נדמה שהמפתח לפתרון שאלה זו טמון בהבדל בין צרעת לבין שאר הטומאות המפורטות בפרשיות. לטומאות האחרות – יולדת, זב, נדה, בעל קרי וכו' – יש מכנה משותף אחד, והוא הקשר לעולם הטבע. בעיסוקה בנושאים אלה התורה בעצם מכירה בחוסר הנצחיות ובארעיות של עולם הטבע, ומתמודדת איתן בעזרת המושג טומאה, שמשמעותה החמצה או חסרון של חיים.

לעומת זאת, בצרעת, הקשר לעולם הטבע נראה כאינו קיים. הרמב"ן מאריך להסביר עד כמה הצרעת היא תופעה על טבעית, שמגיעה מן השמים. ראיה טובה לכך היא שהצרעת יכולה להיות בכל הגוף, אבל גם בבגד או בבית. אדם שיש לו צרעת אינו פונה לרופא, אלא לכהן, והוא מחליט מה יהיה המשך התהליך, הוא אשר מסגיר את המצורע, מטמא ומטהר.

בכך, ניתן להתייחס אל הצרעת כמודל, כתופעה המלמדת לא רק על עצמה אלא על הכלל כולו – אף מחלות, ושאר תופעות, הנראות הקשורות ונובעות מחוקיות טבעית, מאת ה' הן.

תובנה זו דורשת מאתנו לחפש את נוכחות השכינה, את הקדושה, בכל אספקט של החיים. ארץ ישראל קדושה משאר הארצות, שבת קדושה משאר הימים, אבל בכל מציאות החיים שלנו קיימת קדושה ברמה כלשהי, ועלינו לחפש אותה באופן תמידי.

נקודה זו מסבירה קישור מעניין שקיים בנביאים בין צרעת לבין מלחמה. הן אצל נעמן, שר צבא ארם, מוזכרת צרעת, והן ארבעת המצורעים מופיעים בהקשר של מלחמה. ניתן להצביע על כך שבשני תחומים אלו, צרעת ומלחמה, קיימת מחשבה ותחושה שמדובר בתחום המשולל מנוכחות שכינה.

אנחנו יודעים כמובן ש"אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז), אבל הרבה פעמים קל להתעלם מנוכחות ה'. כבר בתחילה, השליש אינו מוכן לקבל את הנבואה בדבר ירידת המחירים. לאחר מכן, ניתן לראות את ביטויו של אותו העיקרון במחנה ארם, ששמיעת הרעשים לא מסוגלת לקבל הסבר שאינו טבעי, עד כדי ההגעה להסבר הקלוש שישראל אולי שכרו את צבא מצרים או חתים בכדי שיעזרו להם נגד ארם. מי שיקרא בפרקים הקודמים את המצב הכלכלי והחברתי הנורא בו עם ישראל היה שרוי, יתקשה להאמין שארם מוכנים לקבל הסבר דחוק זה ולברוח בגללו. בסוף, מלך ישראל לא מוכן לקבל את סיפור הבריחה ומשוכנע שזו מלכודת צבאית מתוחכמת במיוחד.

הסמיכות בין נושא הצרעת לנושא המלחמה מסוגלת להדגיש שבשני נושאים אלו, מהלך העניינים מנוהל ע"י הקב"ה, ולא ע"י האדם.

 

 

נושא נוסף שניתן ללמוד מן פרשיות המצורע הוא לגבי התכונות המאפיינות את המצורע. חז"ל אומרים שעל שבעה דברים הנגעים באים.  המאפיין המשותף לכל הסיבות הוא היחס של האדם לעצמו כמרכז, הן כלפי בני אדם אחרים והן כלפי הקב"ה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בלשון הרע, שפיכות דמים, גסות רוח, וכו'.

תכונה זו באה לידי ביטוי בהפטרת פרשת תזריע. נעמן מרגיש שהוא מרכז העולם. כשר צבא ארם יש לו פקודים רבים, וזה גורם לו לאגוצנטריות ולאנוכיות, ולכן הוא מצטרע. כאשר הוא מגיע לאלישע, הוא לא מבין את ההצעה לטבול בירדן הקטן, הרי יש בדמשק נהרות גדולים ומרשימים הרבה יותר: "הלא טוב אבנה אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ויפן וילך בחמה." (מלכים ב', ה')

תהליך ההיטהרות שלו כולל תהליך של חזרה בתשובה והבנה שהמוקד אינו הוא עצמו. תהליך זה מצליח בסופו של דבר, ואכן חז"ל אומרים (גיטין נז:) "נעמן גר תושב היה".

לעומתו, גיחזי מנסה לקדם את המעמד שלו עצמו, לא חושב על ההשלכות של מעשיו, ולוקח תמורה כספית מנעמן. ממילא מובן שאלישע מקלל אותו "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם".

במשנה בסנהדרין גיחזי נמנה בתור אחד מאלה שאין להם חלק לעולם הבא בדיוק בגלל נקודה זו. חז"ל אומרים שגיחזי היה תלמיד חכם גדול, וזה גם מסתבר, כי הוא היה תלמידו של אלישע. בכל זאת, כיוון שהוא שם עצמו במרכז ולא השכיל לראות את סביבתו, אין לו חלק לעולם הבא.

דמות אחרת המופיעה ברשימה לא יוקרתית זו היא של ירבעם. גם הוא דמות מלאת כוחות ואמביציה, הנבחרת ע"י נבואה להנהיג את ישראל. בכל זאת, כאשר הוא מקבל את הצעת חלומותיו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו: "אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן", כל מה שמעניין אותו זה "מי בראש". כאשר הוא נענה שדוד יהיה בראש הוא עונה "אי הכי – לא בעינא".

במילים אחרות, "כל זה איננו שווה" לו, כיוון שהוא לא בראש, שזה לא השם שלו שבכותרת, שהוא לא נמצא באור הזרקורים.

 

מסר זה היה חשוב תמיד, אבל הוא חשוב שבעתיים בתקופה המודרנית בה אנו חיים. כיום, הרבה יותר קל לאדם לחשוב שהוא אחראי לגורלו, שהוא מנהל את העולם, ושלא קיימת שום התערבות של הקב"ה. בעבר, תחושת התלות, שבשבילנו שמורה ב"ה רק למקומות כמו בית חולים, הייתה קיימת בכל תחומי החיים. מחלות הרגו ילדים על ימין ועל שמאל, סיבוכים רפואיים היו דברים חסרי פתרון, והאדם הרגיש שהוא הרבה יותר תלוי בקב"ה. לכן, עלינו מוטלת משימה קשה יותר, דווקא בתוך עולם נוח ושלו אנו נדרשים להוציא את עצמנו מהמרכז ולראות במציאות גם את נוכחות הקב"ה.

בהקשר זה, המסר של הפרשה מורכב אפילו יותר. הפרשה נפתחת עם "אשה כי תזריע וילדה זכר", וידועה השאלה מדוע היולדת צריכה להקריב קרבן חטאת. גם היום כל אשה שיולדת מקריבה מעצמה למען המשכיות עמ"י, אבל הדבר נכון שבעתיים אם אנו מדברים על יולדות בתקופה הקדומה! כל הריון היווה מקור לסיבוכים, בכל לידה היו אחוזי תמותה משמעותיים. למה אחרי כל אותה הקרבה עצמית היולדת צריכה להביא קרבן חטאת?

בנוסף ניתן לשאול למה פרשיה זו סמוכה לפרשיית מצורע, ולא לדיני זבה ונידה, אליהם היא יותר מחוברת באופן טבעי.

 

נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שהתורה מנסה להדגיש את העובדה שגם בלידה, גם בתהליך שאינו רק טבעי אלא גם רצוי מאוד, יכול להיווצר חוסר איזון בעייתי, בו עלינו לטפל. הרבה פעמים לאחר הלידה האם מרגישה שהיא וילדה במרכז, ומתעלמת מהסביבה. קרבן החטאת בא כתגובה לחוסר איזון זה.

עלינו להשכיל לראות את העולם כמקום בו יש שכינה באופן תמידי, ומתוך כך על כל אחד להבין שהוא אינו במרכז.