דילוג לתוכן העיקרי
גמרא שבת -
שיעור 5

קלוטה כמי שהונחה

קובץ טקסט

קלוטה כמי שהונחה

מקורות

א. גמרא ד ע"א "פשט העני" עד ד ע"ב "הא עקירה בעיא".

ב. תוס' ד"ה אבל וד"ה דאמרינן, תוס' ישנים (על הגליון) ד"ה ודילמא.

ג. חידושי הרשב"א ד ע"ב ד"ה אבל.

ד. תוס' הרא"ש ד ע"ב ד"ה מאי.

 

פתיחה

נושא שיעורנו היום הוא שיטת רבי עקיבא, "קלוטה כמי שהונחה דמיא". אנו נתקלים במבוכה לגבי הגדרת הנושא, משום שמפשט הגמרא עולה שהנושא הראשי הוא אחר – הגמרא מעלה את הדרישה שהנחה במלאכת הוצאה תתבצע על גבי מקום ד' על ד', וטוענת שר"ע חולק ואינו דורש הנחה על גבי מקום ד' על ד'. כדי להוכיח שר"ע אינו דורש הנחה על גבי מקום ד' על ד' מצטטת הגמרא את דעת ר' עקיבא, הסובר שקלוטה כמי שהונחה דמיא, ומשמע ששתי העמדות – קלוטה כמי שהונחה, ואי דרישת ד' על ד' – זהות. השוואה זו של הגמרא מהוה את הבסיס הראשוני שלנו להבהרת המושג "קלוטה כמי שהונחה דמיא".

(בהמשך מציעה הגמרא סברות אחרות לכך שאין לדרוש ד' על ד', אבל אנו נעסוק היום רק בקשר של דין זה לשיטת ר' עקיבא).

יש לשאול: אם קלוטה כמי שהונחה דמיא, איפה החפץ מונח? ר"ע עוסק במקרה של אדם הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ומחייב אותו מכיון שבמהלך מעופו של החפץ – כשהוא עובר ברה"ר – הוא נחשב כמונח ברה"ר, ולכן התבצעה הוצאה מרה"י לרה"ר. נשאלת השאלה – איפה בדיוק מונח החפץ הזה, המונח ברה"ר?

שיטת התוספות

תוס' (ד"ה דאמרינן, בתחילת ד ע"ב) כתבו שאם החפץ עובר ברה"ר למעלה מעשרה טפחים, ואמרינן שקלוטה כמי שהונחה דמיא, הזורק ייחשב כמוציא מרה"י למקום פטור, מכיון שלמעלה מי' ברה"ר אינה רה"ר אלא מקום פטור. מכך ניתן להוכיח שתוס' סוברים שקלוטה כמי שהונחה דמיא היינו הונחה במקום שנמצאת – באויר. החידוש בכך הוא שניתן היה לומר שדבר בתנועה אינו נחשב כ"מונח" בנקודה שבה הוא נמצא בכל רגע, אלא רק עובר שם. ר"ע סובר שגם קלוטה – דבר שרק עובר בתוך הרשות – כמונחת ברשות. עיקר החידוש הוא עצירת התנועה. דבר שנע נמצא (ומונח) בכל רגע במקום שבו הוא עובר.[1] לפי זה, ניתן להבין את מסקנת הגמרא שר"ע סובר שלא בעינן מקום ד' על ד' בפשיטות. בכל מקרה של קלוטה כמי שהונחה דמיא, החפץ נחשב כמונח בנקודה באויר. אך האויר אין בו ד' על ד', ולכן חייבים לומר שר"ע סובר, מלבד שקלוטה כמי שהונחה דמיא, גם שאין צריך מקום ד' על ד'. אין קשר ענייני בין שתי השיטות, אולם כדי לחייב את מי שזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייבים להניח שתי הנחות עצמאיות: 1) שקלוטה כמי שהונחה באויר דמיא. 2) שהאויר יכול לשמש כמקום הנחה, כלומר שאין צורך במקום ד' על ד'.

הבנה זו בתוס' מסבירה לנו את דבריהם הסתומים של התוס' בד"ה אבל (דף ד ע"א):

"כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך קלוטה, דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מחייב".

מלשון התוס' משמע שבכל דבר המונח בידו של אדם לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה (ולכן כתב "ידו של עני או של בע"ה"). ההסבר לפי דברינו לעיל הוא כדלהלן: חפץ שנמצא ביד (ולא באויר) אינו נחשב כמונח באויר אלא ביד עצמה, ולכן אם העני מוציא דבר בידו מרה"י לרה"ר הוא אינו חייב, כי בהתחלה החפץ היה מונח בידו (ולא ברה"י) וגם בסוף החפץ עדיין מונח בידו. כל החידוש של קלוטה כמי שהונחה הוא בעצירת התנועה; אך כלל זה אינו משפיע על קביעת מקומו של החפץ. לכן מקומו של דבר הנישא ביד אדם הוא היד, ולא נוצרת "הנחה" באויר שבו נמצאת היד.

(הבנה זו בדברי התוס' נתונה במחלוקת האחרונים. רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ס על אתר) מפנה לתוס' בדף צב ע"א, וכוונתו לתוס' המסביר את היסוד של "ידו בתר רגליו גרירא" שראינו לפני שבועיים בשיעור על הגמרא בדף ג', ולפי זה דברי התוס' מוגבלים ליד שנמצאת במקום אחר מהרגליים. מלשון התוס' לא משמע כן, אך בתוס' הרא"ש (ד ע"ב ד"ה בתר) כתוב כך במפורש. השיטה שקלוטה שייכת רק באויר ולא ביד או במקום הנחה מוגבה אחר, בלי קשר למקום הרגליים, היא שיטת הרשב"א בעירובין לג ע"ב).

שיטת רש"י

מרש"י משמע שלמד אחרת. עיין ברש"י בעמוד ב' (ד"ה ובתוך) שהסביר שלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ברה"ר למעלה מי', משום ש"למעלה מי' לאו אויר רה"ר הוא אלא אויר מקום פטור הוא ואפילו קלוטה ליכא". מהביטוי "אפילו קלוטה ליכא" משמע שחסר תנאי כלשהו כדי לומר קלוטה כמי שהונחה דמיא. לפי התוס' אין צורך בכך, משום שאם החפץ נמצא באויר למעלה מי', אפשר לומר קלוטה כמי שהונחה דמיא, ולכן החפץ מונח באותה נקודה באויר. אותה נקודה באויר היא מקום פטור, וממילא הזורק אינו מתחייב. מרש"י, שהסביר שבמקרה זה כלל לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, משום שהחפץ אפילו אינו קלוט באויר רה"ר, משמע שאם היינו אומרים קלוטה כמי שהונחה, היה הזורק חייב. זה אפשרי רק אם פירוש קלוטה כמי שהונחה דמיא הוא שהחפץ כמי שהונח למטה, על הקרקע מתחת למקום המצאותו באויר. ממילא כדי לפטור את הזורק למעלה מי' חייבים לבטל את היישום של הכלל של קלוטה כמי שהונחה דמיא, ואת זה עושה רש"י על ידי הביטוי "ואפילו קלוטה ליכא".

ההסבר לשיטת רש"י הוא ש"הנחה" היא קביעת המיקום של החפץ, וכדפירשנו לעיל בדף ג'. התוס' מעוניינים בתנוחה בניגוד לתנועה, אך רש"י, בהתאם לשיטתו כפי שהסברנו אותה לעיל, מעוניין בתכונה המגדירה את זהות החפץ, דהיינו המיקום שלו. חידושו של ר"ע הוא שמיקום הוא מושג דו מימדי ולא תלת מימדי. הוא נקבע על ידי מפה. חפץ שנמצא במקום מסוים במרחב תלת מימדי, המיקום הקובע לעניין הגדרת זהותו הוא הנ.צ. של מפת אותו מקום, דהיינו הנקודה על גבי הקרקע הנמצאת תחתיו. לפי זה, הדין שרש"י הסביר לגבי למעלה מי' ברה"ר הוא שכיוון שהחפץ אינו נמצא ברה"ר (במובן התלת מימדי, משום שרה"ר עולה רק עד י' טפחים), המיקום שלו אינו מתייחס לקרקע שתחתיו. "מקום" נקבע על גבי מפה דו מימדית, אבל אם מקום תלת מימדי, כמו רה"ר, מסתיים בי' טפחים – החפץ שלמעלה ממנו אינו ממוקם בנקודה הנמצאת בקרקע רה"ר.

לפי הסבר זה, הקשר בין שיטת ר"ע שקלוטה כמי שהונחה דמיא, ושיטתו המוצעת שלא בעינן ד' על ד', הוא הפוך ממה שהשתמע מן התוס'. לפי רש"י, הסיבה שר"ע סובר שלא בעינן ד' על ד' הוא משום שתמיד יש מקום ד' על ד'. בעקרון צריך מקום ד' על ד' (וזה גם מסתבר, משום שלפי שיטתו של רש"י דין הנחה הוא כדי לקבוע את זהות החפץ על פי מקומו, ולכן צריך שיהיה מונח במקום חשוב), אלא שבפועל תמיד מתקיים התנאי הזה, כי גם דבר שעובר באויר – המיקום שלו הוא למטה על הקרקע, ושם כמובן יש ד' על ד'.

ומאחר שהגמרא רוצה להסביר לפי שיטה זו של ר"ע גם את המשנה, כשהחפץ מונח ביד העני, צריך לומר שרש"י חולק על התוס' בד"ה אבל, וסובר שגם בדבר המונח ביד אמרינן קלוטה כמי שהונחה. לכן מקומו של חפץ המונח ביד האדם הוא על גבי הקרקע שתחתיו, ויש לו ד' על ד', ולכן חייב הנוטל מיד מישהו ומוציא לרה"ר. שיטה זו של רש"י ומחלוקתו עם התוס' גם מסתברת, משום ש"כמי שהונחה דמי" היינו קביעת המקום הגיאוגרפי של החפץ, וסביר אם כן לא לחלק בין חפץ שנמצא באויר לבין חפץ שנמצא ביד. איננו מתעניינים בתמיכה הפיזית של החפץ, אלא בזהותו – הנקבעת על פי מקומו. כל דבר שקלוט באזור מסוים, מקומו הוא הנקודה בקרקע שתחתיו (וכמו שקראנו לכך קודם – נקודת ציון).

לסיכום: לפי התוס', ר"ע סובר שני דברים: קלוטה כמי שהונחה דמיא, וגם שלא בעינן מקום ד' על ד'. השני הוכח מהמקרה של הראשון אבל אינו תלוי בו, ולכן גם במקרה שבו לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא (חפץ המונח ביד) – אמרינן דלא בעינן מקום ד' על ד'. כל זה נובע מההבנה שקלוטה כמי שהונחה דמיא ממקמת את החפץ באויר, במקום הימצאותו במהלך מעופו. רש"י סובר שלר"ע יש רק חידוש אחד – שקלוטה כמי שהונחה דמיא, ופירושו שהחפץ ממוקם למטה בקרקע. ממילא, אף על פי שעקרונית יש צורך במקום ד' על ד', התנאי הזה תמיד מתקיים, כי הדע"ד מתיחס למיקום הגיאוגרפי של החפץ בקרקע ולא למיקומו הפיזי במרחב התלת מימדי.

האחרונים (עיין אבני נזר או"ח סי' ר"מ) מצאו ראיה להבנה זו בשיטת רש"י מלשונו בגיטין (עט ע"א ד"ה קלוטה וד"ה כמי): "קלוטה בתוך האויר כמי שהונחה לארץ". כאן ברור שרש"י מדגיש את צורת קביעת המקום – קלוטה בתוך האויר כמי שהונחה לארץ. כך נראה גם מלשון הר"ח בסוגייתנו: "קלוטה באויר כמי שהונחה בקרקע דמיא".

(עיין גם בשיטת הרמב"ם במסכת פרה (פ"י מ"ה), שר"ע סובר שקלוטה כמי שהונחה דמיא ולכן אפשר לטמא תנור אם העבירו לגין של חטאת מעל התנור, משום שהוא נחשב כאילו הוא בתוך התנור).

 

לחומרא ולא לקולא

התוס' (ד"ה דאמרינן) העלו בתשובתם השניה שלפי ר"ע אם מישהו זרק מרה"י לרה"י דרך מקום פטור הוא ודאי פטור, משום שכמי שהונחה דמי, והחפץ הונח במהלך מעופו במקום פטור ואחר כך נעקר משם והונח ברה"י. נמצא שישנם שני מעשים: האחד הוא הוצאה מרה"י למקום פטור, והשני הוא הוצאה ממקום פטור לרה"י, ועל שניהם פטורים. כלומר – בדיוק כמו שבזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ר"ע מחלק את מעופו של החפץ לשני חלקים, עם הנחה ברה"ר באמצע, וכך נוצר חיוב (בעצם שני חיובים, כפי שמתברר בהמשך הגמרא – אחד של הוצאה מרה"י לרה"ר, ואחד של הכנסה מרה"ר לרה"י), כך אם המעוף הוא דרך מקום פטור – דין קלוטה מחלק אותו לשניים ויוצר שני חלקים שאין חיוב על עשייתם. בגליון הגמרא מופיעה השגה של תוספות ישנים על טענה זו:

"דלא אמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא להחמיר, דאי להקל נמי אמרו, אם כן זורק ד"א ברה"ר היכי משכחת לה?"

התוס' ישנים מביאים ראיה לשיטתם ממעביר ארבע אמות ברה"ר. אם אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, כל פעולת העברה תתפצל לסדרת העברות, שכל אחת מהן פחות מד"א, וממילא לעולם לא יתחייב אדם על העברה ברה"ר. שאלה זו נשאלה על ידי ראשונים נוספים – לדוגמא ברשב"א בסוגייתנו, וניתנו לה כמה תשובות. תוס' ישנים מכוון לתשובה מסוימת, שקלוטה כמי שהונחה נאמר רק לחומרא ולא לקולא. אך השאלה היא, כמובן, למה? מהו ההבדל בין להחמיר ולהקל?

עלינו לפרש שדין קלוטה כמי שהונחה מעניק לחפץ שם "מונח", אך אינו עוקר ממנו שם "עקור" מכיון שבפועל החפץ נמצא בתנועה. עקירה והנחה אינן מושגים סותרים לחלוטין, משום שהנחה (לפי ר"ע, שקלוטה כמי שהונחה דמיא) מתייחסת רק למקום החפץ (שיש לחפץ במהלך מעופו מיקום זמני בכל נקודה), ועקירה מתייחסת לתנועת החפץ. לכן כדי לחייב די בכך שהחפץ נחשב כמונח ברה"ר בזמן שהוא עובר דרכה, אולם כדי לפטור יש צורך בסיום פעולת העקירה הקודמת. הנחה אמיתית הייתה מסלקת את העקירה, אבל הנחה של קלוטה כמי שהונחה אינה מסלקת את העקירה, כיון שבפועל החפץ נמצא במצב של תנועה וממשיך לנוע, ולכן העקירה עדיין קיימת. נמצא שהחפץ מונח במקום מעופו לעניין נתינת שם "מונח", והמוציא עשוי להתחייב, אך העקירה הראשונה אינה מסולקת, ולכן עדיין ניתן להתחייב אם החפץ ינוח אחר כך במקום מחייב.

לפי זה מתורצת קושיית הרשב"א על שיטה זו. הרשב"א (ד ע"ב ד"ה אבל) שאל איך לדעת ר"ע יש חיוב במעביר ד' אמות ברה"ר, ומביא שלוש תשובות. התשובה הראשונה היא שדין קלוטה הוא לחיוב ולא לפטור, ועל תשובה זו הוא מקשה מהגמרא בגיטין (ע"ט ע"א) הקובעת שאמרינן קלוטה כמי שהונחה גם לגבי קליטת גט ע"י אשה (אם אדם זרק גט לחצר האשה, היא מגורשת מזמן כניסת הגט לאויר החצר, גם לפני נחיתתו על הקרקע), למרות ששם אין זו שאלה של חיוב ופטור. שאלת הרשב"א מבוססת על ההנחה שטעם החילוק בין חומרא וקולא הוא שכל דין קלוטה כמי שהונחה הוא חומרא ולא דין מוחלט. לגבי גט – אישור קבלת הגט הוא גם חומרא וגם קולא, ולכן לא שייך לפסוק שהאשה ודאי מגורשת אם כל הדין הוא רק חומרא. אבל לפירושנו אתי שפיר – מה שנקרא פה "חומרא" היינו שהחפץ מונח; ומה שנקרא פה "קולא" היינו שהחפץ עדיין עקור. בגט אין צורך שתסתלק עקירת החפץ, אלא רק שהחפץ יהיה מונח בחצר האשה, ואם כן היא מגורשת גם לחומרא וגם לקולא, ונסתלקה קושיית הרשב"א.

 

הנחה לא בעיא עקירה בעיא

הגמרא דוחה את ההצעה שר"ע הוא בעל השיטה שלא בעינן מקום ד' על ד', וטוענת שיתכן שר"ע אמר רק שהנחה במקום ד' על ד' לא בעינן, אבל הוא עדיין מצריך עקירה ממקום ד' על ד'. עלינו להסביר מהי סברת החילוק.

השאלה, כמובן, מתחלקת לשניים, לפי רש"י ולפי התוס'. הסברנו שלפי רש"י, ר"ע לא מצריך מקום ד' על ד' כי תמיד יש מקום ד' על ד', כיון שהחפץ מונח למטה על הקרקע. לפי התוס' ר"ע סובר שחוץ מזה שקלוטה כמי שהונחה דמיא, יש עוד דין שלא בעינן ד' על ד'. עתה הגמרא אומרת שמסברא ניתן לטעון שכל זה נכון בנוגע להנחה, אך לא בנוגע לעקירה.

לפי התוספות השאלה אינה חמורה – שיטת ר"ע שאין צריך ד' על ד' היא שיטה עצמאית, ואינה קשורה בקשר לוגי לשיטתו שקלוטה כמי שהונחה דמיא. התוס' (ד"ה ודילמא) מעלים אפשרות שהחילוק בין הנחה ועקירה נובע מגזירת הכתוב, שבמשכן כל העקירות היו ממקום ד' על ד' אבל לא בהכרח כל ההנחות, או מדיוק מלשון הפסוק "איש אל יצא ממקומו", שמתייחס למקום העקירה. אין זו סברא, כמובן, אך מצד שני אין מניעה לוגית להצריך עקירה ממקום ד' על ד' ולא להצריכה לעניין ההנחה (בהמשך נציע סברא).

לעומת זאת, לשיטת רש"י קשה – הדין הבסיסי הוא קלוטה כמי שהונחה דמיא, ואם החפץ נחשב כמונח על גבי קרקע לעניין ההנחה, ולכן אין צורך בד' על ד', למה לא ייחשב כמונח על גבי הקרקע גם לענין העקירה משם?

נראה שדין קלוטה כמי שהונחה דמיא קובע את זהות החפץ כשייך לאותו מקום – לנקודה שבקרקע, אך לחפץ יש גם שם של "עקור מן הקרקע". כלומר – ישנם שני מבטים אפשריים על חפץ במעוף: אם מסתכלים על הרגע – החפץ נמצא במקום מסוים, ואותו מקום לפי ר"ע הוא הנקודה שבקרקע; אבל אם מסתכלים על התהליך, על משך הזמן, החפץ נמצא במעוף ולא במקום אחד מסוים. זהות החפץ כוללת גם את שייכותו לנקודה מסוימת, וגם את מצבו כנע ומשנה מקום, הכל בהתאם למבטו של המשקיף. אולם שתי הזהויות האלו סותרות, ולכן בנוגע להנחה – די שיש שם של מונח במקום מסוים (שיש בו ד' על ד') כדי לחייב, משום שיש לו עתה שם וזהות חדשה, וזהו המחייב במלאכת הוצאה, כדפירשנו לעיל בשיטת רש"י בדף ג'. אבל בנוגע לעקירה – יש צורך לבטל את השם הישן, ומאחר שגם לפני העקירה היה לחפץ שם "עקור", כי בפועל הוא נמצא בתנועה ממקומו הישן, אין לעקירה זו משמעות. שאלת הגמרא מבוססת על הסברא שכדי לעקור צריך שלא יהיה שם "עקור" לפני כן, ולמסקנה – שלא מחלקים בין הנחה ועקירה – היינו שדי לעקירה בכך שהיא מבטלת את שם "מונח" הקיים לפני כן.

ניתן להסביר את התוס' בדרך דומה. גם לפי התוס' דין קלוטה כמי שהונחה מבוסס על מבט הרואה את החפץ על פי ניתוח של הרגע, ובו הוא נמצא במקום מסוים (באויר). אבל יחד עם מבט זה, קיים גם מבט כולל יותר שלפיו החפץ אינו נמצא כלל ברשות הזו, אלא עובר דרכה. לכן לעניין ההנחה די בכך שיש מבט שרואה את החפץ כמגיע לנקודה מסוימת, אבל לעניין העקירה צריך להתחיל את התזוזה של החפץ ממקום מסוים, ולזה די במבט שרואה את החפץ כמנותק כבר מהמקום על מנת להחליש את משמעות העקירה החדשה.

לפי זה ניתן להסביר גם את השיטה שהוזכרה לעיל, שעל פיה אמרינן קלוטה כמי שהונחה לחיוב ולא לפטור. הסברנו שההנחה של קלוטה אינה מסלקת את העקירה הקודמת. לפי האמור עתה יש לומר שזו הסיבה שהעקירה הקודמת אינה מסולקת, משום שדין קלוטה כמי שהונחה דמיא רק מספק מבט נוסף לענין ההנחה, אבל אינו שולל את המבט ההפוך – שלפיו החפץ עדיין עקור, וממילא העקירה הקודמת אינה מסולקת.

 

מקורות לשיעור הבא

א. גמרא ה ע"א "אלא אמר רבא ידו של אדם.... תיקו".

ב. ידו של אדם חשובה לו כד' על ד': תוס' ד ע"ב ד"ה אלא (על פי הגמרא בעירובין צ"ט ע"א), רמב"ן ה ע"א ד"ה ידו, רשב"א שם ד"ה ידו.

ג. שני כוחות: ר"ח, תוס' ד"ה כשני, רמב"ן ד"ה כתוב, רשב"א ד"ה ה"ג.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק

עורך: יהודה רוזנברג, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                          http://etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

**********************************************

 

[1]. בעלי חינוך יווני יזהו כאן הדים לפרדוקס החץ של זנון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)