צורך אחר עמד ברקע.[22] רק לחץ חריף ויוצא דופן יכול היה להביא להסרת מצֵבה מקודשת והסתרתה מכל צדדיה בתוך קיר.
 
המצֵבה הגנוזה מצפון לשער המערבי בקיאפה פותחת פתח לאפשרות מרתקת. מסתבר, שכבר במאה ה-10 לפנה"ס, כ-350 שנה לפני ימי יאשיהו, התנהל ביהודה ויכוח הלכתי, האם מותר להקים מצֵבה ליד מקום המשפט בשערי העיר. לכן, הורדה המצֵבה ושולבה בבנייה משנית. אמנם, יש לציין כי אין במקרא שום עדות ליוזמה ממלכתית נגד "הבמות" לפני ימי חזקיהו ויאשיהו.
 
בו בזמן, המצֵבה הסמוכה לשער הדרומי נשארה באתרה,[23] וגם מצֵבות נוספות שנמצאו בחדרי פולחן במרחק מה משני השערים המשיכו לפעול.[24] אילו היתה החלטה ברורה של שר העיר וזקניה או החלטה ממלכתית כוללת נגד המצֵבות (כמו בימי חזקיהו ויאשיהו), היו גונזים את כולן, ולפחות את המצֵבה הגלויה לעין כל, שנמצאה ליד השער הדרומי.
 
ייתכן, שגורם חיצוני פעל לגניזת המצֵבה שלצד השער המערבי (אולי מירושלים), ואילו אנשי העיר פעלו באופן מינימלי וגנזו רק את המצֵבה שחוללה פולמוס.
 
מכל מקום, עצם הביטול והגניזה של מצֵבה מקודשת שנמצאה בסמוך לשער עיר יהודאית[25] מימי דוד המלך בעמק האלה, מהווה אפשרות לעדות יוצאת דופן לשורשים ראשונים של ויכוח תיאולוגי-הלכתי בקרב עובדי ה' נאמנים על גבולות המותר והאסור בעבודת ה'. בכך, ישנו מפגש מפתיע ומרתק בין פסוקי שמות ודברים, לבין המציאות הארכיאולוגית הנחשפת בארץ ישראל.
 
נספח: תמונות[26]
 
 
 

 
[1] ראו רמב"ם הלכות בית הבחירה, פרק ב' א'-ב', ובכסף משנה שם.
[2] זו אחת הסיבות להנחה המוסכמת בין חוקרי המקרא, המאחרת את 'חיבור' ספר דברים לסוף תקופת המלוכה.
[3] ראו דברי אבי מורי ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, ומה שהוספתי עליו, בספרו ארץ המוריה–פרקי מקרא ולשון, עמודים 33-26.    
[4] ודומה לו י"ד, כ"ד.
[5] ודומים לו י"ד, כ"ג; ט"ז, ו'; ט"ז, י"א; כ"ו, ב'.
[6] ודומים לו י"ד, כה-כו; ט"ו, כ; ט"ז, טז);
[7] ודומים לו ט"ז, טו; י"ז, ח-י; י"ח, ו);
[8] בניגוד לפשט, חוקרי המקרא קראו את כל הפסקאות בפרשה על ירושלים, ועל הימים בהם ביטל המלך יאשיהו את כל הבמות, וחידש את הברית עם ספר "התורה" (מלכים ב' כ"ב-כ"ג). אולם העובדה, שיאשיהו התאמץ מאד להשיב את העם אל התורה, איננה אומרת שום דבר על כתיבת הספר, ועל פירושו.
[9] ראו שם דברי רמב"ן בפירושו נגד ראב"ע. האבן עזרא פירש את האיסור על זביחה לאלוהים אחרים, אך הרמב"ן הוכיח מהמשך הפסוק, שאסור להקריב גם לשם 'א-לוהים' האחד והיחיד, שבו מידת הדין – "בלתי ל[שם]ה' לבדו".   
[10] משנה זבחים פרק י"ד.
[11] המזמור הזה (תהילים פ"ב), באמת בא לתאר את התמוטטות המחשבה הזאת, שא-לוהים ניצב תמיד עם השופטים בדבר המשפט – "אני אמרתי א-להים אתם, ובני עליון כֻּלכם – אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תפֹלו – קומה  א-להים שפטה הארץ ...".  
[12] כנראה שהתיאור לקוח מעיר ספציפית, אולי כדוגמה, אבל חשוב לציין ששער דומה, עם אתר פולחן קטן משמאל לנכנס בשער, נמצא בתל שבע, ראו להלן הערה 19. הממצא בחורבת קיאפה  מימי דוד (המאה ה‑10 לפנה"ס), מוכיח ש'במות השערים', היו תופעה כללית ביהודה בכל תקופת המלוכה. 
[13] ראו רמב"ן בהקדמתו לספר דברים.
[14] ראו: י' גרפינקל, ס' גנור ומ' היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה, (תל-אביב תשע"ב), עמודים 84-73. השער המערבי פונה לעבר תל עזקה והדרך מערבה אל פלשת: השער הדרומי פונה לעבר תל שוכֹה, והוא שוחזר לפי שתי הכניסות בקיר החומה, ברוחב זהה לשער המערבי, ולפי תעלת הניקוז. בגלל שני השערים מזהים החופרים את המצודה עם העיר "שָעֲרַיִם" הנזכרת בנחלת יהודה בסביבת "עֲדֻלָם, שׂוֹכֹה ועֲזֵקה" (יהושע ט"ו, לה-לו), וגם בתיאור בריחת הפלשתים אחרי נפילת גליָת בעמק האֵלה (שמואל-א י"ז, נב).    
[15] ראו עקבות דוד המלך בעמק האלה ( לעיל הערה 14), עמודים 149-135.
[16] ראו: חגי משגב, יוסף גרפינקל וסער גנור, "האוסטרקון מחורבת קיאפה", בתוך: חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה, קובץ מחקרים ג' (עורכים: ד' עמית, ג' שטיבל, א' פלד-ברקת) ירושלים תשס"ט, עמ' 123-111; וכן בספר על עמק האלה (הנזכר לעיל בהערה 14), עמודים 132-123. סיירתי בחרבת קיאפה עם ד"ר חגי משגב, שגם סייע לי במאמר זה ובהערותיו, ושלוחה לו בזה תודה וברכה.
[17]  על אופי הכתב, ועל זמנו, ראו חגי משגב (ועוד, לעיל הערה 16). עמודים 116-112; ובספר עקבות דוד המלך בעמק האלה (הערה 14), עמודים 128-126.
[18] Y. Garfinkel & S. Ganor, Khirbet Qeiyafa Vol. I: Excavation Report  2007-2008, Jeruslem 2009, pp. 195-199.. ובספר עקבות דוד המלך בעמק האלה (הערה 14), עמודים 136-135. החופרים העמידו אבן מצבה משוחזרת במקום המקורי (המשוער), לפי המצבה המקבילה בשער הדרומי, שנמצאה באתרה סמוך לכניסה בשער.
[19] תל שבע, עיר מצודה ממלכתית מימי דוד עד ימי חזקיהו (שחרבה במסע סנחריב), נבנתה מעל מפגש נחלים,  כ-11 ק"מ מצפון-מזרח לבאר שבע. המקרא מזכיר "באר שבע ושבע ..." (יהושע י"ט, ב'), וכך נשמרה מסורת השמות בפי הבדואים עד היום. רק חוקרים שהטילו ספק במסורת, יכלו לטעון שתל שבע הוא 'באר שבע' המקראית.
על מזבח הקרנים המפורק, שאבניו נמצאו בקירות בית המחסנים מימי חזקיהו, ראו: Y. Aharoni,"The Horned Altar of Beer-sheba", Biblical  Archaeologist  37,2  (1974), pp. 2-6; Z. Zevit, The Religions of Ancient Israel: A Synthesis of Parallactic Approaches. London 2001: pp. 171-174, fig. 3.22          
[20] ראו: ז' הרצוג, "המקדש בערד ומקבילותיו", בתוך: ערד: תל המצודות בערד, תל-אביב 1997, עמודים 209-182. ראו על כך גם דברי יהודה אליצור,"פולמוס ארון-הברית בימי יאשיהו", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 12, א (תשנ"ז),עמודים 113-109.
[21] תיאר אותו לראשונה י' אהרוני, "עונת החפירות השנייה בתל ערד", ידיעות כח (תשכ"ד), עמ' 175-153. המזבח בנוי מלבני אדמה אדומות (וזהו כנראה פירוש ל"מזבח אדמה" בשמות כ', כ), ומידותיו כמעט זהות (לפי מידת האמה הקצרה) למידות מזבח העולה, שנזכרו במשכן, בשמות כ"ז, א – חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, רבוע, ושלוש אמות גובהו. המדרגה שבתחתית המזבח, בחזיתו, היא יסוד המזבח, הנזכר במפורש בחוקי הקרבנות בספר ויקרא.
[22] די לנו אם נחשוב על "גניזה" של ארון קודש בתוך קיר, כמעשים שנעשו על ידי יהודים אנוסים ונרדפים, בתנאים קשים.
[23] המצבה שנמצאה ליד השער הדרומי, תוארה בספר הנ"ל (לעיל הערה 14), עמודים 147,135.
[24] ראו בספר הנ"ל (לעיל הערה 14), עמודים 147-137.
[25] עיר בשפלת יהודה, שלא נמצאו בה עצמות חזירים, ובחדרי הפולחן שלה לא נמצאו צלמיות, ולא שום שריד של פולחן אלילי, יכולה להיות רק עיר יהודאית. ראו בספר הנ"ל (הערה 14), עמוד 122. צלמית חריגה אחת נמצאה בקיאפה, אך לא בחדרי הפולחן, וכנראה באה מבחוץ. ראו בספר הנ"ל, עמודים 136;166-163.
 
[26] תודה לד"ר חגי משגב על התמונות.