קידושי כהן לגיורת שהתגיירה בקטנותה

  • הרב אוהד פיקסלר
איסור חיתון כהן וגיורת אינו מופיע במפורש בפסוקי התורה, ועיקרו מפורש בדברי חז"ל. ההלכות הקשורות לדיני פסולי חיתון אינם ידועות לחלק גדול מהציבור, ולכן בני הזוג 'מגלים' לעיתים רק בשלב מאוחר של הקשר כי יש להם בעיה להתחתן כדת משה וישראל. כתוצאה מכך, נגרמת לבני הזוג עוגמת נפש רבה, המלווה תדיר באכזבות ובכעס על ההלכה.
בשיעור זה נעיין בסוגיית הגמרא העוסקות במקרה המופיע בפרק הרביעי של מסכת קידושין, המספר על אישה שהתגיירה כשהייתה בת פחות מגיל שלוש. בשיעור השבוע נעיין בשיטות התנאים כפי שהן עולות בסוגיית הגמרא, ולאור כך נרחיב בשיעור הבא בגישות הפוסקים ונראה את השתלשלות הפסיקה מן הגמרא ועד האחרונים. לאור סוגיה זו נבחן גם את שאלת היתר חיתון כהן עם אשה שאמה התגיירה בזמן שהייתה מעוברת.[1]

1. סוגיות הגמרא

א. מחלוקת התנאים

הסוגיה המרכזית שעוסקת בקידושיהם של כהן ואשה שהתגיירה בגיל קטן מופיעה במשנה הראשונה בפרק האחרון של מסכת קידושין. במשנה זו ישנה מחלוקת משלושת בין התנאים:
רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר רבי אליעזר בן יעקב אומר: ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה וגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה, אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפי' עד י' דורות עד שתהא אמו מישראל. ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה:
(קידושין עז,א)
בגמרא מובאת דעה נוספת – שיטת רבי שמעון בר יוחאי:
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשרה לכהונה, שנאמר: (במדבר לא,יח) "וכל הטף בנשים... החיו לכם".
(קידושין עח,א)
כיוון שהגמרא הביאה את טעמו של רשב"י היא מבררת גם את טעמם של החכמים האחרים
וכולן מקרא אחד דרשו: (יחזקאל מד,כב) "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל" - רבי יהודה סבר: עד דאית כל זרע מישראל, רבי אליעזר בן יעקב סבר: מזרע - ואפילו מקצת זרע, רבי יוסי סבר: מי שנזרעו בישראל, רבי שמעון בן יוחי סבר: מי שנזרעו בתוליה בישראל.
(קידושין עח,א)
בצירוף דברי המשנה והגמרא ביחד יש לנו מחלוקת מרובעת בנוגע לסוג הגיורת שנאסרה לחיתון עם כהן. הגמרא מסבירה כי שלושת התנאים שדעתם הופיעה במשנה לומדים את ההלכה מפסוק ביחזקאל בניגוד לרשב"י, הלומד את הדין מתוך הפסוקים מספר במדבר.
רש"י (ד"ה רש"א) מסביר ומסכם בקצרה את שיטותיהם השונות של ארבעת התנאים:
  • ר' יהודה: צריך ששני ההורים של האשה יוולדו כיהודים; אם אחד ההורים הוא גר – הבת פסולה לכהונה.
  • ר' אליעזר בן יעקב: בת גר וגיורת פסולה, אך אם אחד מההורים אינו גר אז כשרה לכהונה.
  • ר' יוסי: העיקר שהורתה של הבת הייתה בקדושה, גם אם היא בת של שני הורים גרים.
  • רשב"י: גם בת שהתגיירה כשהייתה קטנה מגיל שלוש כשרה לכהונה.

ב. הכרעת התלמודים בסוגיה

מחלוקת תנאים זו מופיעה במספר סוגיות. הגמרא ביבמות בדף ס ע"א דנה בדיני פסולי כהונה, ומביאה את דעת רשב"י במהלך הדיון בשאלה האם מותר לכהן גדול להתחתן עם מוכת עץ. הגמרא מביאה רק את דעתו של רשב"י ומתעלמת לכאורה מהדעות האחרות.  כמו כן, הגמרא מבארת כיצד לומד רשב"י את דינו מספר במדבר לאור הפסוקים בעניין מלחמת מדיין והיא אינה מזכירה כלל את הפסוק ביחזקאל. לאחר מכן הגמרא שואלת האם הלכה כדעת רשב"י:
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן  יוחאי. אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: בפירוש שמיע לך, או מכללא שמיע לך? מאי כללא? דאמר ר' יהושע בן לוי: עיר אחת היתה בארץ ישראל שקרא עליה ערער, ושגר רבי את רבי רומנוס ובדקה, ומצא בה בת גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, והכשירה רבי לכהונה; אמר ליה: בפירוש שמיע לי. ואי מכללא מאי? דלמא שאני התם, הואיל ואנסיב – אנסיב... ההוא כהנא דאנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, אמר ליה ר"נ בר יצחק: מאי האי? אמר ליה, דאמר רבי יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר"ש בן יוחאי: אמר ליה: זיל אפיק, ואי לא, מפיקנא לך ר' יעקב בר אידי מאונך.      (יבמות ס,ב)
דעת רבי יעקב בר אידי שהלכה כשיטת רשב"י, אך רבי זירא חולק עליו ומחלק בין היתר של נישואין כאלו לכתחילה לבין היחס אליהם בדיעבד. דעה שלישית היא דעת רב נחמן בר יצחק שסובר שגם אם נישאו, על הכהן לגרש את האשה (-אין הלכה כרשב"י).
סוגיה מקבילה מופיעה בתלמוד הירושלמי במסכת ביכורים (פ"א ה"ה). המשנה במסכת ביכורים מביאה את דעת ראב"י בלבד – "ר' אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל... ואפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמן מישראל...[2] ".
התלמוד הירושלמי על אתר מביא את המחלוקת המרובעת בתנאים סביב הלימוד מהפסוק ביחזקאל, ולאחר מכן דן בפסיקת ההלכה:
ר' יסה בשם רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, וכהנים נהגו סלסול בעצמן כר' אלעזר בן יעקב. [...] אמר ליה ולא כהנים נהגו סלסול בעצמן כרבי אלעזר....
פסיקת ההלכה בירושלמי שונה במקצת מהפסיקה שהובאה בגמרא ביבמות. לפי הירושלמי עיקר ההלכה כר' יוסי, שגם אם שני ההורים התגיירו אך הורתה הייתה בקדושה היא כשרה לכהונה, ובלבד שהבת עצמה לא התגיירה. הכהנים החמירו על עצמם כדעת ראב"י שיש צורך שהיא תהיה מזרע ישראל[3].

 

2. טעם האיסור על פי דעות התנאים

כפי שראינו ישנה מחלוקת מרובעת בתנאים לגבי היקף איסור נישואין של כהן וגיורת. נראה כי מחלוקת התנאים אינה רק בדרך הלימוד של הפסוק ביחזקאל (או בספר במדבר), אלא משקפת גישות שונות בהבנת איסור חיתון כהן וגיורת. נעיין בכל שיטה בנפרד ועל ידי כך ננסה להבין את הסברה שעומדת בבסיס כל דעה.

א. שיטת רשב"י – איסור זונה והיעדר בתולים

דעת רשב"י היא שיש לחלק בין גיורת שנתגיירה בת יותר מג' שנים ובין מקרה בו האשה התגיירה בגיל קטן מג' שנים. נראה כי רשב"י מבין שאיסור חיתון של כהן עם גיורת נובע מהעובדה שהיא אינה בתולה. נקודת ההנחה היא שגיורת בחזקה שנבעלה לפסול, ולכן אסורה לכהן כדין זונה. לעומת זאת, גיורת שהתגיירה בת פחות מג' שנים ויום אחד הרי נזרעו בתוליה בישראל, וגם אם נבעלה קודם לכן הרי היא נחשבת כבתולה היות ובתוליה חוזרים.
מקום נוסף שבו אנו מוצאים כי גיל שלוש שנים הוא משמעותי להגדרת מעמדה של אשה מבחינה הלכתית, הוא המקרה של אישה 'זונה' – "כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון... ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד..." (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יח,ו).[4]
כפי שהזכרנו הגמרא בקידושין מביאה את דעת רשב"י בברייתא נפרדת. רשב"י לומד את שיטתו מפסוקים בספר במדבר, לעומת שאר התנאים הלומדים את ההלכה מפסוק ביחזקאל. אנו רואים זאת גם בגמרא ביבמות, שם הגמרא מביאה רק את דעת רשב"י ואת המקור לדבריו מהפסוקים בבמדבר, כאשר הפסוק ביחזקאל כלל לא מוזכר. נראה שההבדל במקור שממנו נלמדת ההלכה מבטא גם הבדל בהבנת טעם האיסור; הלימוד הוא ממלחמת בני מדין שנשותיהם זינו עם בני ישראל. האיסור לפי הפסוק אינו כולל את הטף הואיל ולא זנו. האיסור נוגע לזנות ולחוסר בבתולים דבר שאינו שייך בטף שפחות מגיל שלוש.[5]

ב. חיסרון בייחוס

שאר התנאים חולקים עקרונית על רשב"י ומבינים אחרת את פסול הגיורת לכהן לאור הפסוקים ביחזקאל. שיטתם של ראב"י ור' יהודה נראית דומה, כאשר שניהם דנים בשאלת הייחוס של הבת. לשניהם ברור שהורתה של הגיורת חייבת להיות בקדושה, אלא שהם נחלקו האם יש צורך ששני ההורים יהיו מישראל או שמא אחד ההורים יכול להיות גר.
ניתן להסביר שהצורך שההורים של האשה לא יהיו גרים, נובע מצד דין 'זרעו מיוחס אחריו', כלומר – גזירת הכתוב לפיה כהן צריך להתחתן עם מישהו שאיננו רק 'ישראל' אלא גם 'מיוחס' לבני ישראל. הסברה שעומדת בבסיס שיטות אלו היא שיש צורך בכהונה במעלה מיוחדת של יוחסין. כך עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בביכורים כאשר הוא כותב שטעמו של ראב"י הוא שיש צורך שיתערב בהם זרע ישראל, אפילו שהוא רחוק. יש צורך בייחוס ברור לכל כהן. דעת ר' יהודה היא הרחבה של דין זה והוא סובר שחייב להיות ייחוס מוחלט, ולא חלקי של האשה.
אנו מוצאים סוגיה נוספת שסברה זו של ייחוס הכהן מהווה שיקול הלכתי:
ומי איכא שתוקי כשר? אין, כדשמואל, דאמר  שמואל: עשרה כהנים עומדים, ופירש אחד מהם ובעל - הולד שתוקי. מאי שתוקי? אילימא שמשתיקין אותו מנכסי אביו, פשיטא, ומי ידעינן אבוה מנו? אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה, דכתיב: (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא זה שאין זרעו  מיוחס אחריו. (כתובות יג,ב, וראה גם ביבמות ק,ב)
הגמרא דנה במקרה בו ברור שהאב כהן אך זהותו אינה ידועה. ולד זה הינו כשר אך אינו יכול לעבוד בבית המקדש, היות ולצורך עבודה במקדש נדרש ייחוס כלפי האב.[6] סוגיה זו שונה מהמקרה שלנו הואיל ולא מדובר בייחוס לחיתון אלא בנוגע לעבודה במקדש, וכן מפני שברור שהוולד נולד לזוג הורים כשרים. אולם בכל זאת ניתן לראות בדברי שמואל עקרון דומה לזה המופיע בסוגייתנו – עיקרן המבדיל בין ייחוס ישראל וייחוס כהן: מטרת ייחוס ישראל היא לברר שאין בו פגם, אך ייחוס הכהנים הינו זיקה חיובית המקשרתו לאבותיו.[7]
שמואל לומד את הלכה זו מפסוק בתורה, אך לימוד זה אינו מופיע כלל במדרשי ההלכה. יש להסביר כי שמואל למד את ההלכה מתוך הבנתו בפשט הפסוקים: שמואל לומד את דין זה מפסוק שמדבר על קנאתו של פנחס למעשה הזנות של עם ישראל. בעקבות מעשה פנחס ה' כורת ברית כהונת עולם עם זרעו. לאור פסוקים אלו בא שמואל ודורש שיש צורך בדין 'מיוחס אחריו', על מנת שלא יהיה מצב שנגע הזנות יגיע גם אל הכוהנים. הסברה העומדת בבסיס דינו של שמואל זהה לסברה שראינו בנוגע לדין גיורת – שמואל מביא תקנה דרבנן שקובעת שאין בעיה עצמית בכך שהכהן לא יודע מי אביו אלא יש בעיה במציאות של הזנות הנקשרת לסיטואציה כזו. כהן שעובד בביהמ"ק צריך להגיע מבית תקין ולא ממערכת יחסים פרוצה, ולכן יש צורך שייחוסו יהיה ברור.[8]

ג. אינה בת ישראל

בניגוד לדעת ראב"י ור' יהודה, ר' יוסי סובר שאין צורך שכהן יישא דווקא מישהו המיוחסת אחר ישראל. לשיטת ר' יוסי, התנאי ההכרחי בנוגע לנישואי כהן הוא שלא יחול על הבת 'שם' גיורת, ולשם כך צריך שמלידתה היא תוגדר כבת ישראל. הדרישה אינה כלפי ההורים והדור הקודם, אלא שהאישה המיועדת להתחתן עם כהן תהיה מלידתה בת ישראל.
נראה כי המחלוקת בין ר' יוסי לראב"י ור' יהודה קשורה להבנת הפסוקים ביחזקאל. כמבואר בגמרא, שלושת התנאים לומדים את שיטתם מתוך הפסוק ביחזקאל –  "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל" (מד, כב). אם נעיין במקורו של הפסוק נראה כי פסוק זה הינו נדבך מרכזי בהבנת הפרק כולו. בתחילת הפרק (פסוקים ו-י) הנביא מוכיח את ישראל על חטאם בהבאת בני נכר אל מקדש ה'. הנביא אומר שבעקבות מעשי עם ישראל ה' בחר רק את הכהנים בני צדוק להיות משרתי השם, היות והם היחידים שלא רחקו מעל ה'. יחזקאל מצווה את הכהנים המשרתים את ה' בנורמות מחמירות של קדושה, וכחלק מכך הוא מדגיש את הציווי להתחתן רק עם אשה שהיא מזרע בית ישראל.[9]
התנאים נחלקו  בהבנת ציווי הנביא – דעת ראב"י ור' יהודה שיש צורך בייחוס של האשה אחרי מישהו שהוא מזרע ישראל. יש צורך בייחוס וודאי על מנת להתחתן. דעת ר' יוסי היא שהאיסור חל על נישואים לבת נכר, וזאת לאור תיאור החטא המופיע בתחילת הפרק (הבאת נשים נכריות). ואמנם, לדעת ר' יוסי, מותר לכהן להתחתן עם בת ישראל גם אם היא נולדה להורים שהיו בעבר בני עם נכר.
נסכם את שיטות התנאים וטעמם: (א) לפי רשב"י הבעיה בנישואיו של כהן לגיורת היא מצד היעדר בתולים אצל הגיורת. יתכן וחיסרון זה הינו חיסרון טכני או לחילופין פגם מהותי באשה שגורם לה לא להיות ראויה לידי קדושת כהונה (בדומה לפסול חיתון של זונה עם כהן). (ב) על פי שיטותיהם של ר' יהודה וראב"י הפסול בגיורת נובע מפגם בייחוס ועל כן הוא תקף גם לבת גיורת. צריך שהבת תתייחס אחר זרע ישראל כדי שתהיה ראויה לכהן, וייחוס כזה לא מתקיים במקרה של בת גיורת. 3. על פי ר' יוסי על הכהן להתחתן עם בת ישראל והוא אסור בגיורת ללא קשר לשאלת הייחוס של הגיורת. השאלה האם אישה כלשהי נחשבת כבת ישראל נובעת אך ורק ממעמדה בזמן הלידה.[10]
 
 
[1]    בעניין חיתון כהן עם אשה שאמה התגיירה בזמן ההריון עסק הרב יעקב אריאל במאמרו 'מעוברת שהתגיירה' תחומין כרך כ עמודים 260-251.
[2]    במשנה מובא שדווקא אמה צריכה להיות מישראל, אך בגמרא מוזכר צורך שאחד מההורים יהיה מישראל. גם מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש משמע שלשיטת ראב"י לא משנה אם האב מישראל והאם גיורת או להיפך. וראה עוד בעניין שיטות התנאים בתשובת הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק, אה"ע סימן טז).
[3]    הרמב"ם בפירוש המשנה בביכורים פוסק כדברי הירושלמי שאם כהן נשא בת גרים אינו חייב להוציאה, ומעמד הבנים ככהן רגיל. אך לכתחילה אין מתירים לו לישא אותה עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקינה מישראל, אפילו הם רחוקים, כדעת ראב"י. הרמב"ם הבין את דברי הירושלמי לפיו ל'סלסול' שהכהנים נהגו בעצמם, יש תוקף לכתחילאי בלבד.
[4]    ראה משנה נידה ה,ד ובדברי הגמרא שם בדפים מד-מה.
[5]    במסכת כתובות מספר סוגיות עוסקות בהלשכות הלכתיות לטענת הבתולים,  מהם עולה ענין הפגם בחסרונן. ראה משנה כתובות א,ג ובסוגיות הגמרא והראשונים על אתר.
[6]    רוב הראשונים הסבירו את מהלך הגמרא בכך שילד זה כשר להתחתן עם כל אחד, והפסול הוא רק לעניין עבודה בביהמ"ק (ראה לדוגמה- רש"י על אתר ד"ה לא). שיטה ייחודית נמצאת בספר הזכות (יבמות טו,א בשם הראב"ד)  שסובר שהולד פסול גם ליוחסין להתחתן עם כהן, ומותר רק עם ישראלית. מי שאינו יודע מיהו אביו לא יכול להתחתן עם כהנים. לפי שיטת הראב"ד קיים קשר ישיר בין דברי שמואל וסוגייתנו. בעניין שתוקי ראה גם בשיעורנו הקודם.
[7]    בעניין זה ראה את מאמרו של הרב מ. ליכטנשטיין- 'כתר כהונה לזרעו של אהרון', ספר היובל לישיבת הר-עציון- עלון שבות 150 עמודים 288-271. כמו כן ראה את חידושו של הכלי חמדה (הובא בהערות של הרב שעוועל על פירוש הרמב"ן לפסוק בויקרא כא,א הערה 8). ובמאמרו של הרב בנימין תבורי- 'כהנים בני אהרון' (שם- עלון שבות 150) עמודים 298-289.
[8]    יש להדגיש שלפי שתי השיטות בתנאים לא מדובר שיש בעיה בייחוס ההורים של האשה. ישנו דיון נפרד לגבי גוי ועבד שבאו על ישראלית, האם הבת מותרת לכהן. בעניין זה ראה את פסיקת השו"ע בסימן ד סעיף יט ובנו"כ שם. כמו כן בעניין זה ראה: שו"ת שרידי אש ח"א סימנים עא-עב (הובא גם בחידושי בעל השרידי אש על הש"ס סימן כא); הרב צבי יהודה בן-יעקב- 'מעמדה של בת לאב נכרי ואם יהודיה', סיני קיז עמודים כט-מ. הרב משה קורצטג- 'האם יכול כהן לשאת בתם של נכרי ויהודיה?', תחומין טו עמודים 296-292; הרב יוסף כרמל- 'הגדרתו ההלכתית של בן הגר', חמדת הארץ ג עמודים 60-51.
[9]    ההסבר המקובל למילים בני נכר- כהנים שהתנכרו במעשיהם לקב"ה. לפי זה מדובר בכהנים שחטאו ולכן הקב"ה העניש את עם ישראל על כך שנוצרה מציאות כזאת במקדש. הפירוש שהצענו הוא כפי תרגום יונתן שהסביר בני נכר כפשוטו- 'בני עממיא'. לפי זה ניתן להסביר את הפסוקים באחת משתי דרכים- החטא היה בכניסת נכרים למקדש ובעקבות כך הנביא מצווה על הרחקה יותר גדולה מהם. לחילופין, יתכן כי החטא נובע מחיתון של עם ישראל עם בנות נכרים. לפי זה כניסת עם נכר זה כניסה של בני עם ישראל שהם בני נכריות, או כניסה של אנשים מעם ישראל שהתחתנו עם בנות עם נכר. לפי זה החטא דומה למציאות של נישואי תעורבת כפי המתואר בספר עזרא, ובדומה למעשה פנחס, בו חטאו נשיאי העדה. יתכן ואנו מוצאים כאן הקבלה נוספת לדינו של שמואל שהבאנו לעיל לגבי זרעו מיוחס אחריו. גם שם מדובר על מציאות שעם ישראל חטא בקשר מיני עם בנות נכרים, וגם שם הכהנים לא חטאו וזה בא לידי ביטוי במעשה פנחס. וכפי שפנחס קיבל כתר כהונת עולם על מעשהו, כך גם כאן הכהנים מצטווים בייחוס נוסף והרחקה מקשר עם הגויים הואיל ולא חטאו בחטא זה.
[10] וראה בתשובתו של הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה ח"א,יא) שמחלק לאור השאלה האם האיסור נובע מדין קדושתם היתירה של הכהנים או מדובר באיסור בעלמא. בדרך זו הוא מסביר את מחלוקת הראשונים (שתובא בשיעור הבא). וראה כיוון נוסף בהסבר מחלוקת התנאים בתשובתו של הרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א סימן יח, וראה גם בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה פט"ו ה"ט.