דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 100

קושר | 3

קובץ טקסט

 

בשיעור הקודם עסקנו בגדרי קושר, ובשאלה האם הכול תלוי בחיבור, או שיש יסוד נוסף מצד מעשה הקשר. בשיעור זה נעסוק בדרגות השונות בקשר לשיטות רש"י והרא"ש (גדרי קשר אומן לשיטת הרמב"ם והרי"ף, יידונו בשיעור הבא).

כזכור, לדעת רש"י והרא"ש מלאכת קושר בנויה על יסוד אחד בלבד, והוא שאלת מידת קיומו של הקשר אם הוא של קיימא או לא. מכיוון שיש לנו שלוש דרגות בקושר: חייב, אסור ומותר, עלינו להגדיר את משך הזמן של עמידות הקשר לדרגות השונות.

קשר שחייבים עליו: בהקשר זה יש לדון בשתי שאלות עיקריות:

  1. מה הוא משך הזמן שנחשב לעניין זה כקשר של קיימא?
  2. האם הדבר תלוי במחשבת הקושר, או  בדרכו של קשר זה מבחינה אובייקטיבית?

משך זמן הקשירה

ה'בית יוסף' דן בשאלה הראשונה ומדייק מדברי הראשונים כמה שיטות בעניין:

"ולענין עד אימתי יהיה עומד להתקיים ולא יתחייב חטאת, נראה מדברי רש"י שכתב ופעמים שמתקיים שבת או חודש - דכל שאינו עומד להתקיים יותר מחודש פטור וכל שעומד להתקיים יותר מחודש חייב. ורבינו לא חשש להזכיר זה מאחר דאשמועינן דאפילו בעומד להתקיים שבעה ימים איכא איסורא דהוא ז"ל לא נחית לבאר בחיבור זה משפטי חייבי חטאת. והגאון מהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: מצאתי בארחות חיים בשם ה"ר פרץ דכל קשר שעומד ח' ימים בלא התרה נקרא קשר של קיימא ושאפשר דמשום הכי כתב המחבר דהעומד להתקיים שבעה ימים פטור. ולפי זה שבעה ימים דנקט דוקא נינהו שאם עשוי להתקיים שמנה חייב חטאת הוי[1]... ורבינו ירוחם בחלק י"ד דנתיב יב כתב: '..יש קשרים שעושים אותם לעמוד ימים חצי שנה או שנה[2] וזהו קשר של קיימא שחייבין עליו חטאת כגון של בהמות שעושין להם באפסר בצוארם וקושרין שם טבעת והוא עשוי לעמוד שם ימים רבים ולפעמים אחר ימים רבים מתירו'"                                              (סי' שי"ז).

מן הדברים עולות שלוש שיטות: שמונה ימים, יותר מחודש, חצי שנה ומעלה.

אבל, לענ"ד נראה שאין לדבר בקשר של קיימא, על משך זמן מוגדר לקיומו. נראה לי כי ראוי יותר לנסח הדברים בדרך אחרת, והיא כי קשר של קיימא הוא קשר שאין לאדם תכניות להתירו.

נראה כי יש להביא ראיה לכיוון זה מן הסוגיה (עד:) שקבעה שקשירה ביתדות אוהלים, אינה של קיימא, כי הוא קושר על מנת להתיר. ומיניה יש להוכיח שקשר של קיימא הוא קשר שאינו קושרו על מנת להתיר.

והנה, רש"י כותב מספר פעמים לאורך הסוגיה (קיא:-קיב.) שקשר שאדם קושרו לעולם הוא קשר של קיימא. והטעם בזה ברור, וכפי שביארנו למעלה, שאם מהותו של קשר היא לחבר חיבור שיוצר דבר אחד, הרי כל זמן שיש תכניות להתירו ולהשיבו לקדמותו, אינו דבר אחד. ואף הט"ז הסכים כן, ותמה על הב"י:

"אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן... ולענין חיוב נרא' מדברי רש"י שכ' ופעמים שמתקיים שבת או חדש דכל שעומד להתקיים יותר מחדש חייב עכ"ד ב"י והם תמוהים מאד ואינם מסתברים כלל לפע"ד דודאי יש על רש"י עצמו לתמוה לפי הבנת הרב"י דאטו שבוע או חדש כתיבי באוריית' דנימ' פחות משבוע מותר ויותר מחודש חייב? ותו דהא כשזכר רש"י שבוע זכר ג"כ שבועיים וכי היכי דבשבועיים ודאי לית לך דיוק דפחות משבועים מותר, ה"נ לא תידוק משבוע! אלא העיקר הברור דלא חודש ולא שבת היום, אלא כמ"ש ולזה נתכוין גם רש"י להורות דאין חילוק בין חיוב לאיסורא רק בקביעות זמן בדעתו והחיוב באין זמן כלל והאיסור ביש זמן יהיה מה שיהיה הן שבוע הן חדש וה"ה יותר מחודש דכל שבאנו לקיצבת זמן אין חילוק בין שני ימים לחצי שנה דהכל אסור ואין חיוב ושבוע דנקט רש"י הוא לפי הענין דמיירי ממנה בגמרא[3]"                                        (סי' שי"ז, ס"ק א)  

ודע עוד, שקשר שאינו מתכנן להתירו, וקיימת אפשרות שיתירו מסיבה כלשהי, הוא קשר של קיימא שחייבים עליו. זו הרי בדיוק הדוגמה אותה למדנו ממשכן מצדי חילזון, שהאדם היה קושר את הרשת בלא תכניות להתירן, אלא שלעתים הוא נזקק להתיר ולקשור, ואע"פ כן נחשב קשר של קיימא, כי העיקר הוא כל קשר שאין תכניות מוגדרות להתירו. ממילא, הוא הדין איפכא, בקשר שמתכנן להתירו וקיימת אפשרות שלא יתיר אותו ויישאר לעולם, שאינו קשר של קיימא מן התורה, כיוון שכרגע בדעתו להתירו.

האם קיים גם גדר אובייקטיבי למהותו של הקשר?

הבאנו למעלה דברי הט"ז שכתב:

"הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם..."   (ס"ק א).

ה'ביאור הלכה' הבין כי דעת הט"ז היא שהקריטריון היחיד לקביעת מהותו של קשר תלוי בדעת הקושר, ומפני זה דחה דבריו:

"ולפי זה אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא או בקטרי דאושכפי אם דעתו בעת הקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשהו אושכפי בעצמו. ולפענ"ד צע"ג בזה. דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו"                (ריש הסימן ד"ה הקושר).

אמנם, לענ"ד אין הכרח שהט"ז יחלוק על זה, ועיקר דברי הט"ז נועדו להגדיר מה נחשב קשר של קיימא, ולאפוקי מדברי הב"י בשיטת רש"י שדיבר על חודש וכיו"ב. אפשר בהחלט שגם הט"ז סבור שיש שני סוגי קשרים בעולם, יש קשרים שיש להם משך זמן אובייקטיבי מקובל, ובזה יש להתחשב במנהג העולם ולא בדעת הקושר, ורק בקשר שאין לו משך זמן מקובל, תלוי הדבר בדעת הקושר עצמו.

מכל מקום, אף שבדעת הט"ז יש להתלבט, ברור שזוהי שיטת ה'ביאור הלכה', אשר יישב בזה שתי קושיות שעלו בפוסקים בעניין:

כתב ה'פרי מגדים':

"מריש הוה קשיא לי למה כשאין לו ציצית אסור להטיל בשבת דקשר עליון דין תורה (מנחות לט.) וחייב משום קושר, אמאי, יחשוב שלמוצאי שבת יתיר מיד, ופטור אבל אסור ובמקום מצוה לא גזרינן, וכל שכן כבוד הבריות דוחה דרבנן... אם כן מי שאין לו ציצית יעשה כו'"                                                              (אשל אברהם ס"ק ו').

ור' עקיבא איגר הקשה:

"מתני' וקושרין בשבת, בשו"ע (שי"ז, א) ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משיעורי תורה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא. וקשה לי מסוגיא דעירובין (קג.) גבי נימא במקדש דהוא לדבר מצוה, יחשוב להתירו ביומו אחר השיר, ומכ"ש לשיטת הרא"ש וטור דאף בלא דבר מצוה שרי וצ"ע"                                                 (שבת קנז.).

שתי קושיות אלו, נפתרות באופן פשוט על ידי דברי ה'ביאור הלכה'. שהרי לשיטתו, קשר ציצית ונימא של כינור שנפסקה, קושרים אותם בדרך כלל לעולם, וכיוון שיש משך זמן אובייקטיבי, אין להתחשב בכוונת האדם הקושר.

מכלל הדברים למדנו שהפמ"ג ורעק"א סוברים שיש לתלות תמיד בדעת האדם הקושר. ועיין פמ"ג שתירץ קושייתו באופן אחר:

"ויש לומר כל שלפעמים מבטלו כי כן הדרך אסור מן התורה"                (שם).

במבט ראשון נראה שמכוון לתירוץ הביאור הלכה, שקשר שדרך העולם להשאירו אסור מן התורה ולא מתחשבים בדעת האדם. אבל לאחר העיון נראה, שסבור שהואיל ויש אפשרות שיימלך בדעתו ויניחנו כך לעולם, יש בזה איסור תורה. זאת, על פי החידוש שכתב המג"א:

'ומצאתי כלל אחד, כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אף על פי שתחלת עשיתו לא היתה על מנת להניח שם אסור, הלכך הקשר שעושין בקורדילא"ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר, אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא היתר הקשר אסור לקשור, כי קשר של קיימא הוא[4]'

                                                   (ס"ק כ', בשם הכלבו בסי' לא).

ונוטה הפמ"ג כאן לחוש לאפשרות כי הכלבו והמג"א אוסרים זאת מן התורה, אבל בהמשך הוא מתלבט בעניין:

"וכי תימא יקשור על מנת להתיר במוצאי שבת מיד, יש לומר כמו שכתב [מ"א] אחר כך בשם כל בו אם נמלך לפעמים ומבטלו אסור אף על פי שאין דעתו להניחו שם. ומיהו יש לומר אסור אבל אין חייב חטאת כשדעתו שלא יניח שם לעולם. ומכל מקום כשאין לו בגד ללבוש בשבת כי אם ארבע כנפות ואין בו ציצית לא נתיר לו משום כבוד הבריות ודעתו ליטול אחר שבת מיד, דבשבת יוכל ללבוש מפני כבוד הבריות בלא ציצית"                            (אשל אברהם ס"ק כ)..

ומוכח מדבריו דס"ל דאזלינן בתר דעתו, אלא שיש חשש שיימלך להשאירו, ולכן אסרוהו. ולשיטות אלו, שמא יש לתרץ מה שלא התירו לקשור הנימא או הציצית בשבת, הוא משום שכוונתו האמיתית, ומצד עצמו בודאי היה מעוניין בכך שיישאר לעולם, אלא שמפני הל' שבת אומרים לו שיכוון להתירו, בזה אין להתחשב בדעתו, שאינה דעה שלמה, ולכה"פ יש לחוש שגם ההימלכות טמונה במחשבתו, אבל אם אדם רוצה בפירוש לקשור קשר מסויים ליומו בלבד, אף שדרך העולם לקשור אותו לעולם, אפשר שאזלינן בתר דעתו[5].

ולכאורה, יש להביא ראיה לשיטת הביאור הלכה, מדברי התוס' בעירובין. הגמרא שם דנה במוצא תפילין בשבת שאין בהן קשר, ומעלה הצעה לקושרם בקשר עניבה. וכתבו התוס':

"...אי נמי עונבן אפי' לר' יהודה דס"ד דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא"            (צו: ד"ה וכי).

ויש להוכיח מדבריהם שדווקא בעניבה, יש להתיר לעשותה משום שאינה הקשר הטבעי בתפילין, ומסתמא יתירנה במוצ"ש. אבל, קשר גמור לא יועיל אם יתכוון להתירו, מפני שדרכו להיות של קיימא, לא אזלינן בתר דעתו (אמנם, יש מקום לפרש דברי התוס' על פי הדרך שהצענו למעלה, ביישוב קושיות הפמ"ג ורעק"א).

ולעניין הלכה, בודאי שאין לזוז מפסקי ה'ביאור הלכה', שהכריע שקשר שיש לו משך זמן אובייקטיבי, אין להתחשב כלל בדעת הקושר, והסכימו עימו גם ה'בית מאיר' ועוד.

אגד של לולב – קשר של קיימא?

והנה, גבי לולב שנינו בברייתא בסוכה שאם הותר אגד הלולב ביום טוב, אינו רשאי לאגוד אותו מחדש, ומותר לכורכו כאגודה של ירק דווקא, ופירש רש"י:

"אוגדו בכריכה בעלמא, יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך, כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא, וזה של קיימא הוא, שאינו חושש להתירו עולמית"  (לג:).

והנה, אף שלכאורה אינו קושר את הלולב אלא לשבעת ימי החג, מ"מ מכיון שאינו מתכוון להתירו גם לאחר הזמן הזה, הקשר נאסר. שוב עולה העיקרון, כי עיקר הדבר תלוי בשאלה אם כוונת הקושר היא לעולם ואין לו תוכניות להתירו.

בדומה לכך כתב גם הריב"ש:

"ואף על פי שאין צריך לו אלא לימי החג, מכל מקום, כיון שאינו צריך לאחר החג להתיר הקשר, מבטל ליה התם. ואפילו אם היה צריך הלולב וההדס, מסלק אותו מבלי שיתיר הקשר, וכי האי גונא חשיב קשר של קיימא"       (סי' קכב).

ועיין בחת"ס שעמד על כך שהרמב"ם השמיט דין זה שאסור לאגדו בשבת, והסביר שהרמב"ם סבור שאין זה קשר של קיימא, כיוון שהוא קושרו רק לשבעה ימים ולא לעולם, וז"ל:

"ולעניות דעתי סבירא ליה לרמב"ם דלא מיקרי קשר של קיימא דאורייתא אלא לתנא דברייתא דאתיא כר' יהודה דסבירא ליה לעיל שמורישים לבני בניהם, ומבואר בר"ן שהי' מורישים כשהוא אגוד באגודו. וכמו שכתבתי בחידושי לעיל שם. ואף על גב דדוקא בני כרכים עשו כן משום דדחיקא להו, מכל מקום כל אדם יכול לעשות כן ה"ל קשר של קיימא ומשום הכי גזרו עליו. אבל לדידן אינו עשוי אלא ליום טוב של סוכות דהשתא לא הוה קשר של קיימא ומותר"        (סוכה שם).

ועדיין אני רואה הפרש בין דברי רש"י לדברי הריב"ש, שלדברי רש"י העיקר הוא שבשעה שקושר אין לו כוונה להתיר, אבל מן הריב"ש נראה שצריך שיתכוון לקשרו לעולם, והוא מניח שמי שקושר את הלולב מתכוון לקשרו לעולם, אם אין לו צורך להתירו לאחר החג, וצ"ע.  ומ"מ, נראה שיש להיזהר לכ"ע שלא לקשור קשר בשקיות שמניח בהם דברים לגניזה וכיו"ב, שאף שאין לו עניין שיהיה קשור לעולם, מ"מ אין לו כוונה להתיר הקשר, וממילא מבטל הקשר שם.

קשר האסור מדרבנן וקשר שמותר לקושרו בשבת

עסקנו עד כה בקשר של קיימא שאין לו תכניות להתירו, שהוא קשר האסור מן התורה. כפי שראינו בתחילת השיעור, קשר של קיימא במקצת אסור מדרבנן, וקשר שאינו של קיימא כלל - מותר לכתחילה. הקו המפריד בין האסור מדרבנן למותר אינו ברור, ויש בו עיקולי ופשורי.

רש"י כותב:

"דכיון דכל יומא שרו ליה - לא דמי מידי לקשר של קיימא, ומותר לכתחילה"       (קיא: ד"ה מפתח).

ובמקום אחר:

"רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם, מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים"              (קיב. ד"ה קיטרא)[6].

וראה בטור שאף הוא נקט שני הקצוות:

"והעומד להתקיים ז' ימים פטור אבל אסור .. ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחילה"     (סי' שי"ז)..

וקשה לדעת לדבריהם, מה יהיה הדין ביותר מיום אחד ופחות משבוע. וראה בית יוסף, שהכריע לאחר התלבטות:

"ובמספר הימים שצריך שיהא עשוי להתקיים לשיהיה אסור לקושרו - נראה מדברי רבינו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור דהא לא התיר אלא בשעומד להתיר בכל יום דוקא. אלא שאם כן יקשה מה שכתב והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור. דמשמע הא אם עומד להתקיים פחות משבעה ימים מותר. ..לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים מיקרי עשוי להתירו בכל יום ושרי ולמד כן רבינו מדפירש רש"י שאסור לכתחלה לקשרה שם מפני שפעמים שמניח שבוע וגם כתב ופעמים שמתקיים שבת. אלמא דעומד להתקיים שבת אחת פטור אבל אסור ובבציר מהכי ליכא איסורא. וכן נראה מדברי המרדכי (סו"ס שפו) גבי אבנט שאם מתקיים הקשר שבוע אחד אסור[7]'. ובדעת רבינו ירוחם כתב שם: 'ומכל מקום משמע ליה דכל שעומד להתקיים פחות משלשה ימים עשוי להתירו בכל יום מיקרי ושרי"                                                        (שם).

ועיין ריטב"א שכתב:

"כללא דמילתא כל קשר שהוא של קיימא עולמית חייבין עליו מן התורה, ושאינו מתקיים לעולם ועשוי להתקיים ימים אחדים פטור מן התורה ואסור מדרבנן, וכל שהוא עשוי לקושרו ולהתירו בכל יום ויום מותר לכתחלה לקושרו ולהתירו".

 ואף בדבריו לא נתבררה התמונה, אלא שנראה יותר מדבריו שהדגש הוא על מתירו ביומו, וכל שאינו מתירו ביומו אלא לימים אחדים הוי של קיימא במקצת ואסור.

ולעניין הלכה, הביא הרמ"א את שתי הדעות:

"וי"א שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא, ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא"   (ריש סי' שי"ז).

והמנהג לחוש לכתחילה שלא לקשור קשר שאינו עשוי להתירו ביומו[8].

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   והדברים מובאים בכלבו סי' לא – 'ור"ף ז"ל כתב שכל קשר שעומד ח' ימים בלא התרתן נקרא קשר של קיימא', אך צ"ע כי לא ברור שם מלשון הכלבו האם כוונתו לקיימא של תורה, שחייבים עליו, או שמא עיקר כוונתו היא שהוא של קיימא לאיסורא בלבד. ונראה לי שכיוון שהכלבו נקט כשיטת הרמב"ם שדרש גם קשר אומן, וממילא לשיטתם יש רק שתי דרגות, קיימא ולא קיימא, ואין דרגת ביניים, וא"כ מוכח מדבריו דס"ל ששמונה ימים הם של קיימא, אבל כיוון שמקור הדברים הוא ברבינו פרץ, ומסתבר שהוא הולך בשיטת רש"י ובעלי התוס' שלא הזכירו דין אומן, יש עדיין להתלבט אם כוונתו לקיימא גמור של תורה או לקיימא במקצת מדרבנן.

[2] צ"ע אם כוונתו לקצוב זמן לקשר של קיימא, או שמא הוא מדבר בהווה, ומתאר את טיבו של קשר זה, וראה להלן.

[3] וכן הכריע בש"ע הרב בעל התניא תחילת סעיף א' שם.

[4]   ואין להקשות על הביאור הלכה מדברי הכלבו, שיש לומר שדברי הכלבו אמורים בקשר שאדם זה  - הקושר- לעיתים נמלך להשאירו לעולם, ואינו קשר שיש לו משך זמן אובייקטיבי. עוד אפשר שמדובר בקשר שהעולם נוהגים בו מנהג כפול, פעמים שמניחים אותו לעולם ופעמים שמתירים אותו ביומו.

[5]   וראה עוד פמ"ג א"א שיז/ג

[6] עיין שם ברש"י  לאורך הסוגיה שמזכיר פעמים נוספות את שני הקצוות, קשר ליומו להיתרא, ולשבוע לאיסור.

[7] אכן, מדברי המרדכי נראה שאין לאסור בפחות משבוע, עיי"ש בלשונו, וראה שם בב"י בהמשך, מה שכתב ע"פ שיטת הארחות חיים בשם ר"פ.

[8] וראה מ"ב ו' שעד כד שעות מיקרי אותו יום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)