קניין קידושין

  • הרב חיים נבון
שיעור 17 / קניין קידושין
 
א. "האישה נקנית"
המשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת במשפט: "האישה נקנית בשלוש דרכים". בשיעור זה נדון על אודות המשמעות של הפועל "נקנית" בהקשר של קידושין. הפועל הזה מופיע פעמים ספורות בלבד במסכת קידושין; שכיח הרבה יותר הפועל "לקדש". השימוש בביטוי זה מוסבר על ידי הגמרא בכך שעל ידי הקידושין האישה נאסרת על כל העולם, בדומה למה שקורה לחפץ שמוקדש לה' (קידושין ב ע"ב). ועדיין, גם הביטוי "קניין" מופיע בהקשר זה, וטיבו של הקניין כאן מצריך בירור.
הרא"ש, בתוספותיו, הציג בהקשר זה גישה קיצונית. הוא התייחס למשנה המופיעה במסכת כתובות (כתובות עה ע"א). במשנה מתואר מקרה שבו בין הקידושין לנישואין נתגלו בכלה מומים משמעותיים, והחתן מסרב להתחתן איתה. במקרה כזה הם חייבים להתגרש, שהרי כבר היו קידושין. השאלה היא האם החתן חייב לשלם לכלה כתובה. החתן טוען: המומים הללו היו בכלה עוד לפני הקידושין, ולא ידעתי עליהם. לו ידעתי על המומים הללו, לא הייתי מקדש אישה זו, ולכן איני חייב לשלם כתובה. האב טוען: המומים הללו נולדו בכלה אחרי הקידושין, בעת שהייתה כבר מקודשת לבעל. המשנה קובעת כלל מסוים, שאיננו מענייננו כאן, המכריע את הוויכוח הזה.
הרא"ש העלה קושיה על יסוד הדין הזה: מדוע אנחנו מניחים בפשטות שאם נפלו בה מומין אחרי הקידושין הבעל חייב לשלם לאשתו כתובה? מדוע במקרה כזה לא אומרים שזוהי אחריות האישה, זוהי בעיה שלה, ותפסיד כתובתה? זוהי תשובתו:
"משום דהאישה קניין כספו של האיש, כמו עבדו, שורו וחמורו, ותלויה במזלו"                
      (תוספות רא"ש, כתובות ב ע"א ד"ה נסתחפה).
הרא"ש השיב שהאישה היא רכוש הבעל, ולכן ברגע שנכנסה לרשותו - כל נזק שקורה לה נתפס כתלוי במזלו של הבעל ולכן אינו באחריות האישה עצמה. אותנו פחות מעניין המקרה עצמו, ויותר חשוב עצם הטיעון של הרא"ש בנוגע לאופי קניין קידושין. הרא"ש השווה קניין קידושין לקניין רגיל.
ישנו מקום נוסף שבו משתמשת הגמרא בביטוי "קניין" ביחס לאישה. הגמרא בקידושין מציעה מהיכן אנו יודעים שארוסתו הישראלית של כוהן מותרת לאכול בתרומה:
"דבר תורה, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא" (קידושין ה ע"א).
הגמרא שם בהמשך מסבירה שמדרבנן אסרו על ארוסתו של כוהן לאכול בתרומה, בגלל חששות שונים. אך הטיעון העקרוני נותר בעינו: מדאורייתא, ארוסתו של כוהן אוכלת בתרומה משום שהיא מוגדרת "קניין כספו". ואכן, הרא"ש פירש גם שם ביטוי זה כבעל משמעות קניינית פשוטה:
"כיוון שמושל עליה ומשועבדת לו מקרי 'קניין כספו', אפילו קנאה בשטר ובביאה"             
           (תוספות רא"ש, קידושין ה ע"א ד"ה והאי).
הרא"ש בא לשלול פירוש אלטרנטיבי לביטוי "קניין כספו". היה מקום לומר שהארוסה נקראת "קניין כספו" של בעלה, פשוט משום שתהליך הקידושין היה על ידי קניין כסף (או שווה כסף, כמו טבעת). הרא"ש שלל הסבר זה, שאינו שייך כאשר הקידושין התבצעו באמצעי אחר - בשטר או בביאה. עדיין היה מקום להציע פירוש אחר ולומר שמדובר בביטוי סימלי בלבד. אך הרא"ש עמד על כך שלבעל יש קניין גמור באשתו, והרי היא חלק מרכושו.
אמנם, ישנם מקורות בגמרא שמהם משתמע שה"קניין" של בעל באשתו מוגבל, והוא שונה מאוד מקניין רגיל בנכס. כך אפשר לראות, למשל, מהגמרא בקידושין העוסקת בנוסח המשפט שאדם אומר לאשתו כשהוא נותן בידיה גט. אדם צריך לומר "הרי את מגורשת", או "הרי את מותרת לכל אדם". אך מה הדין כשהוא אומר ביטוי אחר? הגמרא מנסה לברר מה הדין אם אדם אמר לאשתו בזמן הגירושין "הרי את לעצמך". האם זה מועיל אם לאו? הגמרא מביאה הוכחה מנוסח שטר השחרור שנותנים לעבד כנעני המשתחרר, ובו נאמר: "הרי אתה לעצמך". על כך אומרת הגמרא: אם נוסח זה מועיל לשחרר עבד כנעני, שגופו קנוי לאדונו, כל שכן שיועיל לגירושי אישה, שגופה אינו קנוי לבעלה (קידושין ו ע"ב). גופו של עבד כנעני קנוי לבעליו, אך אישה אינה קנויה לבעלה.
ישנן מגבלות שונות על הקניין של בעל באשתו, שמוסכמות על הכול. כולם מסכימים, למשל, שגבר אינו יכול למכור את אשתו.
המגבלות הללו אומרות ש"קניין" של בעל באשתו אינו דומה לקניין של מכונית. אך עדיין לא ברור האם יש כאן קניין מעין-ממוני, אלא שהוא מוגבל; או שמדובר ביסוד שונה לחלוטין.
 ישנם ראשונים המציגים גישה שונה בתכלית מזו של התוספות רא"ש. ראינו שהמשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת בביטוי "האשה נקנית". המאירי כתב שהשימוש בביטוי "קניין" כאן הוא בהקשר מסוים מאוד:
"האשה נקנית למְקַדש, לעניין שלא יהא אחר יכול לזכות בה, ושאינה ניתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט"  (מאירי, קידושין ב ע"א).
לדעת המאירי, השימוש כאן בביטוי "קניין" הוא על דרך ההשאלה בלבד. הכוונה רק לומר שהאישה מיוחדת לבעלה ואסורה לשאר העולם.
גם הרמב"ן חלק על גישתו של הרא"ש. הרמב"ן בגיטין עסק בשאלת הצורך לקיים את השטר, כלומר, לבדוק את החתימות שעליו, האם הן אותנטיות והשטר אינו מזויף. כאשר הנתבע עומד לפנינו - הוא יכול בנסיבות מסוימות להעלות דרישה זו. אך מה הדין כאשר הנתבע אינו לפנינו, או כאשר הנתבעים הם יתומים קטנים, שאינם בני דעת? האם בית דין מעלה את הטענה הזו באופן אוטומטי, ומאלץ את בעל השטר להוכיח את מקוריותו?
היו שניסו להוכיח שאין הדבר כך, מהדין לגבי גט אישה. כאשר אישה שהייתה נשואה באה ואומרת שהתגרשה מבעלה הראשון ורוצה להינשא שנית, ואף מציגה בפנינו גט מבעלה הראשון, אין דורשים ממנה להוכיח את מהימנות הגט. לכאורה אפשר ללמוד מכאן שאין צורך לחשוש לזיוף שטרות, במקום שטענה זו אינה עולה במפורש.
הרמב"ן דחה טענה זו, ואמר שאי אפשר להשוות שטר ממוני לגט אישה:
"והדין אינו כן, שבוודאי כל הנפרע שלא בפניו ומן היורשין ומלקוחות צריך הוא לקיים שטרו... אבל זו אינה דומה למשנתנו, שאין אשה זו ממונו של בעל, אלא ברשות עצמה היא להנשא, ואנן לא מנעינן לה" 
                        (רמב"ן, גיטין ט ע"א ד"ה אם יש).
אם אישה באה וגט בידה ורוצה להינשא מחדש, אין מצריכים אותה להוכיח שחתימות עדי הגט הן אמיתיות. הרמב"ן טוען שאי אפשר ללמוד מכך שהוא הדין גם לגבי בעל חוב שבידו שטר ממון. לגבי אישה אכן אין אנו דורשים זאת, משום שאין לנו על מי להגן. כאשר אישה טוענת שהתגרשה ורוצה להינשא לאחר, אין זה דיון בינה לבין בעלה הקודם, אלא בינה לבין הקב"ה: "שאין אישה זו ממונו של בעל"! לכן אין שום צורך שבי"ד יתעורר להגן על האינטרסים של הבעל הקודם, ויוודא שאכן היא התגרשה כהלכה. האישה אינה רכוש בעלה, ולמעשה הוא אינו צד בעניין.
לפי גישת הרמב"ן, נסביר שהביטוי "קניין" ביחס לקידושין אין כוונתו כלל לקניין ממוני. הכוונה היא ליחס משפטי פורמלי, המקביל בכמה מהטכניקות שלו לקניין ממוני, אך שונה ממנו מאוד במהותו.
ב. קידושי כסף
אפשר לבחון את המחלוקת בנוגע לאופי הקניין בקידושין, על ידי דיון באחת מדרכי הקניין - קידושי כסף. אין ספק שזוהי הדרך הקרובה ביותר לקניין ממוני. בימינו כל הקידושין הם "קידושי כסף": החתן נותן חפץ בעל ערך - טבעת - ביד הכלה, ובכך היא הופכת להיות אשתו.
לפני שנדון בקידושי כסף, נבחן דין מסוים בנוגע לקניין כסף בהקשר הממוני-המסחרי הצרוף. מה הדין כאשר אדם משלם בתשלומים? האם הקניין שלו בנכס חל מיד בתשלום הראשון, או רק בשעת התשלום האחרון? השולחן ערוך פסק שבמקרה כזה הקניין חל כבר ברגע שנתן פרוטה אחת (שולחן ערוך חו"מ ק"צ, א-ב).
האחרונים נחלקו מדוע קנה ברגע שנתן כסף שווה פרוטה, אף שעדיין לא גמר לשלם. הסמ"ע (ספר מאירת עיניים) טען שקניין כסף אינו קניין סימבולי, בדומה לקניינים אחרים, אלא קניין המבטא את עצם פעולת התשלום. לכן רק כסף שניתן כחלק מהתשלום מועיל לקנות את החפץ. הקניין חל רק אם מפחיתים את הסכום ששולם מן המחיר שנותר לשלם. אם מדובר במעשה סימבולי של נתינת מעה, הקניין אינו חל כלל. הט"ז שם חלק עליו:
"מה שכתב סמ"ע ס"ק א דכל שלא נתן בתורת שווי מקח אינו קונה, לא הבנתי דבריו... הא גם גבי קניין דאשה בכסף... וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד, לא בתורת שיווי מה שהוא שווה"                  
                                                       (ט"ז שם).
הט"ז חלק על הסמ"ע, וטען שקניין כסף הוא קניין סימבולי, כמוהו כקניינים האחרים. הוכחתו היא מקידושי כסף. הרי גם קידושי כסף נלמדו מאותו מקור מקראי שממנו למדו על קניין כסף הכללי, אומר הט"ז;[1] ולגבי קידושין פשיטא שהקניין אינו בתשלום שווי כלשהו, אלא מדובר באקט סימלי בלבד.
יש לשים לב: לדעת הט"ז, אי אפשר לדייק שקניין קידושין אינו קניין ממוני. הוא אכן טוען שקידושי כסף אינם תשלום המייצג את "שווייה" של האישה, אלא כסף קניין סימבולי; אך כך הוא לדעתו גם בכל קניין כסף. אך אפשר לדייק נתון חשוב לענייננו דווקא מדעת הסמ"ע. הוא הבין שקניין כסף רגיל הוא תשלום ראשון על חשבון שווי הנכס. אך איך הבין הסמ"ע קידושי כסף? בכך נחלקו האחרונים. האבני מילואים (כ"ט, ב) טען שלדעת הסמ"ע יש ליישר קו בין קידושי כסף לבין קניין כסף ממוני רגיל, וגם קידושי כסף מייצגים "שווי", תשלום. אך אבן האזל (מכירה א', ד) טוען אחרת:
"מה שכתב האבני מילואים, דגם כסף קידושין הוא כסף שיווי, ודאי לא מסתבר... המורם מדברינו, דכסף מכירה וכסף קידושין הם שני עניינים. דכסף מכירה הוא כסף שיווי, וכסף קידושין הוא כסף קניין"         
                         (אבן האזל, הלכות מכירה א', ד).
אבן האזל טוען שוודאי גם לדעת הסמ"ע יש לחלק בין קניין כסף לקידושי כסף, וקידושי כסף הם הליך סימבולי, ולא תשלום. לפי אבן האזל, אנו רואים שקידושי כסף שונים מקניין כסף. קניין כסף ממוני רגיל הוא פשוט תשלום ראשון על העסקה; קידושי כסף הם הליך שונה לגמרי. יש מקום לדייק מכאן, שלשיטתו ה"קניין" שמזכירים חכמים בנוגע לקידושין שונה מאוד מקניין ממוני רגיל.
ג. מרכיבי הקידושין - קניין, אישות, איסור
התלמוד הירושלמי פותח את מסכת קידושין בהכרזה של רבי חייא: כוונת המשנה "האישה נקנית בשלוש דרכים", אינה לומר שבכל אישה צריך לעשות את כל שלוש דרכי הקידושין, אלא שדי בכל אחת מהן. הירושלמי ממשיך שם ומוכיח באריכות את הטענה הזו.
מהי האפשרות אותה ביקש רבי חייא לשלול? מדוע שיעלה על דעתנו כי יש צורך בכל שלוש הדרכים לקידושין? הרי קרקע, למשל, נקנית בכסף, בשטר ובחזקה, ואף אחד לא העלה על דעתו שנצטרך גם כסף, גם שטר וגם חזקה כדי להעביר בעלות על נדל"ן!
נראה להסביר בירושלמי כך. לקידושין ישנם שלושה מרכיבים: קניין, אישות ואיסור. על הקניין כבר דיברנו, ואמרנו שסביר לומר שאין מדובר בקניין ממוני, אלא הכוונה לממד המשפטי הפורמלי של הקידושין. מעבר לממד הזה ישנה האישוּת, שהיא מבטאת את היחס האישי בין שני בני הזוג. האיש והאישה הופכים למשפחה אחת. בשלב הנישואין היחס האישי הזה מגיע לידי שלמות, אך סביר לומר שכבר בקידושין יש ממד מסוים של אישות. הגמרא בנדרים כט ע"א משתמשת ביחס לאישה מקודשת בביטוי "קדושת הגוף". זהו ביטוי מעולם הקודשים, שלפיו נכס מסוים אינו רק בבעלות הקדש, אלא מעמדו האישי השתנה. כך גם לגבי אשת איש: הביטוי "קדושת הגוף" רומז שהיחס בין אישה לבעלה אינו ניתן למיצוי במונחים של קניין, אלא ישנה זיקה אישית מהותית ביניהם. הממד השלישי הוא האיסור, היינו - שינוי הסטטוס של האישה לעניין איסורים: האישה נאסרת על כל העולם.
סביר לומר ששלוש דרכי הקניין קשורות בשלושת הממדים הללו. כסף קשור בממד המשפטי-פורמלי. ביאה קשורה בממד האישות, והיא שמבטאת את היחס המיוחד שבין איש לאשתו. השטר קשור באיסור, וכשם ששטר גט מתיר את האישה לכל העולם, שטר קידושין אוסר אותה לכל העולם.[2] לכן מובנת הסברה של הירושלמי, שהיינו עלולים לחשוב שבקידושין צריך את כל שלוש הדרכים, זו בצד זו, כדי להחיל את כל הממדים של הקידושין.
למסקנה, הירושלמי דוחה הצעה זו. אך סביר לומר שהניתוח המהותי בנוגע לאופי הקידושין נותר בעינו. אם כך, מדוע מספיקה כל אחת מן הדרכים? למסקנה כנראה מבין הירושלמי שדרכי הקידושין הן רק שער למהות הקידושין. לקידושין ישנם שלושה שערים: אחד דרך ה"קניין", אחד דרך האישות ואחד דרך האיסור. אך כל אחד מן השערים מוביל למהות השלמה של הקידושין, שכוללת את כל שלושת הממדים הללו.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 
 

[1] הכוונה לפסוקים המתארים את קניין מערת המכפלה בידי אברהם.
[2]  קשה לקשור את השטר לקניין, שהרי בקניין רגיל המוכר נותן את השטר לקונה, ובשטר קידושין דווקא הבעל - שהוא כביכול "הקונה" - נותן את השטר לאישה.