דילוג לתוכן העיקרי

קטן שהזיק

קובץ טקסט

פתיחה

פרק שמיני במסכת ב"ק עוסק בדיני חבלות, ונזקים שבין אדם וחברו. בהקשר זה עולה שאלת מעמד קטן שהזיק אדם, או רכוש - האם הוא חייב בתשלומים? מה דין ילדים המשחקים בכדור אשר שברו חלון של בית / רכב בטעות? מה דין קטן שפגע באדם כתוצאה מזריקת אבן או נזק שנגרם מהשלכת חפץ ממרפסת הבית?

באופן עקרוני נראה שיש להבחין בין נזק שנוצר במקרה, ובין ילד שבאופן עקבי משחק כך שיש חשש שיזיק. בנוסף, יש להבחין האם ההורים מונעים ממנו או שמא הם מעודדים אותו. לא ברור האם ההלכה מבחינה בין המקרים השונים, אך יתכן והחיוב המוסרי שונה גם אם ההלכה זהה. בשיעור זה נבחן האם ישנו חיוב משפטי כלפי הקטן או הוריו וחיוב תשלום בעקבות כך, וכן האם ניתן לבוא בטענה מוסרית כלפי מזיק זה.

פטור מתשלום

המשנה מזכירה מספר אנשים שפגיעתם רעה:

"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה - החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין. העבד והאשה פגיעתן רעה - החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם" (פ"ח, משנה ד).

לחרש שוטה וקטן אין אחריות משפטית, והם נחשבים כאנשים חסרי דעת. בעקבות כך הם אינם עומדים לדין על מעשיהם ופטורים מתשלום על הנזק. הרמב"ם בהסברו על המשנה כותב:

"כל זה פשוט, אבל יש לדיין להכותם מכה רבה כדי למנוע הנזקים מבני אדם".

הגמרא אינה דנה בדברי המשנה, והפסיקה בעניין זה ברורה שקטן שהזיק פטור ואם אדם הזיק קטן חייב בתשלומים. מעשה הקטן אינם מקובלים אך לא ניתן לאכוף אותם על ידי מערכת הנזיקין. כפי שכותב הרמב"ם- אם יש דרך אחרת למנוע את מעשיהם ראוי לעשות זאת.

דברי המשנה נפסקו בדברי הרמב"ם:

"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת" (הל' חובל ומזיק פ"ד, הלכה ב).

כדברי הרמב"ם פסק השו"ע בחו"מ (סי' שמט, סעיף ג), ובהמשך (סי' תכ"ד, סעיף ח) פסק את דברי הרמב"ם גם לגבי קטן שחבל בחברו.

 

 

פטור אישה לעומת פטור קטן

בניגוד לאשה החייבת לשלם ברגע שיש לה ממון משלה, הקטן פטור מלשלם אף משיגדיל הואיל ובשעת העבירה הוא מוגדר כחסר דעת. הבדל זה נובע מכך שפטור האישה נובע מן העובדה שאין לה נכסים בבעלותה ולכן אין לה ממה לשלם, אולם פטור הקטן נובע מחוסר דעת.

עקרון זה מובא בדברי הים של שלמה:

"אבל ה'אור זרוע' (ח"ג סימן שמ"ו) פסק, דקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל... אבל לא נהירא, דפטירא דחרש שוטה וקטן לאו תליא במה שאין להם לשלם, אלא מחמת חסרון דעת, וכן פסק הרא"ש (סימן ט')"           (ח,כז).

מלקות

דעה מעניינת בעניין זה, מובאת בדברי המרדכי. המרדכי (סימן צ"ב) כותב בשם רב נחשון גאון שאם אישה או עבד חבלו הם פטורים מתשלום ממון אך יש חיוב מלקות.

בעניין זה, יתכן ויש חילוק בין חרש שוטה וקטן הפטורים אף ממלקות, ובין אישה ועבד החייבים במלקות לדעת רב נחשון גאון, היות וטעם הפטור שונה.

ברם, יתכן ועקרונית גם חש"ו חייבים עונש בידי שמים (כפי שנרחיב בהמשך) אך יש פטור הן מתשלום ממוני והן ממלקות בגלל שהעבירה נעשתה בלי דעת. רב נחשון מסביר שהמלקות נועדו למנוע מצב שעבד או אישה יכו אנשים בני חורין ללא חשש מעונש. יתכן ויש למנוע גם את הקטנים מלהזיק (כדברי הרמב"ם בפיהמ"ש) אך אין זה מגובה בעונש גופני.

חובת האב על נזקי בנו

בעניין זה יש לבחון מדוע האב פטור במקרה שבנו הזיק. יתכן ויש חובה שמוטלת על האב לשמור על בנו ואם לא עשה זאת הרי שמדובר על אחריותו. שאלה זו הועלתה בתשובת 'יהודה יעלה':

"אבל במשנה דמס' ידים תנן דרבו נמי פטור שמא יקניטנו וכו', אם כן בחרש שוטה וקטן דליכא למימר הכי שאין מכוונים להזיק משמע שהאב חייב לשלם מידי דהוי אשורו שהזיק דקטנים כבהמתו הם... ולפי"ז גם בחש"ו איתא להאי טעמא לפטור האב. היינו בנזקי ממון מה שאין כן חובל באדם יש לומר שפיר האב חייב לשלם ה' דברים.

אבל באמת זה אינו דאם כן אין פגיעתן רעה בחש"ו שחבלו באחרים וגם דומיא דעבד ואשה משמע דפטור האב ג"כ כמו האדון. וטעמא נ"ל מקרא איש כי יתן מום בעמיתו וכו' כן ינתן בו עין תחת וכו' איש דייקא ובו דייקא ולא קטן מחייב אביו בחבל באחרים כך נראה לי"                                                    (ח"א יו"ד קסד).

ההסבר המובא בדבריו הינו שמדובר על גזירת הכתוב, ועקרונית ראוי שהאב ישמור גם על בניו הקטנים. המהרש"ל כותב שאם מדובר על מקרה שהאב התרשל ולא עשה את תפקידו יש מקום לכך שבית הדין יגזור עליו עונש. המהרש"ל משווה לעניין זה את דין עבד ואישה וקטן:

"ואם האדון אינו מייסר עבדו, וכן הבעל לאשתו, מחויבים הב"ד להכותה, ולהלקותו, כפי צורך השעה, דאף שאינם בני תשלומין. מ"מ בני עונשין נינהו, והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה... ומסתמא כל זה איירי כעין נידון שפירשתי, כגון שהאב אינו מייסר בנו, כנראה בעיני הב"ד, וכן האדון לעבדו, או הבעל לאשתו. וק"ו שיכולין לשמותם אותם ולנדותם לצורך השעה והדין, ומ"מ לא להחמיר כ"כ, כי דעתם קלות. וסוף דבר הכל לפי ראות עיני הדיין, ויש כח בידו להכותם ולענשם, כמו שכתב, והרמב"ם (הלכות גניבה פ"א הל' י') ג"כ כתב, ראוי לב"ד להכות את הקטנים, כפי כח הקטן, על הגניבה. כדי שלא יהו רגיל בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים. וכן מכין את העבדים שגנבו, או שהזיקו מכה רבה. כדי שלא יהיו רגילים להזיק ע"כ"          (ים של שלמה שם).

פיצוי או תשובה

כפי שראינו, ההלכה פוטרת קטן שהזיק מתשלום / עונש גופני על הנזק גם לאחר שגדיל. בית דין יכול במקרים חריגים להתערב ולמנוע הישנות נזקים, אך בימינו וכן במציאות רגילה הקטן ואביו פטורים. בתשובת רש"י אנו מוצאים אמירה מוסרית נוספת המתרגמת להחזר ממוני:

"מעשה באשה אחת שהפקידה טבעת לבתו של רבינו הקטנה ונאבד ממנה. אמר ר': בדין הוא. שאין לי ליפרע אבדת בתי הקטנה, דאמרינן נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה, אם הזיקו לאחרים אין משלמין והחובל בהם חייב. אבל על ידי בתי נזוקה אפרע לה דמי טבעת ולא יותר, שאם היתה שוה מאתים זוז ובעלים מעלין אותם בדמים, אפילו הפקידה ע"י עצמו אין לה אלא דמיו בלבד"          (סימן ר"ל).

בתו של רש"י איבדה טבעת שניתנה לה לשמירה, וכפי שלמדנו עקרונית אין עליה חיוב לשלם על האבידה. אך רש"י אומר שמכיוון שבתו גרמה לנזק הרי שהוא מחזיר את שוויה הרשמי של הטבעת.

עקרון דומה אנו מוצאים בתשובת ה'שבות יעקב':

"נער קטן שלוח ממשתה ושמחה להביא יין לשתות ונתנו לו ממון שיתן והלך הנער ומצא המרתף פתוח ולקח יין הרבה בלא מחיר וגם נשפך הרבה לאבוד ואח"כ נשמע הדבר לבעל היין ותובע לקטן אחר שהגדיל שישלם לו היזקו ודמי יינו אי חייב לשלם או לא"    (א,קעז).

הנער הזיק בכך שהוא לקח יין בלי לשלם, ובמקרה זה היין נעלם בחלקו על ידי הנאה של בני המשפחה וחלקו פשוט נשפך על הרצפה. לאור המשנה ופסק השו"ע הדין פשוט שהקטן פטור הואיל והיין אינו בעין. אך בתשובתו הוא כותב שאין לקבל את הפסק הזה בצורה פשטנית ולאחר עיון רואים שיש חיוב גם כלפי קטן:

"...אכן אחר העיון היטב יראה כמה גדולי דברי ראשונים שלא לסמוך ולפסוק דין או הוראה מספר הש"ע שהוא כספר החתום וסתום מאוד וכמורה הלכה מתוך משנתו ועיקר דין זה הוא ברמב"ם פ"א מה' גניבה דין ח' וז"ל קטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל עכ"ל הרי להדיא דדוקא היכא שנאבד אינו חייב לשלם משא"כ היכי דעודו בידו ונהנ' מהממון ודאי חייב לשלם... וזה ברור וגדול' מזו נ"ל דאפי' מה שאזיל לאבוד אם רצה לצא' ידי שמי' ג"כ חייב לשלם...".

השבות יעקב מדבר על שתי רמות:

  1. אם הנזק או הגניבה עדיין אצל הקטן אז חייב להחזיר. בדבריו הוא מוסיף שגם אם הוא עדיין נהנה מדובר שהחפץ בעין וחייב לשלם.
  2. יש צורך לצאת ידי חובה גם כלפי שמיא והפטור הוא רק פטור ממוני טכני.

העיקרון של לצאת ידי שמים מופיע בדברי הרמ"א:

"וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשי" (או"ח סי' שמ"ג בשם המהרא"י).

גם כאן אנו מוצאים שיש פטור מבחינת עונשין, אך עדיין ראוי שיעשה כפרה כשיגדל. בדומה לכך כתב המשנ"ב:

 "כ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו"[1]       (שם ס"ק ט).

בדברי הרמב"ם אנו מוצאים חיוב נוסף בדיני שמים והוא כלפי שולחו של הקטן:

"השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו"            (הלכות נזקי ממון יד,ה).

דיני שמים ודיני נזיקין

לכאורה היה ניתן לסיים את השיעור לאחר הבאת דברי המשנה ופסיקת הרמב"ם והשו"ע שקטן פגיעתו רעה והוא פטור מתשלום על נזק. ברם, כפי שראינו ניתן למצוא בדברי הראשונים והאחרונים הבנה שונה, כאשר קיים פטור הלכתי טכני אך מבחינה עקרונית ומוסרית יש חיוב כלפי שמייא. בעקבות כך עולה שאלה עקרונית בדיני נזיקין- אם מבחינה הלכתית ומשפטית יש פטור והכסף שייך לי, מדוע יש חיוב לצאת ידי שמים ומה משמעותו?

בעניין זה יש להבחין בין ההלכה הפורמלית ובין חיוב עקרוני המוטל על האדם. אדם יכול להיות נבל ברשות התורה, ולעשות מעשים רעים שאינם נכנסים לגדרים ההלכתיים של נזק. כך בפעולות שונות של מטרד, או שמעשי האדם רחוקים מהתוצאה כמו גרמא ודינא דגרמי, יש פטור פורמלי מתשלום אך אין זה מעשה ראוי.

בשיעורים הקודמים[2] הזכרנו מספר מקרים בהם קיים פטור מתשלום אך עדיין קיים חיוב כלפי הקב"ה. כך לדוגמה נפסק לגבי רופא שהזיק במהלך טיפול רפואי, פטור מתשלום על הנזק אך הוא גולה. גם במקרה זה לא ניתן לחייב תשלום כספי אך על הרופא לכפר על מעשיו. בצורה דומה מצאנו לגבי הסבר דרשת חז"ל לפסוק 'עין תחת עין', עבור אדם שחבל בחברו. חז"ל פירשו את הפסוק שהחיוב הוא ממוני אך עדיין נשאר ברקע העיקרון שמדובר על חיוב נפשות. השלכה הלכתית לכך מובאת במשנה (סוף פרק החובל) האומרת כי למרות שהחובל שילם על הנזק, הוא גם מחויב לבקש מחילה. הלכה זו נאמרה רק לגבי החובל בחברו וכפי שפוסק הרמב"ם:

"אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חובל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו"

                                                         (פ"ה ה"ט).

האדם אינו יכול לשלם בצורה מלאה על האבר שחיסר, ומדובר על מעוות שלא יוכל לתקון. גם לאחר התשלום הכספי, למרות שהאדם שילם את חובתו המשפטית-ממונית עדיין מוטל עליו חיוב מוסרי הנובע מהפגיעה בחברו. הכסף אינו פוטר את הכל אלא על האדם יש חובה לרצות את חברו ולצאת ידי חובה כלפי שמיא.

את העקרון שפטור מדיני אדם אינו אומר שיש גם פטור מדיני שמים אנו מוצאים בדרשה נוספת במכילתא דר' ישמעאל:

"רעהו, להוציא את אחרים. - איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו?! באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים"

                                                                     (נזיקין פרשה ד).

חכמים לומדים מהמילה רעהו שאדם פטור על הרג אדם שאינו יהודי. איסי בן עקיבא זועק כנגד מסקנה זו ואומר שלא יכול להיות שמתן התורה פטר יהודי מדבר שהיה אסור לפני כן (פרשת נח). אמנם ישנו חילוק בעונש בין דיני אדם ודיני שמים, אך האמירה העקרונית היא שיש איסור מוחלט בדבר ומבחינה מוסרית אין לפטור ההלכתי משמעות[3].

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1]   וראה בפת"ש חו"מ שמט,ב שמביא גם את דברי הבית יעקב שמבין שקטן שהזיק אינו חייב בדיני שמים.

[2]   כך למשל בשיעור בו עסקנו על רשות הרופא לרפא.

[3]   ניתן להרחיב בכיוון זה לאור שיטת ר"ש שקאפ לגבי שאלת מקור הזכויות והחובות המשפטיות והיחס שבין ההלכה והנורמות המשפטיות המקובלות בחברה. בעניין זה ראה בהרחבה בשערי יושר חלק ה ובמאמרו של אבי שגיא- 'המצווה הדתית והמערכת המשפטית, פרק בהגותו ההלכתית של הרב שמעון שקאפ', דעת 35.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)