קלוטה כמי שהונחה דמי

  • הרב משה טרגין

קלוטה כמי שהונחה

התפיסה של רבי עקיבא ביחס לחפצים המושלכים באוויר

אחת מן המחלוקות המפורסמות והמפתיעות שבהן נמצא רבי עקיבא בדעת מיעוט עוסקת בחפצים הנעים באוויר וביחס שלהם כלפי הקרקע. רבי עקיבא סובר ש"קלוטה כמי שהונחה דמי", כלומר שמבחינה הלכתית אנו מתייחסים לחפצים הנמצאים באוויר כאילו הם מונחים על גבי הקרקע (ראה שבת ד:, גיטין עט.). התוצאה המיידית מדברי רבי עקיבא היא בחפצים שנזרקו בשבת מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ועברו בדרך באוויר רשות הרבים. מנקודת מבט אמפירית לא הופר כאן שום איסור מן התורה, שהרי החפץ עבר מרשות יחיד אחת לרשות יחיד שנייה ותו לא. ואולם רבי עקיבא מחשיב את מעבר החפץ באוויר רשות הרבים כהנחה שלו - במובן ההלכתי - על גבי הקרקע; ובכך יש עברה על איסור תורה של הוצאה מרשות לרשות, משום שהחפץ נעקר מרשות היחיד והונח ברשות הרבים - על פי העיקרון של רבי עקיבא, "קלוטה כמי שהונחה".

כ"ף הדמיון

כדי להבין לעומק את שיטתו של רבי עקיבא יש לעיין באות החשובה ביותר בביטוי "קלוטה כמי שהונחה" - האות כ"ף. כאשר רבי עקיבא טען שחפצים שהושלכו באוויר הם כמו חפצים המונחים על גבי הקרקע, האם התכוון לתאר זהות מוחלטת בין התופעות, או רק דמיון הלכתי? כלומר, האם לדעת רבי עקיבא ההלכה מתייחסת לחפצים אלה ממש כאל חפצים המונחים על הקרקע, או שהוא רק ציין שהלכות רבות, העשויות לחול על חפצים המונחים על הקרקע, עשויות באותה מידה לחול גם על חפצים המושלכים באוויר? לפי נקודת המבט השנייה, רבי עקיבא מעולם לא הגדיר את החפצים האלה כחפצים המונחים על הקרקע; הוא טען שהעובדה שהם חצו את אווירה של רשות כלשהי משייכת אותם לאותה רשות, ולכן מחילה עליהם הרבה מן ההלכות החלות על חפצים שאכן הונחו בפועל באותה רשות.

"קלוטה כמי שהונחה" בראש של אדם

ההרחבה המפורסמת ביותר (על אף היותה קשה במקצת) להלכה של רבי עקיבא מצויה בדבריו של הבאר היטב על שולחן ערוך (אורח חיים, סימן כ"ה ס"ק ח). בדרך כלל דיבור בין הנחת תפילין של יד והנחת תפילין של ראש - מלבד היותו אסור - מביא לשינוי בסדר הברכות שמברכים על הנחת תפילין של ראש. הבאר היטב הציע שלפי הכלל של רבי עקיבא, אם אדם כבר העלה את התפילין על ראשו - גם אם עוד לא הניח אותן במקומן המדויק - הן ייחשבו כאילו כבר הונחו. ולכן, אם אדם ידבר אחרי העלאת התפילין על ראשו, אף על פי שעדיין לא הניח אותן ממש, הדיבור לא ייחשב הפסק. ההרחבה הזו משקפת ללא ספק את הבנת דינו של רבי עקיבא באופן מילולי: חפץ המועבר מעל מקום הנחתו נחשב כמונח, בין אם מדובר ברשות הרבים ובין אם מדובר בראשו של אדם.

"קלוטה כמי שהונחה" בהלכות טומאה

הרחבה נוספת לעיקרון של רבי עקיבא עולה מדברי הגמרא במסכת זבחים (צג.), הטוענת שלפי רבי עקיבא, העברת דבר מאכל מעל שרץ טמא עשויה לטמא את המאכל המועבר, כאילו נגע ממש בשרץ:

"היה עומד חוץ לתנור ושֶרֶץ בתנור, והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו על פי תנור - רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. ובהא פליגי, דרבי עקיבא סבר כמונח דמי, ורבנן סברי לאו כמונח דמי".

ראשונים רבים (ובהם הרמב"ם בפירוש המשנה לזבחים) מסבירים ששיטה לא-אופיינית זו להעברת טומאה היא הרחבה של עמדתו המוכרת של רבי עקיבא ש"קלוטה כמי שהונחה". גם כאן, ההרחבה הזו מבוססת על ההנחה שהיחס אל חפצים המועברים באוויר הוא כאל חפצים המונחים על הקרקע. כשם שה"הנחה הווירטואלית" הזו משלימה תהליך של חילול שבת בהוצאה מרשות לרשות (משום שהחפץ נעקר מרשות היחיד ו"הונח" - באמצעות קליטתו באוויר - ברשות הרבים), כך היא מביאה להעברת טומאה, משום שאם החפץ נחשב מונח מבחינה הלכתית, אזי הוא נמצא במגע ישיר עם השרץ.

"קלוטה כמי שהונחה" בחפץ המוחזק ביד

שאלה עדינה יותר עוסקת ביישום דין "קלוטה כמי שהונחה" ביחס לחפצים המונחים בתוך ידו של אדם. התוספות במסכת שבת (ד. ד"ה אבל למטה) טוענים שדין "קלוטה כמי שהונחה" לא חל אם החפץ אחוז ביד של אדם:

"כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה".

לעומת זאת, התוספות בהמשך מסכת שבת (צב. ד"ה התם למעלה) טוענים שהדין חל גם על חפצים שביד האדם. ייתכן שהשאלה הזו תלויה בחקירה שהצגנו. אם דין "קלוטה כמי שהונחה" מגדיר את החפץ כחפץ מונח על הקרקע ייתכן שהוא לא ייושם בחפצים שאדם אוחז בהם; רק חפצים הנעים באוויר ללא חציצה בינם לבין הקרקע ייחשבו כמונחים על הקרקע. אך אם אנו רק מתייחסים לחפץ המועבר כאל חפץ השייך לתחום הרשות שבאווירה הוא עובר, סביר לומר שנתייחס כך גם לחפץ המוחזק ביד. מסתבר, אם כך, שהיקף הדין עשוי להיות מושפע מהגדרת הדין.

"קלוטה כמי שהונחה" לקולא

מחלוקת מעניינת נתגלעה בין התוספות והרשב"א בשאלה אם רבי עקיבא מחיל את העיקרון שלו רק לחומרא או גם לקולא. רוצה לומר, האם בכוחו של דין "קלוטה כמי שהונחה" להביא לפטור מאיסור, או שהוא יכול רק להרחיב את היקפו של איסור? הרשב"א במסכת שבת (ד: ד"ה אבל למטה) עוסק בסוגיה ממסכת גיטין (עט.) שבה מיישמים את דינו של רבי עקיבא לפעולה של מסירת גט לאישה. לפי הגמרא, אם בעל משליך את הגט לאשתו, האישה נחשבת מגורשת מרגע שהגיע הגט לאוויר רשותה של האישה - כאילו כבר נחת בתוך חצרה:

"היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה - כיון שהגיע לאויר הגג, הרי זו מגורשת. (...) דאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא".

כפי שמציין הרשב"א, היישום של דין "קלוטה כמי שהונחה" כאן הוא הן לקולא - בהיתר הניתן לאישה להינשא לאחר - והן לחומרא - בכך שכבר בשלב זה אסור לה להינשא לכוהן:

"ויש מי שתירץ דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב, אבל לפטור לא קאמר. ואינו מחוור בעיני, דהא לעניין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק, והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא?".

אנו יכולים, אם כך, להסיק מן ההלכה הזו שדין "קלוטה כמי שהונחה" פועל לרוחב כל החזית ולשני הכיוונים. ואולם, התוספות ישנים במסכת שבת (ד:) סבורים שעקרון "קלוטה כמי שהונחה" יכול רק להוסיף איסורים חדשים (כמו לגבי חפצים המושלכים מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת דרך רשות הרבים), אך לא להפקיע איסורים קיימים, כלומר להקל:

"דלא אמרו קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא להחמיר".

לו התוספות-ישנים היו מבינים שדין "קלוטה כמי שהונחה" מגדיר מחדש חפצים העוברים באוויר כחפצים המונחים על הקרקע, לא סביר שהם היו מגבילים את תחולתו לחומרות בלבד. אם ההלכה רואה את החפץ כחפץ מונח, עליה להתייחס אליו באופן זה גם לקולא, ולא רק לחומרא.

עקירה והנחה

דיון מעניין בגמרא בתחילת מסכת שבת מצביע אף הוא על הגישות השונות בהבנת דין "קלוטה כמי שהונחה". המשנה הראשונה במסכת מדגימה את איסורי הוצאה מרשות היחיד והכנסה אליה בדוגמה של בעל-בית הנותן צדקה לתוך ידו המושטת של עני:

"יציאות השבת - שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור...".

לפי מיקום ידיהם של שני האנשים ברגע העברת החפץ קובעת המשנה אם עברו על איסור הוצאה או הכנסה. סוגיית הגמרא מנסה לנתח את הדוגמה הזו לאור הכלל היסודי של מלאכת הוצאה, שלפיו כדי לעבור על איסור הוצאה או הכנסה חייבות להתקיים עקירה של החפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת. לכאורה, במקרה של נתינת הצדקה, הכסף המועבר מעולם לא נעקר (שהרי לא הורם מעל גבי שטח בגודל מתאים, אלא יצא מידו של בעל הבית) ואף לא הונח (שהרי הוא ניתן בתוך ידו של העני ולא על קרקע רחבה כנדרש). כיצד, אם כך, יכול התרחיש הזה לשמש כדוגמה להפרה של איסורי הוצאה והכנסה? בסופו של דבר מגיעה הגמרא (ה.) למסקנה שהיד יכולה לשמש כבסיס לעקירה והנחה ("ידו של אדם חשובה לו כארבע על ארבע [אמות]"). אולם בשלב מסוים במהלך הדיון הגמרא שוקלת להשתמש בעיקרון של רבי עקיבא ש"קלוטה כמי שהונחה" כפיתרון לבעיה: אף על פי שהחפץ לא נעקר כראוי מרשות היחיד ולא הונח כראוי ברשות הרבים, דין "קלוטה כמי שהונחה" (בהנחה שהוא חל גם על חפצים האחוזים בידו של אדם) מחשיב את הכסף המועבר כמונח בתחילה ברשות היחיד ומועבר אחר כך לרשות הרבים:

"פשט העני את ידו, אמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד', וליכא? אמר רבה: הא מני, רבי עקיבא, (...) סבר: אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא".

לאחר מכן הגמרא דוחה את ההצעה הזו: גם אם דין "קלוטה כמי שהונחה" יכול לפתור את בעיית ההנחה, הוא אינו יכול לפתור את בעיית העקירה, וכדי להגדיר הפרה של איסורי הוצאה יש לבצע גם עקירה וגם הנחה:

"ודילמא הנחה הוא דלא בעיא, הא עקירה בעיא!".

גם אם בכוחו של דין "קלוטה כמי שהונחה" להגדיר חפץ כחפץ מונח על הקרקע - אפילו אם לא הייתה הנחה ממשית על גבי הארץ - עדיין אין בכוחו להגדיר עקירה מן הקרקע ביחס לחפץ שבמציאות רק הועבר מיד ליד. בגלל ההגבלה הזו על תוקפו של עקרון "קלוטה כמי שהונחה", הגמרא פונה לחפש פתרונות אחרים לבעיה.

ייתכן שהדיון הזה משקף את שתי ההבנות האפשריות בדין "קלוטה כמי שהונחה". אם דין "קלוטה כמי שהונחה" מגדיר את החפץ כחפץ מונח על הקרקע, תהיה לו השפעה גם על סופה של פעולת ההוצאה וגם על ראשיתה. כל חפץ שיעבור באוויר של שטח כלשהו ייחשב מונח באותו שטח, ובוודאי סילוקו מאוויר המקום יחשב כעקירתו מן הקרקע. לעומת זאת, אם דין "קלוטה כמי שהונחה" רק משייך את החפץ לרשות שבאווירה הוא נמצא, הוא יכול להשפיע רק בחלק השני של תהליך ההוצאה: החפץ "נכנס" אל הרשות החדשה, ובכך נשלמה פעולת ההוצאה. אך הדין לא יכול להביא למצב שבו עקירת חפץ נחשבת כעקירתו מרשותו הראשונה. לפיכך, ההתלבטות של הגמרא ביחס ליכולתו של דין "קלוטה כמי שהונחה" להגדיר פעולות של עקירה והנחה משקפת, כנראה, את החקירה באופיו של הדין.