ביצה | קדושת המועדות

קדושת המועדות מבוססת על שתי מקורות קדושה, האחת היא הקדושה הקבועה מששת ימי בראשית – קדושת השבת, כדברי הכתוב בבראשית וישבות ביום השביעי ויקדש אותו. השנייה היא קדושת הזמנים הנובעת ממעשיהם של ישראל המקדשים את המועדות ע"י יחודם בלוח השנה להיות ימי שביתה ממלאכה. בשיעור זה נבאר את גדריה השונים של קדושת הזמנים, כיצד היא נוצרת וכיצד היא בא לידי ביטוי בתפילה ובקידוש.

כיצד מקדשים את המועדות

בתורה מוכנים המועדות מקראי קודש, ומסביר הרשב"ם[1] כי הלשון מקרא בא להורות כי זמנים אלו מתקדשים ע"י קביעתם. במילים אחרות קדושת המועדים נובעת מן הפעולה של קביעתם כזמנים מקודשים בהם חל איסור מלאכה בתוך לוח השנה היהודי. אלא שכל זאת בזמן שבית המקדש היה קיים, אז היו עולים העדים לירושלים ומעדים על הלבנה בחידושה ואז היו מכריזים בי"ד מקודש מקודש ובכך הופכים את המועד למקרא קודש.

בזה"ז משהפסקו ישראל לקדש בראיה קידוש החודש נעשה ע"פ לוחות, לכאורה נעדרת פעולה הקריאה וא"כ עולה השאלה כיצד מתקדשים בזה"ז ? על שאלה זו עונה הרמב"ם בהלכותיו:

ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך. לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא.

לדעת הרמב"ם גם זמן שנקבע ע"פ חישוב ולא ע"פ ראיה הוא זמן הנחשב מקרא קודש, שכן פעולת החישוב והחלטה לקדש את היום שקולה לפעולה הראיה והקריאה. עד כדי כך שבי"ד בחו"ל אינם יכולים לחשב את הזמנים אלולא הם סומכים את מניינם על בי"ד שבא"י. כך שכאשר בי"ד בחול מחשב את הזמנים פעולתו היא בעצם גילוי מילתא, לבי"ד היושב בארץ המקדש את הזמנים גם הוא ע"פ חשבון.

בדבריו של הרמב"ם אנו מוצאים שני כיוונים שונים אודות האפשרות ליצירת קדושת המועדות, האפשרות הראשונה היא ראליסטית, באמצעות ראית הלבנה בזמנה ניתן להחיל את קדושת ר"ח ולקרוא מקודש מקודש. ע"פ תפיסה זו  קדושת המועדות נובעת מהמפגש של האדם עם התופעה של התחדשות.

האפשרות השנייה היא קדושה נונמליסטית ע"פ תפיסה זאת אין האדם צריך לפגוש את התופעה של התחדשות הלבנה. אלא באמצעות חישובים והכרעה כי ביום מסוים תתחדש הלבנה מתקדש החודש, בשונה מן הקדושה הראליסטית הנובעת מן הפגש עם האירוע הטבעי והתגובה הפיזית  של קריאת מקודש, בתהליך זה מתקדש החודש באמצעות המחשבה. 

אולם חידוש גדול מחדש הרמב"ם בסוף דבריו שאע"פ שקדושת המועדות הנקבעת ע"פ חישוב נוצרת במחשבת האדם, מחשבה זו צריכה להעשות דווקא בא"י. וזאת מתוך השיקול שאין מקדשים את החודש בחו"ל, ונשאלת השאלה מדוע ? ככל הנראה החשיבות לקביעת המועדות בא"י היא מתוך התפיסה כי שיכולתם של ישראל לקדש את הזמנים נובע מישיבתם בארץ אשר ה' אלוקיך בה. במילים אחרות קדושת המקום וקדושת ישראל הם אשר יכולים להביא לקדושת המועדות.

בסוף דבריו מוסיף הרמב"ם קביעה היסטורית מדהימה לפיה לאורך כל הדורות, גם כאשר הישוב היהודי בארץ היה דל ומדולדל לא בטלו בי"ד בארץ אשר חישבו את הזמנים וקדשו את המועדות. שאם לא כן לא היו יכולים בי"ד שבחול לקדש את המועדות 'וחלילה לאל מעשות זאת'. 

קדוש בתפילה ועל היין

על פעולת מקראי קודש שנעשית באמצעות בי"ד המחשב את הזמנים או ע"פ הראיה, נוספת פעולת הקידוש בתפילה ובקידוש היין[2] הפרטית של האדם[3]. בשבת פעולת הקידוש הפרטית של האדם מצטרפת אל הקדושה הקבועה מששת ימי בראשית, ואילו במועדות אשר קדושתם נובעת מן האדם הקודשה הנעשית בתפילה וביין היא הביטוי הפרטי והאישי של האדם לתהליך קידוש המועדות הציבורי. הסבר זה עולה בקנה אחד עם שיטת סבאי דפומפודיתא המופיע בגמרא בפסחים קיז: ונפסקה להלכה. אולם לצד הסבאים קיימת שיטת רבא שלא נפסקה להלכה, אולם היא משקפת תפיסה שונה אודות מטרת הקידוש בתפילה ועל היין.

בקידוש היין הנאמר ע"פ רוב ביחיד מוסיף האדם הפרטי את פן האישי שלו בפעולת המקרא קודש, אולם בתפילה לשיטת רבא הקדושה הנזכרת היא קדושת ישראל המתקדשים בקדושת הזמן. תפיסה יחודית זו מזכירה את מאמרו המפורסם של אחד העם יותר משישראל שמרו את השבת השבת שמרה אותם[4], לאמור השבת משפיעה על ישראל שפע רב שאינו תלוי בהכרח בפעולת הקידוש הזמנים של ישראל. ביטוי לתפיסה זאת ניתן למצוא במאמרי חז"ל כדגומת נשמה יתרה יש לו לאדם בשבת, העוסקים בערך המוסף שמקבל האדם מקדושת השבת.

יו"ט שחל להיות בשבת

יום טוב שחל בשבת מחיל את שני רכיבי הקדושה, קדושת השבת הקבועה וקדושת הזמנים המבוססת על מעשה מקרא קודש של ישראל . נחלקו הלל ושמאי כיצד בא הדבר לידי ביטוי בתפילה, לדעת הלל קדושת המועדת נבלעת בתוך קדושת השבת הקבועה את הקדושה הזמנית של קדושת הזמנים, ולכן מתפלל שבע ברכות בתפילה ואילו לשיטת שמאי מתפלל שמונה ברכות שכן קדושת השבת משמשת לצד קדושת היו"ט.

את מחלוקת הלל ושמאי הכריע רבי בשיטת ביניים לפיה בשבת שחל ביו"ט מתפלל שבע כשיטת הלל אולם בחיתומה של הברכה אומר מקדש השבת ישראל והזמנים, בכך המתפלל מביא לידי ביטוי את שתי הקדושות קדושת השבת הקבועה מששת ימי בראשית ולצידה קדושת הזמנים.

כפי שהראנו בשיעור זה, קדושת הזמנים היא תופעה יחודית בה יכולים בני האדם מכח סגולתם להוסיף על הקדושה הנצחית הקיימת בזמן, ביו"ט החל להיות בשבת נוצר מפגש יחודי בו הפן האישי של ישראל כמקדשי הזמן נפגש עם הקדושה הנצחית, לאורך הדורות קבלו חכמים את שיטת הלל, המחברת המבליעה את קדושת המועדות של ישראל בתוך קדושת השבת, אולם לאחר שבא רבי וחידש את ברכת מקדש השבת ישראל והזמנים תוקן הדבר, וחזרה וקבלה קדושת המועדות את בכורתה.

החידוש הגדול בדברי רבי שהוא חידש מודל שלישי בו קדושות המעודות היא קדושה מלווה לקדושת השבת ואינה נבלעת בתוכה. ובכך הראה רבי כי לצד הקדושה הנצחית מששת ימי בראשית יכול האדם לתת את הפן האישי שלו..