פרשת תולדות – בין יצחק ליעקב

  • הרב אמנון בזק

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

 

א. ויאהב יצחק את עשו

פרשת תולדות עוסקת לכל אורכה בתולדותיו של יצחק. למעשה, זו היא הפרשה היחידה בספר בראשית העוסקת בו.

בין היתר, הפרשה מפגישה אותנו גם עם מערכת היחסים המורכבת שהייתה ליצחק עם בניו. במערכת יחסים זו נבקש לגעת בקצרה.

 

מרגע שגדלו הילדים וניכרו באופייהם השונים כל כך, הוברר שהבדלי האופי משקפים גם את הבדלי היחס של הוריהם כלפיהם:

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"    (בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח)

בעוד שאהבת יצחק את עשו מנומקת, "כי ציד בפיו", הרי שאהבת רבקה את יעקב איננה מנומקת. עם זאת, סביר להניח שדווקא אופיו התם והשקט של יעקב דיבר יותר ללבה של רבקה, מאשר אופיו המעשי והקשוח של עשו הצייד.

בשלב זה אין בכך כדי להביע עמדה ערכית כלפי השניים, אלא רק נטיית לב, המושפעת ממבנה האישיות של כל אדם באופן אישי.

השנים חלפו, ודברים רבים עברו על יצחק. בערוב ימיו, לקראת סוף הפרשה, שוב חוזרת התורה לעסוק ביחסים שבין יצחק ורבקה לילדיהם, לקראת הברכות שעתיד יצחק לברך את בניו.

אולם, עוד קודם לכן מדגישה התורה נקודה אחת:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"     (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה)

חשיבות רבה יש בתיאור זה במקום זה. ניתן ללמוד מכאן, שאהבתו של יצחק לעשו לא פגמה בראייה מפוכחת של אישיותו הבעייתית. האהבה לא כסתה על הפגם שהיה בכך שעשו לקח מבנות כנען, שגרמו ליצחק ולרבקה מורת רוח.

על רקע זה, ניתן להבין את התנהלותו של יצחק בפרשת הברכות.

בראש ובראשונה נזכיר, שברכת יצחק לעשו לא כללה את הברכה הרוחנית המשמעותית, ברכת אברהם. את ברכת אברהם העניק יצחק, בסופו של דבר, ליעקב.

לעומתה, הברכה שאותה ייעד יצחק לעשו התמקדה במישור הגשמי:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ"   (שם כ"ז, כ"ח-כ"ט)

ברכה זו מתמקדת בשבחה של הארץ שבה יחיו עשו וצאצאיו, ובשלטונו של עשו על אומות העולם. אולם, אין בכך ביטוי הערכה כלפי אישיותו הרוחנית של עשו.

זו הסיבה, שאין ברכתו של עשו כוללת את הברכה שאותה קיבל יעקב בפרק שאחריו:

"וְאֵ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם"    (שם כ"ח, ג'-ד')

הבטחת הארץ וריבוי הזרע לא הייתה מיועדת לעשו -  שהרי יצחק הכיר בבעייתיות בדרכו הרוחנית של עשו ושל הנשים שאותן לקח.

מכאן ניתן להסיק מה הייתה כוונתו של יצחק. יצחק אהב את עשו בגלל יכולותיו המעשיות בתחום הגשמי, ומשום כך ברך אותו בברכות רבות המדגישות תחום זה.

ב. בני

נמצא, שאישיותו של יצחק הייתה קרועה בין אהבתו הרגשית לעשו ובין הכרתו באופיו השלילי.

בשלב זה, לא נאמר בתורה דבר על יחסו של יצחק ליעקב. יחד עם זאת, התורה מדגישה עד כמה גדול היה הפער בין יחסו של יצחק לעשו לבין יחסו ליעקב, בעזרת שימוש במילה "בני". מילה זו מופיעה בפרשתנו 14 פעמים,[1] כולן בפרק כ"ז.

השימוש במילה זו נחלק באופן מובהק וברור בין יצחק לרבקה. הפרק פותח בשימושה של מילה זו ביחסו של יצחק לעשו:

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי"  (שם כ"ז, א')

כשיצחק פונה לעשו, אין הוא פונה אליו בשמו הפרטי, אלא בכינוי "בני". ניכר מתגובתו של עשו, שהוא רגיל לכינוי זה ונענה לו בטבעיות רבה.

בהמשך, התורה מתארת עד כמה כל אחד משני ההורים רואה בבנו האהוב את "בנו":

"וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי"   (שם ה'-ז')

רבקה שומעת "בדבר יצחק אל עשו בנו", והיא גם שומעת היטב בקולו של יצחק את התייחסותו לעשו כבנו. משום כך, היא פונה ליעקב "בנה", ומספרת לו על מה ששמעה.

לאחר מכן, היא פונה אליו ומייעצת לו מה לעשות, תוך שגם היא משתמשת בכינוי "בני" – אך ביחס ליעקב, כמובן:

"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ..."    (שם ח')

גם כאשר מבטא יעקב את חששו מכך שהתרמית שאמו מבקשת ממנו לעשות תתגלה, וכך תבוא עליו קללה ולא ברכה, מרגיעה אותו אמו:

"וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי"    (שם י"ג)

לא נעסוק במסגרת זו בשאלה המוסרית של גנבת הברכות, באחריות הרובצת על כך על רבקה ויעקב, ובמחיר ששילם יעקב על מעשה זה לאורך שנות חייו. ניצמד לעיסוק במערכת היחסים שבין יצחק ויעקב, שאותה ניתן לנתק משאלה חשובה זו.

הדרמה מגיעה לשיאה עם הגעתו של יעקב ליצחק:

"וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי"     (שם י"ח)

בשלב זה, יצחק איננו יודע מי הוא הפונה אליו. הפנייה "אבי" יכולה להיות על ידי אחד מבניו, אך היא גם יכולה להיות על ידי אחד מעבדיו ומאנשי ביתו, שהרי זוהי צורת פנייה מקובלת כלפי אדם מכובד.[2]

גם המענה "מי אתה בני?" איננו מתייחס, כמובן, לבן במובן הצר, אלא לאדם צעיר ממנו, יהיה אשר יהיה.[3]

אולם, מכאן ואילך ההתייחסות הופכת להיות יותר ספציפית:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ"  (שם י"ט)

יש לשים לב לכך, שיעקב איננו משיב ליצחק כפי שעשו השיב לו בהמשך: "אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו". מסתבר, שיעקב לא היה מודע מספיק עד כמה המילה "בני" היא חלק בלתי-נפרד ממערכת היחסים שבין יצחק לעשו, ועד כמה טבעי היה לעשו להוסיף אותה לתוך שאלה פשוטה זו. ייתכן גם, שיעקב לא העיז להעלות על דל שפתיו את המילה הטעונה "בני|" ולייחס אותה לעצמו.

יצחק סובר שעשו הוא העומד לפניו, ולכן הוא פונה אליו בשאלה המטרידה אותו:

"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנָי"     (שם כ')

לאור הדברים שהעלנו מסתבר, שזוהי הפעם הראשונה בחייו של יעקב שבה יצחק פנה אליו באופן ישיר והשתמש במילה "בני". למרבה הטרגדיה, יצחק השתמש במילה זו כלפי יעקב אך ורק כאשר סבר שהוא עשו.

עוד פעמיים עתיד לחזור יצחק באוזניו של יעקב על צירוף המילים "בני עשו", לפני שיברך אותו:

"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא..."          (שם כ"א)

"וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי"   (שם כ"ד)     

כאשר יצחק משתכנע שעשו הוא העומד לפניו, הוא שב ומכנה אותו "בני", ללא תוספת. הרושם העולה מן הדברים הוא שאין צורך להוסיף על המילה "בני" דבר, משום שברור שהיא מתייחסת לעשו:

"וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'   (שם כ"ה-כ"ז)

גם תוכן הברכה של יצחק, הסבור שהוא מברך את עשו, איננו פוסח על ההיבט הטעון ביחסי ההורים והבנים:

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ"    (שם כ"ח-כ"ט)

מעבר לברכה הגשמית, יצחק מדגיש את שלטונו של עשו על אחיו.

באופן מיוחד יש לשים לב לביטוי "בני אמך". נראה, שיצחק מודע לכך שיעקב הוא "בנה" של אמו, ולכן אין הוא אומר "בני אביך", כפי שעתיד יעקב לומר לבניו – "יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית מ"ט, ח').[4]

בכך, מדגיש יצחק את מעלתו של עשו על פני יעקב, שאכן תבוא לידי ביטוי בפן הגשמי גם בעתיד.

ג. גם ברוך יהיה

כאשר מגיע עשו, מתבררת התרמית של יעקב. תגובתו של יצחק מפתיעה עד מאוד:

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"      (שם ל"ג)

מתחילת דבריו של יצחק נראה, שכל כולו נרעש ונרגש מן העבודה שמישהו הטעה אותו וקיבל את ברכתו. מדוע אפוא מוסיף יצחק בסוף דבריו את המילים "גם ברוך יהיה"? האם לא היה מתאים יותר סיום שבו יטיח יצחק קללה במי שהטעה אותו?

מסתבר, שהפער שבין תחילת הפסוק לבין סופו נובע מכך שבין לבין הבין יצחק למעשה מה קרה. כפי שהוא עתיד לומר בעוד רגע קט לעשו:

"בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"           (שם ל"ה)

משהבין יצחק שיעקב הוא זה שלקח את ברכת עשו, הוא מיהר לומר "גם ברוך יהיה". נראה, שיצחק הבין שגם הברכה הגשמית שאותה ייעד לעשו, שלקח נשים כנעניות שהיו למורת רוח ליצחק ולרבקה, לא הייתה ראויה.

מכאן ואילך, נראה שהולך ונוצר ריחוק מסוים בין יצחק לעשו. 

כך גם ניתן להבין את תגובתו של עשו:

"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי"     (שם ל"ד)

סביר להניח שדווקא הסיומת של דברי יצחק הייתה זו שקוממה את עשו. משום כך, בעוד שחרדתו של יצחק מתוארת במילים "חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד", הרי שזעקתו של עשו גדולה עוד יותר: "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד". עשו הבין שלא רק שברכתו נלקחה, אלא שגם אביו שינה במקצת את טעמו.

בהתאם לכך, יצחק איננו ממהר להיענות לבקשת עשו:

"וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"  (שם ל"ה)

עשו מנסה פעם נוספת, תוך שהוא מנסה להציג בפני יצחק את אופיו של יעקב, ואף מפציר בו למצוא מקום לברכה גם לו בעצמו:

"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה"  (שם ל"ו)

אך גם בפעם הזאת יצחק מתחמק:

"וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי"    (שם ל"ז)

יצחק עדיין חש ברגשות אהבה כלפי עשו, שאותו עדיין הוא מכנה "בני". אולם, זוהי גם הפעם האחרונה.

יצחק מחליט בכל זאת להעניק לו ברכה, רק לאחר שעשו מגיע לתחושה של יאוש:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"     (שם ל"ח)

אולם, בברכה שמעניק לעשו יצחק מנציח, למעשה, את הברכה שקיבל יעקב:

"וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ"          (שם ל"ט-מ')

ברכה זו, כך נראה, רק החריפה את מצבו של עשו:

"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי"      (שם מ"א)

בדברינו ראינו את התהליך שעבר יצחק במהלך הדברים. כפי שראינו, תהליך זה השפיע באופן משמעותי על יחסו כלפי עשו. כפי שנראה להלן, השפיע גם על יחסו ליעקב.

ד. ברכת אברהם

בסיומו של הסיפור, חוזר יעקב לאמו. אותה האם, שהכינוי "בני" מופנה בפיה דווקא אליו, מתוך הידיעה שהוא אכן יעקב.

רבקה מבקשת למלט אותו מזעמו של עשו:

"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה"            (שם מ"ג)

רבקה אף פונה אל יצחק, תוך הבחנה ברורה בין דמויותיהם של יעקב ושל עשו:

"וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים"           (שם מ"ו)

יצחק, בהמשיכו את הקו המכיר במעלתו הרוחנית של יעקב, מעניק לו, כאמור, את ברכת אברהם:

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם"     (שם כ"ח, א'-ד')

יצחק מצווה את יעקב לא לחזור על טעותו של עשו ולא לקחת אישה כנענית. בהמשך לדברים אלו, מעניק יצחק ליעקב את הברכה המשמעותית ביותר הנמצאת תחת ידו, "ברכת אברהם".

כאמור, ייתכן שמלכתחילה ייעד יצחק ליעקב ברכה זו. אולם, מכל מקום ניכרת כעת ההבחנה הרוחנית שעושה יצחק בין יעקב לעשו, כשהוא מבקש ממנו לא לעשות את הטעות שעשה עשו.

אכן, גם ברגע זה אין יצחק מכנה את יעקב "בני". לאורך כל חייהם, רבקה מכנה בתואר זה רק את יעקב, ויצחק רק את עשו.

יחד עם זאת, אהבתו הייחודית של יצחק לעשו לא טשטשה את ההבדלה המשמעותית בין אורחות חייהם של שני הבנים.

ה. אחרית דבר

לאחר ששמע עשו על ברכות יצחק ליעקב, הפרשה מסתיימת בפסוקים הבאים:

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה"   (שם, ו'-ט')

כזכור, לפני פרשת הברכות נאמר על נשותיו של עשו כך:

"וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (שם כ"ו, ל"ה)

כעת, לאחר פרשת הברכות, נאמר רק:

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (שם כ"ח, ח')

נראה אפוא, שלאהבתו של יצחק את עשו הייתה גם השפעה מסוימת על דרכו. אף שלא גירש את נשותיו הכנעניות, מכל מקום הוא הוסיף את מחלת בת ישמעאל לנשותיו.

את הנטייה החיובית של עשו יש אפוא לזקוף לזכותה של אהבתו של יצחק אליו, אהבה שאינה תלויה בדבר. 

 

[1]. פעמים רבות מילים מנחות מופיעות בפרשה שבע פעמים או בכפולות של שבע. דוגמאות נוספות להופעתן של מילים מנחות 14 פעמים ניתן למצוא, למשל, במספר ההופעות של המילה "צבא" במפקד בני ישראל (במדבר א'), במספר הופעות שם ה' בשירת דבורה (שופטים ה'), במספר ההופעות של המילה "שמים" בתפילת שלמה בבניין המקדש (מלכים א', ח') או במספר הופעותיה של המילה "זהב" בפרק על ריבוי הזהב במלכות שלמה (מלכים א' י').

[2]. על התואר 'אב' כתואר כבוד ראו, למשל: "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ה, ח'), וכן: "שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן (שופטים י"ז, י'; ועיינו שם י"ח, י"ט). על הפנייה "אבי" לאדם מכובד ראו, למשל, שמואל א' כ"ד, י"א. מלכים ב' ב', י"ב. שם ו', כ"א. שם י"ג, יד.

[3]. "בני" כפנייה לאדם צעיר הנמצא במדרגה נמוכה יותר מופיע במקרא פעמים רבות, כגון בראשית מ"ג, כ"ט; יהושע ז', י"ט; שמואל א' ג', ו' ו'-טז. שם ד', ט"ז ועוד רבים.  

[4]. אמנם, כפי שציין רש"י, ליעקב היו ארבע נשים וליצחק רק אחת, ולכן ניתן לומר שזוהי סיבת ההבדל שבין לשונו של יצחק, ללשונו של יעקב. ברם, עקרונית לא הייתה סיבה ליצחק לומר דווקא "בני אמך", ולכן נראה שיש לבחירה בלשון זו משמעות, המשתלבת היטב במהלך הכללי של הפרק.