פרשת שופטים - מצות המלחמה

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת שופטים - מצוַת המלחמה

כמצווה תקכ"ז מונה ספר החינוך את המצווה "לעשות מלחמה כמשפט הכתוב בתורה". מצווה זו מורכבת משני חלקים: הראשון - לקרוא אל האויב לשלום לפני שפותחים במלחמה נגדו, והשני - היתר אכילת מאכלי הנוכרים שנמצאו בשעת המלחמה.

חחלק הראשון של המצווה כולל את השלבים שצריך לנקוט לפני הפתיחה במלחמה: ראשית יש להציע לאויב לברוח, אם הוא אינו מסכים - עליו לקבל על עצמו עבדות (שלא להרים ראש נגד ישראל), מס (למלא צרכי ישראל בחינם) ושבע מצוות בני נח, ואם הוא אינו מסכים לתנאים אלו - פותחים נגדו במלחמה.

נחלקו הראשונים באילו מלחמות נאמרו שלבים אלו. החינוך והרמב"ם סוברים שהם נאמרו בכל המלחמות, בין במלחמות רשות ובין במלחמות מצווה, ואילו רש"י והתוס' סבורים שהם אמורים רק במלחמות רשות. לדבריהם, במלחמת ז' העממים אין צורך להקדים שלבים אלו למלחמה. הרמב"ן סבור גם הוא שהשלבים אמורים בכל סוגי המלחמות, אך הוא קובע שבמלחמת רשות אין צורך בקבלת שבע מצוות בני נח.

גם על חלקה השני של המצווה נחלקו ראשונים. הרמב"ם סבור שההיתר חל רק כאשר אנשי הצבא רעבים ואין להם מאכלי היתר לאוכלם, והוא כולל את כל סוגי המאכלים - כולל מאכלי איסור השייכים לישראל וכולל תקרובת עבודה זרה. הרמב"ן, לעומתו, סבור שההיתר נאמר רק על שלל נוכרים, והוא חל בכל מלחמה, אפילו אם הלוחמים אינם רעבים במיוחד. אמנם, לדעת הרמב"ן ההיתר נאמר רק במלחמות הארץ המובטחת, וה"מנחת חינוך" לומד מדבריו תנאי נוסף - שכיבוש השטח יהיה כדי לשבת בו, ולא רק כדי להשיג שלל.

מסתבר, ששלל המחלוקות נארגות לכלל עיקרון אחד. לדעת הרמב"ם, היתר זה הוא מדיני המלחמה, מעין הרחבה של פיקוח נפש בזמן מלחמה. לדעת הרמב"ן, לעומת זאת, ההיתר הוא מדיני ירושת הארץ ולקיחת השלל. לכן, לדעתו, ההיתר חל גם כאשר הלוחמים אינם רעבים, אך מאידך - הוא כולל רק את שלל הנוכרים, חל רק בשעה שצבא ישראל כובש את הארץ שהובטחה לו ע"י הקב"ה, ורק כאשר עם ישראל מתעתד לשבת בשטחים שהוא כובש.