צדקה בארץ ישראל וחוץ לארץ

  • הרב איתן בן-דוד

לזכר נשמת הגאון והצדיק ר' אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

 

דברים פרק טו

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

רמב"ן דברים פרק טו פסוק יא

ואמר "מקרב הארץ", לרמוז על כל הישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות, ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט), בארץ ובחוצה לארץ:

[רבינו] בחיי דברים פרק טו  

  1. ומה שהתחילה הפרשה "באחד שעריך בארצך" וסיימה ג"כ "בארצך", יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ אף על פי שהיא חובת הגוף בכל מקום, והוא הדין לכל שאר המצות שעיקר חיובן בארץ, כי כן הזכיר בתחלת הפרשה: אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ, לפי שהמצות כלן הן משפט אלהי הארץ, שכבר הזכירו רז"ל כי בעשותנו אותן בחו"ל הוא כדי שלא נשכחם כשנחזור לארץ, והוא שאמרו רז"ל (ספרי עקב מג): (דברים יא, יח) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזה, כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, וכן הוא אומר: (ירמיה לא, כ) "הציבי לך ציונים".

 

  1. או יהיה באור מלת "בארצך" אפילו בארצך, וזה מחייב על מצות הצדקה בחוצה לארץ כי חובת הגוף היא בכל מקום, ומצוה מושכלת היא. וטעם הפרשה: השמר לך, שלא תאמר "קרבה שנת השבע שנת השמטה", ואם אני צריך להשמיט מעותי או קרקעותי בארץ איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד מכל צד, ועל כן אמר: ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו', על כן אנכי מצוך לאמר שתפתח ידך לעניך ולאביונך אפילו בארצך שאתה משמט שם את שלך בין שמטת קרקעות בין שמטת כספים שם אני מזהירך על הצדקה, כי השי"ת יברכך על זה ויוסיף על שלך, וכל שכן שאתה צריך לתת צדקה בחו"ל שאין שם שמטת קרקעות. ולמדנו מזה כי כשהזכיר "בארצך" לא בא למעט חוצה לארץ שאם היתה הכונה בארץ דוקא היה מזכיר הכתוב "כי תבאו אל הארץ" או "בבאכם אל הארץ", כענין שמצינו במצות התלויות בארץ.

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קטז  

 באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז  

הלכה יג

עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יג

(קב) לעניי עיר אחרת. (רלז) ואפי' היא מא"י (רלח) ואם שניהם מעיר אחרת עניי א"י קודמין לעניי חו"ל (רלט) ועניי ירושלים קודמין לשאר א"י וכ"ז דוקא להקדים ולא לדחות נפשות ולכן אם יש ליושבי ירושלים אפי' רק לחם צר שוב אין להם קדימה עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו לכסות ומותרות יש דין קדימה למוקדם עד שיהי' שוה בשוה (רמ) וכן בעניי עירך ועניי עיר אחרת אבל קרובים קודמין לעניים אחרים לכל צרכיהם אפי' אין לעניים אחרים מחיה וכסות כלל:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא  

סעיף ג

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, ד שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, ג] וכן הנותן מתנות ה לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ד] ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא (ב) קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו ו קודמין לעניי (ג) עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור).

הגה: ה] והקבועים בעיר קרויים עניי העיר, <ב> והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך). (ד) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ.

הגה: ו] פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, ז והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן. (הכל בטור).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא סעיף ג  

ו קודמים לעניי עיר אחרת - משמע אפי' עיר אחרת של ארץ ישראל וכ"כ הב"ח:

יחזקאל פרק טז  

(מח) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ:

(מט) הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה:

 

REtitain Bendavid-pic4

 

 

REtitain Bendavid-pic5

 

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין  

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ....שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.