עיונים בפרשת השבוע עם פרופ' יונתן גרוסמן -

שיעור 62

ראה | המקום אשר יבחר

פרופ' יונתן גרוסמן

תנ"ך

09.08.2018

קובץ טקסט

47-78h-reeh-yg.docx

השיעור מבוסס על שיעור בעל פה ששוכתב ונערך בידי צוות בית המדרש

א. מבנה הפרק

פרק י"ב בספר דברים, המופיע בפרשתנו, מהווה את אחת מנקודות המפנה הגדולות ביותר בתפיסה היהודית –איסור הבמות ומיקוד עבודת ה' אך ורק במקום אחד שייבחר על ידי הקדוש ברוך הוא.[1]

כפי שנראה להלן, פרק זה מהווה גם אתגר פרשני לא קטן. לטובת העיון, נציע תחילה את החלוקה הבאה לפרק:

פתיחה.
תוכן – מורכב משני חלקים, שכל אחד מהם מחולק גם הוא לשנים.
סיכום.

פתיחה:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים י"ב, א'-ג')

תוכן:

	חלק א'	חלק ב'
1	(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם. (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.	(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. (יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. (טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. (יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ.
2	(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.	(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ. (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. (כד) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (כה) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. (כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. (כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

סיכום:

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (שם, כ"ח-ל"א)

ב. עבודת הקרבנות בבית ה' כשיקוף לאיסור לא תשא

כפי שציינו בשיעורים הקודמים, מראשית עיוננו בנאום המצוות אנו הולכים יחד עם התפיסה המקובלת, לפיה הסדר של נאום המצוות מבוסס על עשרת הדברות. על פי גישה זו, נראה שפרק י"ב מתחיל את העיסוק בציווי של "לא תשא את שם ה' א-לוהיך לשוא". עקרונית, אין הבדל מהותי בין האיסור לעבוד את הקדוש ברוך הוא שלא במקום שהוא יבחר, לאיסור נשיאת שם ה' לשווא. כשם שיש איסור לזבוח את קרבנות ה' היכן שרוצים, כך גם אין לשאת את שם ה' מתי שרוצים.

כבר בפתיחת הפרק אנו מוצאים משחק מילים נפלא, המקשר בין הציווי לאבד את שם העבודה זרה מן הארץ לבין האיסור לאבד את שם ה':

"...וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (שם, ג'-ה')

מסתבר, שמשחק המילים בא להדגיש את הפער הרוחני בין עבודת ה' לבין עבודת אלילים. בעבודת ה' עובדים אך ורק במקום אחד, ואילו בעבודה זרה עובדים בכל גבעה ותחת כל עץ רענן.

הדגש הרב על נשיאת שם ה' מול איבוד שם העבודה הזרה, מתאים להקבלה בין הפרק לבין היבר "לא תשא" בעשרת הדברים. דבר זה מהווה חידוש לא רק בהקבלה בין נשיאת שם ה' לבין שדה הקרבנות אלא גם בשינוי הלשון שבו מתוארת השראת השכינה בין ספר דברים לספר שמות.

בספר דברים מתוארת השכינה בתור המקום אשר ה' בוחר לשכן בו את שמו:

"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ... לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (שם, ה')

"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (שם, י"א)

זאת, בניגוד לאופן המתואר בספר שמות, שם מתואר ה' כמי שבעצמו שוכן בתוך המקדש: "

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח')

ספר שמות משתמש בלשון הקרובה הרבה יותר להגשמה מאשר ספר דברים. יתכן שהשינוי בספר דברים נובע מהחשש מפני הגשמה, כפי שראינו בשיעורים הקודמים. בכל אופן, שינוי זה גם תורם, בכך שמדבר על שמו של ה', להעברת הדיון בנאום המצוות מהאיסור 'לא יהיה לך' לאיסור 'לא תשא'.[2]

ג. חלוקת הפרק

עד כה עסקנו בפסקת הפתיחה של הפרק, שאינה מורכבת כל כך בהשוואה לתוכן הפרק. בפרק זה ישנן כפילויות רבות שלא יכולות להסתכם אך ורק בחזרות רטוריות כחלק מנאום. מרכז הפרק, פסוקים ד'-כ"ז, מחולק לשני חלקים: פסוקים ד'-י"ב ופסוקים י"ג-כ"ז.

קיימים פערים בין שני החלקים. כך, למשל, בחלק הראשון נפוצה הפנייה בלשון רבים (עם חריגות קלות), בעוד שבחלק השני השימוש המרכזי הוא לשון יחיד.

כאמור, וכפי שנווכח בהמשך, שני החצאים עצמם מתחלקים לשניים. לאחר שנתמקד בכל אחד מהחצאים, נוכל לגבש תמונה כוללת של הפרק.

חלק א' – איסור הבמות

באופן כללי, החצי הראשון (ד'-י"ב) מדבר על החובה להקים מקדש שרק שם יקריבו קרבנות. בחצי השני (י"ג-כ"ז) אין כמעט איסורים, אלא היתרים הבאים בתגובה לאיסור הבמות.

מבחינה תודעתית, הבשורה שיש הבדל בין בשר קרבן ל"בשר תאווה" (בשר שאיננו קרבן, ונאכל בגלל ש"תאווה נפשך") היא מהפכה. עד אז, בני ישראל ידעו שבשביל לאכול בשר צריך לבצע זביחת בהמה, בעיקר בגלל האמור בספר ויקרא:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַ-ה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ג'-ד')

בחציו השני, מתמודד פרק י"ב עם איסור הבמות, על ידי התרת דברים מסוימים, כגון בשר תאווה. כאמור, ה נתמקד רק בהבדל הלשוני המתבקש בין שני החצאים. כאשר משה פונה לדבר על ציווי המקדש ואיסור הבמות הוא עושה זאת בלשון רבים מתוקף היות הציווי ציווי לאומי. כאשר משה מתחיל לדון בענייני תאוות הבשר הלשון כבר לא פונה אל העם כולו אלא היא פונה אך ורק אל היחיד המתאווה.

כאמור, גם שני החצאים של הפרק מחולקים לשני חלקים וחוזרים פחות או יותר אחד לשני. אמנם, הנתון המפתיע ביותר שיש כאן הוא שגם החצאים האלה חוזרים על עצמם בצורה חריפה למדי. נבחן כעת אך ורק את ההקבלות שבין שני חלקי החצי הראשון:

ד'-ז'

ח'-י"ב

(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה.

(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.

(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח.

(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַ-ה'.

(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם

את עניינן של חזרות אלו ננסה לבאר לאור ההבדל הראשון, בין "לא תעשון כן ל-ה' א-לוהיכם" ל"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום".

חלק א' 1 - המשמעות התיאולוגית של ריכוז הפולחן

הראשונים נחלקו לגבי הציווי "לא תעשון כן ל-ה' א-לוהיכם". הרמב"ן, החזקוני ופרוש אחד ברש"י מסבירים שציווי זה מחדש את האיסור במחיקת שם ה'. פירוש זה הוא פירוש הלכתי, אך לא בהכרח עומד בשורה אחת עם פשט הקריאה.[3]

רש"י, בפירושו הראשון, מבקש לעמוד על הפשט:

"לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם..." (רש"י דברים י"ב, ד')

לפי פירוש הפשט של רש"י, משמעות הציווי הוא להתרחק מדרך העבודה הזרה ולא לעבוד את ה' בכל מקום כמו שעובדים את הגויים את אליליהם.[4] על פי ההקשר, אין ספק כי הכתוב מכוון אותנו אל הפער הקיים בין עבודת ה' בקרבנות לעומת יתר העממים. יש מעלה ליצירת הפער הגיאוגרפי בין האדם ובין הקדוש ברוך הוא.

רווח רוחני שיכולים להרוויח, דווקא מתוך הריחוק היומיומי מבית ה', הוא יצירת יראת הכבוד מבית ה'. כאשר האדם מגיע ברגלים אל בית ה', מתעוררת בליבו תחושה רבה של יראה. חוויה של יראת הרוממות יכולה לחול אך ורק כאשר האדם לא בא במגע עם האין סופי באופן יום יומי. תחושה זו גם מונעת קלות ראש בבית המקדש (דבר שלפעמים מתרחש בבתי כנסיות...).

מימד נוסף, עולה מתוך 'התעקשות' הכתוב שלא לספר לנו כלל שהמקום אשר יבחר ה' הוא בירושלים. הקדוש ברוך הוא בוחר היכן לשכן את שמו, ולא האדם.

דברים אלה באים בניגוד לתפיסה האלילית, בה האדם בוחר היכן הוא רוצה שהאל שלו ישכון. בתפיסתם של עמי העולם, האל עובד בשרות האדם. במידה רבה, כשעובדים אומות העולם את האלילים שלהם הם מכריחים את האלים לעבוד לטובתם הפרטית.[5] כאשר הקדוש ברוך הוא משאיר לעצמו את הבחירה במקום, הוא בעצם אומר לעם ישראל שהוא לא עובד לשירותם. ישראל הם הפונים לקדוש ברוך הוא, והוא המחליט האם להיענות לבקשתם.

אם כן, באמצעות ריכוז הפולחן, כפי שהוא מוצג בחצי הראשון של החלק הראשון, עבודת המקדש נעשית כאנטי-תזה לעבודה הזרה. כפי שנראה, מגמה זו משתנה בחציו השני של החלק הראשון.

חלק א' 2 – ריכוז הפולחן כמקדם חברתי

למרות שכבר בויקרא (י"ז) נאסר על עם ישראל שחוטי חוץ, משה אומר:

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו יעשה" (דברים י"ב, ח')

לכאורה, עם ישראל כבר היו אסורים, אז כיצד "איש הישר בעיניו יעשה"?! האבן עזרא הסביר שאכן, הדיבור היה מופנה לאותם אנשים בעם ישראל שלא הקפידו על הציווי הראשון.

אולם, לכאורה הקריאה הפשוטה היא כפירוש הרמב"ן:

"אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל... כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם" (רמב"ן שם)

לפי הרמב"ן אכן אין קביעות למקום ההקרבה של ישראל, שכן המשכן הוא משכן נודד. לכן, המציאות במדבר הייתה אמנם של הקרבה במקום אחד – אבל המקום השתנה לפי איפה שנמצא המשכן. בתקופת המדבר אין שלילה גורפת לכל המקומות כמו שיתרחש בזמן המקדש.

אם כן, בחצי השני של החלק הראשון משה מעמת בין ימי המדבר לבין החיים בארץ. אין כאן מאבק תיאולוגי בין עבודת ה' לבין העבודה הזרה, אלא שינוי תפיסתי-חברתי. מעבר מימי המדבר, שם כל איש נמצא לכל היותר בתוך שבטו, ובין ימי הנחלה שבהם כל ישראל מרוכזים תחת כיפה אחת.

לאור דברים אלו, ניתן להסביר גם את הופעת "הלוי" בסוף הפסקה השנייה (פסוק י"ב), למרות שלא הופיע במחצית הראשונה. מסתבר, שכאשר הדיבור הוא במישור התיאולוגי, אין כל אזכור למשימת הלוי. אולם, כאשר אנחנו מדברים על סדר חברתי אחר, אכן שייך לדבר על הלויים.

יוצא אם כן, שבחצי השני של החלק הראשון יש חשיבות בריכוז הפולחן לא מבחינה תיאולוגית אלא מבחינה חברתית. המקדש איננו מרכזו של העימות הבין דתי אלא הופך להיות מוקד תרבותי פנימי של כלל ישראל.

חלק ב' – בשר תאווה ואיסור הדם

נפנה כעת לדון בחידוש של החלק השני (פסוקים י"ג-כ"ז) על פני החלק הראשון. כפי שציינו, עיקר עניינו של החלק השני הוא בתגובה לאיסור הבמות שהתחדש זה עתה לבני ישראל. עד עתה חיו ישראל בתודעה שכל אדם שהתאווה לאכול בשר היה נדרש להקריב קרבן. בעת הכניסה לארץ, ובשל הריחוק העתידי של האנשים מהמקדש, התורה ראתה לנכון להתיר את בשר התאווה לשחיטה גם במקומות אחרים. זאת, בתנאי שלא יהיה הדבר קרבן בפני עצמו.

החידושים המרכזיים בחצי השני מתחילים מפסוק ט"ו, העוסק בהיתר של הטמא לאכול בשר ואיסורים שונים שנלווים לכך. כאמור, גם בחלק השני יש חלוקה פנימית לשני חלקים שחוזרים על דברים דומים למדי מבחינה לשונית:

חלק ב' – בשר תאווה ואיסור הדם

(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.

(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ.

(יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ.

(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.

(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם

וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ.

(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

(כד) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

(כה) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

(כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'.

(כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

את העיסוק בחזרות הנשנות בחלק זה נשמור לדיון במחצית השניה של חלק ב'.

חלק ב' 1 – בשר תאווה כקרבן?

באופן טבעי, היינו מצפים שבמסגרת היתר 'בשר תאווה' "בכל שעריך", גם לא יהיה צורך לשחוט – שכן שחיטה היא מאפיין של קרבן. אמנם, התורה, בצוותה על שחיטת בשר תאווה ועל איסור אכילת הדם (וחובת שפיכתו ארצה), מוכיחה לנו שאין לנתק לחלוטין את הקשר בין 'בשר תאווה' לבשר קרבנות.

בכוונת מכוון, מעמם לנו הכתוב את היחס בין מעשה הקרבנות ובין בשר התאווה. כך, איננו יודעים – כאשר אנו מדברים על 'בשר תאווה' – האם מדובר בחולין או בסוג אחרת של קרבן.

חלק ב'2 - רק חזק לבלתי אכול הדם

ניתן לראות, בפסקה השנייה של החצי השני, חזרה לשונית מרובה על האמור בחלק הראשון:

"אוכלה בשר... בכל אוות נפשך... הטמא והטהור יאכלנו... לבלתי אכול הדם..." (דברים י"ב)

חזרות אלה הן בוטות כל כך, עד שהן כמעט נחשבות 'העתקה ספרותית'.[6] אולם, ישנם פערים קטנים המשנים את התמונה וצובעים את הפסקה השנייה באור שונה לחלוטין.[7]

הדבר המודגש ביותר בפסקה השנייה של החלק השני, הוא המאמץ הרוחני באיסור אכילת הדם. הכתוב מבליט מאוד את הדברים, הרבה יותר מאשר בחלק הראשון:

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' " (שם, כ"ג-כ"ה)

מה מנסה התורה להשיג בהדגשה האינטנסיבית הזו כנגד הדם?

בפסקה הראשונה, כאמור לעיל, התורה מחדשת את איסור אכילת הדם, איסור שמצטרף לסימני השאלה סביב הדמיון בין 'בשר תאווה' לקרבן.[8] בפסקה השנייה, לא נראה שיש מגמה של דמיון בין הקרבנות לבין בשר התאווה. עיקר הדגש על הדם הוא שהדם הוא הנפש. כיוון שהדם הוא (המייצג של) הנפש, נאסרת הגישה אל הנפש יחד עם הבשר. את הבשר ניתן לאכול, אך את הרוח אין לאכול.

ההיתר הראשון של הבשר היה לאחר המבול. כבר אז, התורה נתנה דגש על כך שאין לאכול את הדם, בד בבד עם הציווי שלא להרוג בני אדם. בפשטות, בעולם שלאחר המבול אין מגמה של קרבנות. על כן, מסתבר שאיסור אכילת הדם מגיע כציווי מוסרי ביחד עם האיסור לרצוח.

על המילים "רק חזק ואמץ" מציע רש"י שני פרושים:

רק חזק לבלתי אכל הדם - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות..." (רש"י דברים י"ב, כ"ג)

נראה שאין אף פרשן שהלך בדרך של רבי שמעון בן עזאי. אצל פרשנים רבים, לעומת זאת, אנו מוצאים את האפשרות הראשונה, היותר מתקבלת על ידי הפשט. לפי אפשרות זו ישראל היו להוטים אחרי אכילת דם, ועל כן ראתה התורה לנכון להדגיש את האיסור באכילת הדם.

מדוע היו ישראל להוטים כל כך לאכול דם?

הרשב"ם ורבי יוסף בכור שור נתנו הסבר טכני לגמרי לדברי רש"י. לדבריהם, כיוון שהדם מובלע בכל איברי הגוף ויש לעמול רבות על הוצאת הדם, היו אנשים שפשוט לא היו יכולים לחכות עד לסוף התהליך של הוצאת הדם. כעין זה כתבו גם כמה מחוקרי המקרא המודרנים. אולם, הדבר קשה מהמשך הכתוב "ועשית הישר בעיני ה'...". אם אכן התורה מצווה אך ורק איסור טכני, כיצד יכול להיות שציווי טכני שכזה מקבל תיאור של שכר כל כך גבוה של 'הישר בעיני ה'...'.

מתוך היכרות עם הווית העולם האלילי בתקופתם, נראה שיש ללכת בדרך אחרת. ממסמכים ארכיאולוגיים מתגלה שהדם שימש בשביל לצבור כוח מאגי, באמצעותו היה ניתן להגיע לחוויות מטאפיזיות, תקשור עם שדים, עשיית ניחושים ושאר פעולות אליליות. בסיפור "אנומה אליש" (מיתוס הבריאה הבבלי), מתואר סיפור הבריאה של האדם. בסיפור זה מתואר האדם כמי שנבנה מחומר ("טיט") ודם שהגיע משחיטת אחד האלים הרעים.[9] התורה מכירה במשיכה של התפיסה הפגאנית להגיע לכוחות שמימיים דרך אכילת הדם. זו הסיבה שהיא מחזקת את ישראל שלא לאכול את הדם במספר רב של פעמים.

אם נבחן לעומק את החצי השני של החלק השני, נראה שמעשה הקרבנות מוזכר רק בסוף – להבדיל מהחצי הראשון שפותח במעשה הקרבנות. דברים אלה מגבשים אצלנו את הטענה, שהחצי הראשון עסק ביחסי הגומלין בין הקרבן ובין בשר התאווה בעוד שהחצי השני עסק ביחסי ישראל והעמים בעניין איסור הדם. המטרה של החלק האחרון היא להרחיק, רוחנית, את ישראל מהדם.

ד. סיכום

חילקנו את עיקר הפרק לשני חלקים, ובהם שני חצאים המתמקדים בנושאים אחרים. עיקר הדיון בחלק הראשון הוא על המקום אשר יבחר ה' – חציו הראשון היה בעל מגמה תיאולוגית-רוחנית, ואילו הדיון בחצי השני היה בעל מגמה חברתית-פנימית. בחלק השני עיקר הדיון היה סביב בשר התאווה ואיסור הדם – חציו הראשון קידם את יחסי הגומלין בין בשר התאווה לבין הקרבן, ואילו חציו השני היה בעל מגמה תיאולוגית-רוחנית, מול האופן שבו נתפס הדם אצל יתר אומות העולם.

לא קשה להבחין, שלפנינו ניצב מבנה כיאסטי בתוך הפרק. במרכז נמצא היחס למחנה ישראל – העיסוק במקדש כבעל נטייה קולקטיבית חברתית וגם שאלת בשר התאווה אם הוא קרבן או אם הוא חולין, אלו שאלות פנימיות הנוגעות למחנה ישראל. מסביב, יש את הדיונים הנוגעים בתפיסות הכלל עולמיות, בין אם מדובר באיסור הבמות ובין אם מדובר באיסור אכילת הדם.

א,1: מקדש ביחס לאומות העולם.

א,2: מקדש ביחס לכלל ישראל.

ב,1: בהמת החולין ביחס לקרבן.

ב,2: היחס לדם כמו עובדי האלילים.

לקריאה בתבנית הזו, יש גיבוי גם בפסוקי סיום היחידה:

[1] בחז"ל מכונה התופעה "איסור במות", בעוד שהמינוח המחקרי הוא "ריכוז הפולחן". אנו נשתמש במינוח המחקרי על אף חסרונותיו, כיוון שהוא מתאר, בלשון תמציתית, את הרעיון.

[2] כששלמה המלך נושא את דבריו בחנוכת בית המקדש, הוא מתמקד במגמה של ספר דברים, משום שאין אפשרות ש-ה' בעצמו ישכון בתוך בית. לפי השקפתו של שלמה, בית המקדש אינו בית ה' אלא בית תפילה:

"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מלכים א' ח', כ"ז-כ"ט)

3][ ברם, הרמב"ן אומר שזהו פשט הקריאה.

[4] האבן עזרא אחז אך ורק בפרוש הראשון של רש"י.

[5] כך למשל, בשנת 2009 התגלה מקדש בעל עתיק סמוך לתעלת סואץ, שעל פי ארכיאולוגים מטרתו הייתה שהאל ישמור על הגבול מפני המצרים.

[6] הדגשותינו לעיל היא חלקית בלבד. בנקל ניתן למצוא עוד מספר הקבלות.

[7] לא נראה שיש כאן העתקה לצורך ההדגשה רטורית – שהרי פחות או יותר כל הפסקה מועתקת לחלוטין!

[8] אמנם חז"ל כבר אמרו בפשטות, שמעשה השחיטה כשר בזר ואיננו נחשב כמעשה הקרבנות כמו שפיכת הדם. בכל זאת, הפרקים הראשונים בחומש ויקרא מתארים את השחיטה כחלק אינטגרלי מהקרבן ולכן נוצרת זיקה גם בעצם השחיטה בין הקרבן ובין בשר התאווה.

[9] לאור תיאור זה, אנחנו יכולים להבין עד כמה התורה מגחכת על תפיסה זו מפני שהקב"ה מתואר בתור מי שנופך באדם נשימה בלבד. בעוד שהאלילים היו צריכים להשתמש בדם של אחר כדי ליצור את האדם, הקב"ה לא נעזר בשום דבר ויצר את האדם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)